'המשחק' / מתוך הספר: "פוליאנה"
ננסי איבדה את הסבלנות. "בואי מהר", משכה בידה, "יש לי עוד המון עבודה במטבח".
"אני אעזור לך", אמרה פוליאנה.
"בשום אופן!" נבהלה ננסי, "ואת גם רעבה, כי שכחת לבוא לארוחת הערב. כעת תצטרכי להסתפק בלחם וחלב, במטבח".
"נהדר!" אמרה פוליאנה, "אני שמחה. אני אוהבת לשבת במטבח ואני נורא אוהבת לחם וחלב!"
"מה את כל כך שמחה על כל דבר?" אמרה ננסי שנזכרה איך קיבלה פוליאנה בשמחה את החדר הקטן בעליית הגג.
"זה המשחק", אמרה פוליאנה, "אבא לימד אותי, מזמן. זה היה בגלל הקביים שקיבלתי במתנה, במקום הבובות שביקשתי".
"אני לא מבינה שום דבר", אמרה ננסי, "מה יש פה לשחק?"
"המשחק הוא לדעת לשמוח בכל דבר, גם אם הוא לא משמח", אמרה פוליאנה בהתלהבות, "אני רציתי בזה וקיבלתי במקום קביים, אז אבא אמר שאני צריכה לשמוח שאני לא זקוקה לקביים, וזאת באמת שמחה מאד גדולה, את לא חושבת?"
ננסי התבוננה בפניה של הילדה המשולהבת ודמעות עלו בעיניה.
"ומה יש לך לשמוח על חדר קטן ומוזנח בקצה הבית המפואר?" שאלה ברוגז.
"אני שמחה שבכל פעם שאני יוצאת מהחדר שלי, אני מתרגש מחדש מהדברים היפים שיש בבית, כי אם בחדר שלי היו וילונות ותמונות ושטיחים יפים, הייתי מתרגלת ולא מתרגשת, את מבינה?"
ננסי לא הצליחה לומר מילה ורק הניעה בראשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה