את הספור הזה סיפר האדמו״ר מ׳נאראל׳ זקן הרבנים והאדמו״רים.
הרב הקדוש רבי דוד משה מ׳טשורטקוב׳ זצ״ל, בן האדמו״ר רבי ישראל מ׳רוז׳ין׳ זיע״א, נשא בזקנותו אשה שהיו לה בנים מזווג ראשון. כשנעשה אחד מהם בר מצוה, היתה שמחה גדולה בחצר וכל זקני החסידים נטלו בה חלק.
באותו הזמן הגיעה לרבנו הק׳ אגרת מאחת העיירות באזור, ובה בקשה: היות ומקוה הטהרה בעיירה יצא מכלל שמוש ואין ידם של יהודי העירה משגת לתקנו, מבקשים בני העיירה שבנו הבכור, רבי ישראל זצ״ל, יערוך מגבית למטרה זו, שהרי אם אדם חשוב כמותו יערוך את המגבית היא בודאי תצליח מאד ויוכלו להביא לתקון המקוה.
הגבאים, שהיו תלמידי חכמים ויראי שמים, החליטו שלא להעביר את הבקשה לאדמו״ר, מאחר ובתקופה הסמוכה נערכו כמה וכמה מגביות שבהן הותרמו כבר כל העשירים. הם הסיקו ששוב לא ינדבו, ומדלת העם אין זה מכבודו של רבי ישראל, בן האדמו״ר, לגבות כספים, שהרי הדבר עלול להיות כרוך בבזיונות.
הדבר נודע לאדמו״ר, ובסעודת בר המצוה סיפר את הספור הבא:
״בעיר קרקא היה חי, בתקופת הרמ״א, אדם פשוט שנשא בשלושה תארים. היו שקראו לו יעקב הסבל, היו שכינוהו יעקב השכור והיו שזיהו אותו כיעקב שבת. את התארים קבל משום שבמקצועו היו סבל שעבד קשה במשך השבוע, ובערב שבת בחצות היה משיל מעליו את סרבל הסבלים, הולך למקוה ומיד לבית המרזח, שם היה מוציא את מעט כספו שצבר במשך השבוע. כך שתה כוס ועוד כוס, ולאחר כל לגימה צעק: ״איי שבת, איי שבת״.
באחד מערבי השבת, כשהיה אותו יעקב הסבל בדרכו לבית המרזח, שמע קולה של אשה בוקע מאחד הבתים והיא אומרת: יעקב הולך להשתכר ולי עוד אין ממה לעשות שבת! הוא נעצר לרגע, חשב ולבסוף התגבר על יצרו. עלה לבית שממנו בקע קול האשה ונתן לה את כל הפרוטות שבהן בקש לרכוש לעצמו משקה.
עכשיו, כשהפרוטה לא היתה מצויה בידו, כבר לא הלך לבית המרזח, אלא פנה לביתו, עלה על יצועו ובתוך זמן קצר מצאוהו מת.
הזעיקה אשתו את החברה קדישא, ויעקב הסבל נקבר עוד לפני כניסת השבת.
הרמ״א לא ידע מהדבר.
במוצאי שבת ישב בחדרו ועסק בתורה. לחדרו של הרמ״א לא יכל איש להכנס, אלא אם כן עברו קודם דרך חדרם של תלמידי החכמים, שבפניהם היו שוטחים את השאלות בהלכה, ורק אלה שהם לא הצליחו להשיב להם היו שוטחים בפני הרמ״א.
לפתע ראה הרמ״א את יעקב השכור ניצב לפניו. הרמ״א הופתע ושאל: ״מה לך יעקב, פה? ״ השיב לו יעקב: ״אני בא בשליחות מהעולם העליון! ״ שאל אותו הרמ״א: ״יעקב, וכי לא התפכחת עדין מהשכרות של יום ששי? ״ ענה לו: ״רבי, ביום ששי אירע עמי המקרה שנתתי כל כספי לאשה עניה מרודה שלא היה לה לצרכי שבת, וכשבאתי לביתי אמרו בבית דין של מעלה: ׳מוטב ימות זכאי ולא ימות חייב׳, ולטובתי נטלו את נשמתי מיד ושמוני בגן עדן. אבל מאחר ולא היה בי תורה, הטילו עלי את תפקיד ׳הסבל׳ שאביא את הדברים הכבדים אל הרב. הנה באתי לומר לו שיש קטרוג גדול בשמים על שהרב, כשהולך לבקש צדקה, בא רק אל העשירים שחולקים לו כבוד ונותנים בעין יפה, ואל הענים שיש בהם חשש לבזיונות נמנע הרב מללכת ומזלזל בצדקה שלהם. ידע הרב שהדבר גורם לענים צער רב״.
באותו הרגע נעלם יעקב השכור מעיני הרמ״א.
יצא הרמ״א לחדר שבו ישבו תלמידי החכמים, לפני חדרו, ושאל אותם האם ידוע להם מה עם יעקב השכור? ענה אחד מהם: ״כן, הוא נפטר ונקבר לפני שבת״. אז ידע הרמ״א שדבר אמת ראה.
בקש הרמ״א שיתגלה אליו יעקב הסבל פעם נוספת. כשהתגלה אליו אמר לו: ״לך אמור בבית דין של מעלה שאני אשפר את דרכי ואלך מעתה לאסוף צדקה גם ממשכנות הענים״, וכבר באותו יום ראשון הלך הרמ״א לבתיהם ועשה את שהבטיח״.
כל זה סיפר רבי משה דוד מ׳צורטקוב׳ באותה סעודת בר המצוה והוסיף: ״בני, רבי ישראל, ילך מחר לאסוף כסף לתקון המקוה דוקא אצל הענים. הדבר נחשב מאד בעיני הקב״ה״.
והעיד האדמו״ר מ׳נאראל׳ שאת הספור סיפר לו מי שהיה בחור ה׳בר מצוה׳ שבשמחתו סיפר הרבי מ׳טשורטקוב׳ את המעשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה