להרשל גרין הקטן היה תמיד עם מבט קונדסי בעיניו. המוח שלו תמיד חישב בקדחתנות את התעלול הבא שיבצע עם ידיו הזריזות, ויגרום לחבריו לפרוץ בצחוק מתגלגל. מאז שהוא זכר את עצמו, הוא ידע שיש לו כישרון מיוחד לזריזות ידיים. מספיק שילד תמים היה עומד מולו לתומו — ולאחר דקה אחת, כבר כל תכולת כיסיו היו בידיים של הרשל, בלי שהלה ישים לב לכך. רגע לאחר מכן הוא היה שואל את הילד האם נאבד לו משהו, וכשהוא היה בודק את כיסיו ונוכח בעובדה שהם ריקים, היה שולף הרשל את החפצים בזה אחר זה לקול צחוקם של החברים ומול פרצופו הנדהם של הקרבן התורן.
יום אחד נכנס המלמד אל הכיתה וניגש אל הארון כדי להוציא את הספרים שלו. הוא שלף את צרור המפתחות מכיסו וניסה לשווא לפתוח את המנעול. הוא ניסה את המפתחות השונים בזה אחר זה, אבל הוא לא הצליח בשום פנים לפתוח את הארון. לאחר כמה רגעים של מבוכה הבחין המלמד בחיוך רחב שנמרח על פרצופו של הרשל.
״יש משהו שאני צריך לדעת, הרשל? ״ שאל המלמד בפנים חמורות. הרשל ניגש אל המורה כשפניו כבושות בקרקע ובידיו צרור מפתחות. ״הרב, אני מצטער, עוד יומיים פורים. . . החלפתי את הצרור שיהיה קצת שמח״.
המורה הביט בו בחומרה ונזף בו על התעלול. ״אתה יכול להגיע בסוף גם לגנבה! ״ אבל הרשל הצהיר: ״אף פעם לא השתמשתי בזריזות הידיים שלי לשם גנבה, ואני מתחייב לא לגנוב לעולם! ״ כאשר הגיע לגיל מצוות החליט הרשל להפסיק עם התעלולים, ומאז השתמש בכישוריו רק על מנת לשעשע את החברים בטריקים וקסמים שונים שעבורם היה צורך בזריזות ידיים.
אבל הרשל לא חלם לרגע שלא ירחק היום והוא יצטרך להפר את הבטחתו למורה. שנתיים לאחר חגיגת בר המצווה שלו, פרצה מלחמת העולם השנייה והחלה השמדת יהדות אירופה במחנות ההשמדה.
כאשר הרשל הגיע לגיל 17 הוא נשלח עם קבוצת נערים למחנה כפייה, בו היו האסירים עובדים מבוקר ועד ערב עבודות פיזיות קשות, בקור מקפיא כשבגד דק לעורם, וכל מזונם היה רק חתיכת לחם עבשה ומרק נטול מרכיבי מזון, שהיו ניתנים להם פעם ביום.
צעירים רבים לא הצליחו לעמוד בתנאים הקשים ונפחו את נשמתם מחוסר תזונה. בשלב הזה הרשל התחיל להפעיל את כישוריו הנסתרים. תוך סיכון עצמי רב הוא היה מצליח לגנוב פרוסות לחם בלי שהשומרים הנאצים ישימו לב. הוא לא היה שומר אותן לעצמו אלא מחלק אותן בצריף לחלשים ולחולים, ועל ידי כך הציל בוודאות כמה שהיו על סף מוות.
הוא התחיל לעקוב אחרי השומרים שהיו מחלקים את האוכל, ועד מהרה הוא ראה שקארל הוא האחראי על פתיחת מחסני המזון. בימים הבאים הוא ״התחכך״ עמו כמה פעמים, ובאחת מהן צרור המפתחות עבר מכיסו של השומר לכיסו של הרשל.
כמה דקות מאוחר יותר הוא התחכך עמו שנית, והצרור חזר למקומו הראשון, אבל במקום המפתח של המחסן היה מפתח עקום, כדי שהנאצי יחשוב שהמפתח התקלקל, ולא יבין שהוא נגנב, וכך הוא יאלץ להשיג מפתח רזרבי מארון המפתחות שבחדר הפיקוד.
בלילות הבאים הוא היה מתגנב בחשאי באישון לילה אל המחסן ומוציא משם לחמים וירקות, אבל תמיד דאג לטשטש את החיסרון במלאי על ידי סידור הלחם והירקות מחדש.
שבועיים לאחר מכן, חצי שעה לאחר שהאסירים נכנסו לשינה, התפרצו אל הצריף כמה נאצים כשבראשם קארל תוך שהוא מנפנף באקדחו וצורח: ״מי גנב את המפתח של המחסן? ! אני רוצה אותו הרגע! ״
כל האסירים החווירו. הם ידעו שאין איפה להחביא את המפתח, מלבד דרגשי העץ והפיג׳מות שלהם אין בצריף מאומה. הנאצים ערכו חיפוש מדוקדק בכל רחבי הצריף במשך שעה ארוכה, אבל המפתח לא נמצא.
בסופו של דבר יצאו השומרים מהצריף ואיימו שאם יתברר שהמפתח אכן אצלם, הם יוציאו את כולם להורג. מיד לאחר סגירת הדלת, האסירים המבועתים הביטו בהרשל בעיניים פעורות לרווחה, ונשמתם כמעט פרחה מהם בעוד שהוא נשאר כל העת רגוע.
אבל הרשל חייך חיוך רחב ושלף את המפתח בתנועת קוסם. ״איפה החבאת אותו? ״ שאלו כולם פה אחד. ״אה, זה היה מאוד פשוט״ ענה הרשל. ״החבאתי את זה בכיס של הנאצי בעצמו מיד לאחר שנכנס, שם הוא בטוח לא היה מחפש את זה. . . ורגע לפני שיצא שלפתי אותו ממנו. . . ״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה