הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק עוצר את המים

איסר הראל ששימש שנים רבות כראש המוסד מספר על הנס הגדול שראה בימי נעוריו בעיר דווינסק שברוסיה שבה גדל ובה אירע מעשה זה, וכך הוא כותב בספרו בטחון ודמוקרטיה.

''משנת 1888 ועד לפטירתו היה הרב ר' מאיר שמחה הכהן רב בעיר דווינסק. במשך כל שנות המלחמה ותהפוכותיה לא עזב ר' מאיר שמחה את העיר ונשאר עם שארית צאן מרעיתו. אבי, חניך ישיבת וואלוז׳ין, נהג לשתף אותי בביקוריו אצל ר' מאיר שמחה, אישיות שהקרינה אצילות וחום אנושי. היתה זו חוויה בלתי רגילה עבורי, הנער הצעיר.

בקשר לר' מאיר שמחה זכור לי מקרה שלא אשכחהו לעולם! לעיר קרה נס גדול, והדבר יוחס לר' מאיר שמחה.

אותה שנה התחילה הפשרת השלגים והקרח במרחבי רוסיה ובמקורות הנהר דווינה, עוד לפני שהגיע האביב לאיזור השפך של הנהר לים במפרץ ריגה. באיזור שבין העיר דווינסק ועד למפרץ, מרחק של יותר מ- 200 ק''מ, שרר עדיין חורף קר ומקפיא. כל הקטע הזה של הנהר היה מכוסה קרח עבה ועיקש. המים הגואים בזרם אדיר, ובהם גושי קרח ענקיים, מצאו את דרכם לים חסומה. הם קרעו גשרים, וסחפו עימם כפרים שלמים. המים האדירים הלמו בסוללה הגדולה המקיפה את העיר דווינסק וגאו ללא הרף. בתוך זמן קצר היו עלולים לשטוף את הסוללה ולהציף את העיר. התושבים החלו נוהרים לקומות העליונות ולגגות של הבנינים, והמתינו בכל רגע לאסון הקרב ובא.

גם אנחנו ארזנו כל מה שיתן היה לטלטל ולהציל, ועלינו שתי קומות בבנין שבו גרנו. חרדה גדולה אחזה בכולם.

המשבר הגיע לשיאו בשבת לפנות בוקר. הנה בכל רגע עלול הנהר לעבור על גדותיו, או לפרוץ את הסוללה. בפני אבי עמדה השאלה אם להישאר בבית עם המשפחה באסון העומד להתרגש, או ללכת לבית הכנסת לתפילת שחרית, ולצרף את תפילתו-תחינתו לקהל המתפללים. לבסוף החליט למהר לבית הכנסת, ואני הצטרפתי אליו.

בעיצומה של התפילה, שהיתה נרגשת ביותר ומלווה זעקות שבר, פרצו יהודים מבוהלים לבית הכנסת, וצעקו שהמים עומדים בכל רגע לשטוף את העיר. ר' מאיר שמחה קם ממקומו עטוף בטליתו, ושם פעמיו לעבר הסוללה, ואחריו כל הקהל בטליתות. הרב עלה על הסוללה, עמד עליה, והתפלל לירידת המים. ואכן, תוך כדי תפילה החל הקרח לנוע ממקומו, הקרח נבקע, והמים החלו יורדים בנהר. הייתי על הסוללה, צעדים מספר מר' מאיר שמחה.

מעמד זה נחקק בזכרוני, והוא עומד תמיד לנגד עיני. כהרף עין פשטה השמועה בחוצות דווינסק שהרב מאיר שמחה הכהן עשה מעשה נסים והציל את העיר. תושבי העיר הנוצרים ובתוכם גם אנטישמים ידועים, מיהרו לראות בירידת המים מעשה נס שחולל הרבי הקדוש. אולם ר' מאיר שמחה לא ראה בירידת המים מופת, ולא ראה את עצמו ''קדוש''. הוא להפיל את תחינתו בפני האלוקים הלך, ולא לבצע מעשה נסים!

התרשמתי עמוקות מאישיותו המקרינה סמכות מוסרית ואנושית.