קנטוניסטים. ילדים יהודים שנחטפו מהוריהם, הוגלו לאזורים מרוחקים ברוסיה והופקדו בידי איכרים. בגיל י״ח שנים הם החלו עשרים וחמש שנות שירות ארוכות, מייסרות ומפרכות בצבאו של ניקולאי הראשון. רק מעטים מהם זכו להשתחרר מצבא המוות. ואז היו כבר אנשים כבני ארבעים, מנותקים מכל קשר ליהדות ומתנהגים כגויים גמורים. הורים רבים הלכו לעולמם כשבליבם צורבת כמכוות אש החרדה לגורלו הרוחני של בנם הקנטוניסט, שנלקח מאתם בחטף לפני שנים רבות. באותה תקופה התגורר ברוסיה זוג יהודים מבוגרים, רבי יואל ורעייתו הצדקת. זמן רב התפללו בני הזוג בסתר לאביהם שבשמים שיושיעם ויזכה אותם בפרי בטן.
כעבור זמן זכו ונולד להם בנם יחידם מחמדם. אולם למרבה הצער, כעבור שבע שנים בלבד הוא נקרע מחיקם ונלקח לצבא הצאר, ומאז הם לא מצאו מרגוע כל ימי חייהם. אילולי פתיל האמונה שחיבר את נשמתם לגופם, מן הסתם לא היו מאריכים ימים. האב הנדכא לא פסק מתלמודו בכל עת ושעה. תדיר ישב רכון על גמרתו הגדולה והגה בה כבאותם ימים מאושרים שבהם עמדה עריסת בנו מחמדו בתוך הבית למול מקומו, והילד הביט בערגה בעיני אביו שזהרו מהוויות מקודשות שעסקו בהן רב הונא ורב חסדא. לעתים היו עיניו מתקשרות בדמעות, ובעודו מוחה את חוטמו ומחניק את יבבותיו, לבל תשמע רעייתו את גניחותיו ותצטרף לבכי, היה נושא תפילה לבוראו שיחוס וירחם על נשמתו האומללה של בנו מחמדו, שאיש לא ידע מה עלה בגורלו.
באחד הימים דפקו קלגסי ניקולאי בפתח הבית. ללא אומר ודברים, הפליאו ברבי יואל את מכותיהם ונטלוהו למאסר. לבה של רעייתו לא עמד לה, והוא נדם עם צאתו מן הבית. רבי יואל עוד הספיק לראות אותה קורסת על מפתן הבית ומובלת בחרדה על ידי שכנים אוהבים לתוככי הבית.
רבי יואל הובל לבית הסוהר ונכלא בצינוק קטן ודחקו. הדבר היחיד שהפיח בו חיות היתה הגמרא שבחיקו. מידי פעם בפעם הוציאוהו מהצינוק המחניק והעמידוהו בפני חבר שופטים, שדנו עמוקות במעשים שלא היה לו כל קשר אליהם. לאחר דיונים ניתן גזר הדין. רבי יואל אף לא הקשיב לגזר הדין. מוחו היה נתון לקושיא עצומה שהטרידה אותו מאמש. דברי הגמרא בסוגיית "גוד או איגוד" לא התפרשו לו היטב. הוא זכר כי ברשב״א יש תשובה לשאלתו, אך מנין ישיג ספר הרשב״א בעודו בכלאו? בלית ברירה המשיך בלימודו ובפיו נשא תפילה חרישית לבורא עולם שייענה לשתי בקשותיו היחידות: שבנו מחמדו ישוב לכור מחצבתו כיהודי, ושספר הרשב״א יימצא לידיו כדי שיוכל להבין את הגמרא המוקשית.
דפיקה על דלת תאו הטרידה אותו מהרהוריו ממש ברגע שבו סיים להבין את הסוגיה. רק רשב״א היה חסר לו כדי למצות עד תום. והבן יקיר שלו. . . הבן יקיר. רבי יואל נשא עיניו לעבר הסוהר שניצב בפתח חדרו בעינים מושפלות. מחוסן ומאומן ככל שיהא, מעולם לא הצליח סוהר זה להישיר מבט לעבר פני האסירים בעת שהודיע להם כי עליהם להתחיל לספור את שעותיהם האחרונות עד להוצאה להורג. חמש שעות לאחר מכן היה תפקידו לברר אם למוצא להורג ישנה בקשה אחרונה. בתום חמש שעות פנה הסוהר שוב לרבי יואל, שנראה היה כשבר כלי, ושאלו: מה בקשתך האחרונה, יהודי, קודם עלותך לגרדום?
"בקש נא מאחד מעושי דבריך שיסור נא לבית הכנסת של היהודים ויבקש מהם ספר בשם הרשב״א. זוהי בקשתי האחרונה", ענה רבי יואל. לא עבר זמן רב, וספר הרשב״א כבר היה מונח בחדרו. בין דפיו גילה דף חיזוק באמונה ווידוי מפורט שצירף לו יהודי מבית הכנסת. רבי יואל נטל את ספר הרשב״א בזריזות, פתחו במקום המיועד במסכת בבא בתרא והחל לקרוא בשקיקה. רבי יואל לא לגם מהמים הזכים שהוצבו בחדרו, עיניו לא פזלו אל פרוסת הלחם הטריה שהוכנסה לחדרו כמחווה עם תפוחי אדמה מהבילים. רק רשב״א, זה הכל.
לאחר שעה קלה, כשאורו עיניו בסוגיא הנידונה, סגר את הרשב״א, חיבקו בחום ונשק לכריכתו, ומצא עצמו רוקד משמחה לקול צליל ניגון. ריקוד של תורה מילא את החלל. לפתע נעצר. בני יקירי מרדכ׳לה, מה יהא עליו? מי ערב לכך שאותן דמעות רותחות שניגרו מעיני ליד עריסתו והתערבבו עם דמעותיה הרותחות של רעייתי נשמתה עדן, יחלחלו ללבו של מרדכ׳לה? הוא בכה על כל ארבעים שנות הגעגועים לבנו מחמדו תכול העינים ובעל כתם הלידה בקצה אוזנו וחיוך שובה לב.
אצבעות חסונות ליפפו את כתפיו הרוטטות. "אל תבכה", הוא שמע את הסוהר מדבר, "עוד מעט ייגמר הכל. כיתת היורים עומדת וממתינה לך מחוץ לחדרך". רבי יואל הביט בדמותו של הסוהר ועיניו נפערו לפתע בתדהמה: כתפיים רחבות, תספורת צבאית קפדנית, שפתיים חיוורות, עינים תכולות, ו. . . כתם לידה על קצה התנוך.
"מרדכ׳לה", הוא זעק, "מרדכ׳לה שלי!" הוא קרס אל זרועותיו החסונות של הסוהר הנבוך. מים קרים העירוהו מעט מעלפונו, והוא החל לזעוק שוב: "מרדכ׳לה, הנה אבא, סוף סוף מצאתיך! בוא לאבא", התחנן ופרש את זרועותיו הרועדות. הסוהר הנבוך התרחק לרגע מן האסיר המבולבל, נעץ בו מבט קשוח והפטיר לעברו: "לא יעזרו לך כל מהתלות שבעולם, גיא ההריגה הוא חד סטרי וגורלך נחרץ".
לרגע החל להסס: שמא טעיתי, אולי רצוני השתלט על מחשבותי ואין זה בני? אבל כתם הלידה מבהיר מעבר לכל ספק – זה הוא!
כיתת היורים עמדה למולו. הגיע הזמן, החל ללחוש לעצמו בהביטו אל תוך לועי הקנים, שמבעדם יגיחו הכדורים שיפלחו את גופו עוד רגע קטן. הוא החל לחזור על הגמרא שכה אהב "גוד או איגוד". הרשב״א. מרצחיו יקחו את גופו, בשרו ייפול אל השלג, אך נשמתו תעלה אל על, והוא ירוץ לפגוש בשר התורה, הרשב״א, לבשר לו כי שביליו נהירין וברורין לו. מילות הגמרא שכה אהובות עליו החלו להתנגן מפיו: אמר רבא, איי איי איי, אמר רב הונא, איי איי איי. . .
זעקה אדירה פילחה את חצר הנידונים למוות: טאטע! אבא! זעק הסוהר תוך ריצתו לעבר המנגינה. טרם פילחו כדורי המרצחים את גופו עוד הספיק רבי יואל לשמוע את מרדכ׳לה שלו בוכה לעברו בקול גדול: "טאטעניו, אבא׳לה, 'אמר רבא', אני זוכר את זה! שם בבית הקטן היית מנגן ככה את הגמרא. הניגון נחרת בקרבי לכל חיי!"
קולות הירי המשיכו להדהד. גופו שותת הדם של האב המיוסר נפל על השלג הצח, אבל מרדכ׳לה מחמדו, שהפך לימים לרבי מרדכי הצדיק מקראקא, נותר כדי לספר את הסיפור המרטיט על ניגון הגמרא של אבא, שהציל אותו מבאר שחת והשיבו לכור מחצבתו. (אין עוד מלבדו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה