לואי זמפריני נולד בניו יורק ב-1917 למשפחת מהגרים איטלקית, וכילד בקליפורניה הוא היה סיוט אמיתי. הוא עישן בגיל חמש, שתה אלכוהול, גנב מחנויות ורב עם כל העולם. המשטרה המקומית כבר הכירה אותו היטב.
כדי להרחיק אותו מהרחוב, אחיו הגדול פיט הכריח אותו להצטרף לנבחרת הריצה של בית הספר. שם התגלה כישרון פנומנלי. לואי שבר שיאי ריצה בזה אחר זה, ובגיל 19 בלבד מצא את עצמו באולימפיאדת ברלין (1936). למרות שלא זכה במדליה, הוא הדהים את הקהל כשקבע שיא אולימפי להקפה האחרונה, אותה רץ ב-56 שניות בלבד. אדולף היטלר ביקש ללחוץ לו את היד ואמר לו: "אתה הילד עם הסיומת המהירה".
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לואי התגייס לחיל האוויר ושירת במפציץ B-24. במאי 1943, במהלך משימת חיפוש והצלה, המטוס שלו סבל מכשל במנוע והתרסק בעוצמה לתוך האוקיינוס השקט. מתוך 11 אנשי צוות, רק שלושה שרדו: לואי, הטייס פיל וחייל נוסף בשם מאק.
השלושה מצאו את עצמם על שתי סירות גומי קטנות, ללא מים מתוקים וכמעט ללא אוכל. כאן החל אחד מסיפורי ההישרדות הקשים בהיסטוריה: הם שתו מי גשמים, תפסו דגים וציפורים בידיים חשופות ואכלו אותם. כרישים הקיפו את הסירות ללא הפסקה, נגחו בהן, ולואי נאלץ להכות בהם במשוטים כדי שלא יטרפו אותם.
מטוס יפני הבחין בהם וירה עליהם אלפי קליעים. הם שרדו בנס על ידי קפיצה למים (והתחמקות מהכרישים בו זמנית).
ביום ה-33 מאק מת מתשישות. לואי ופיל שרדו 47 ימים בים הפתוח, כשהם מאבדים חצי ממשקל גופם, עד שהגיעו ליבשה.
ה״הצלה" שלהם הייתה למעשה תחילתו של סיוט חדש: הם נשבו על ידי הצבא היפני. לואי הועבר בין כמה מחנות שבויים, שם עבר עינויים קשים, הרעבה והשפלות יומיומיות.
הסיוט הגדול ביותר שלו היה מפקד מחנה סדיסט בשם מוטסוהירו ווטנאבה, שזכה לכינוי "הציפור". ווטנאבה סימן את לואי בגלל היותו ספורטאי אולימפי מפורסם, והתעלל בו פיזית ונפשית באופן קבוע. באחד המקומות המפורסמים ביותר, ווטנאבה הכריח את לואי להחזיק קורת עץ כבדה מעל ראשו ואמר לשומרים לירות בו אם יפיל אותה. לואי החזיק אותה במשך 37 דקות עד שקרס. בשלב מסוים, כשהודיעו למשפחתו בארה״ב שהוא מת, היפנים הציעו לו להקליט הודעת רדיו שתשודר למשפחתו כדי להראות שהוא חי – בתנאי שיקריא תעמולה אנטי-אמריקאית. לואי סירב וחזר לעינויים.
באוגוסט 1945 המלחמה הסתיימה ולואי שוחרר וחזר הביתה כגיבור. הוא התחתן, אך הגיהנום לא עזב אותו. הוא סבל מפוסט-טראומה קשה, חלם סיוטים בלילות שבהם הוא חונק את "הציפור", ופיתח אלכוהוליזם קשה שהרס את חייו ואת נישואיו.
התפנית הגיעה ב-1949. אשתו, שהייתה על סף גירושים, שכנעה אותו ללכת לדרשה של המטיף המפורסם בילי גרהאם. באותו ערב לואי חווה חוויה רוחנית עמוקה. הוא נזכר בהבטחה שהבטיח לאלוהים על סירת הגומי באוקיינוס: "אם תציל אותי, אקדיש לך את חיי". הוא שפך את כל האלכוהול שלו, והסיוטים נעלמו באותו לילה ולא חזרו לעולם.
לואי הפך למרצה, הקים מחנה לנוער בסיכון (כדי לעזור לילדים שהיו מופרעים כמוהו), והחליט לעשות את הבלתי יאומן: לסלוח.
ב-1950 הוא טס ליפן, ביקר בכלא שבו ישבו השומרים שהתעללו בו, חיבק אותם וסלח להם באופן אישי. הוא ניסה לפגוש גם את "הציפור" (שנמלט מהחוק ולא נשפט), אך ווטנאבה סירב לפגוש אותו. בשנת 1998, בגיל 81, לואי חזר ליפן כדי לשאת את הלפיד האולימפי באולימפיאדת החורף בנאגנו, ועבר בריצה ממש ליד אחד ממחנות השבויים שבהם היה.
לואי זמפריני הלך לעולמו בשנת 2014, בגיל 97, לאחר חיים מלאים שמוכיחים שרוח האדם חזקה מכל עינוי, מכל אוקיינוס ומכל שנאה.
סיפורו הבלתי יאומן של זמפריני הונצח בספר ביוגרפי רב-מכר וזכה לעיבודים קולנועיים מצליחים.
הספר: "בלתי שביר" (Unbroken) של הסופרת לורה הילנברנד.
הסרט "לא נשבר" משנת 2014 בבימויה של אנג׳לינה ג׳ולי ובכיכובו של ג׳ק אוקונל (בתפקיד לואי זמפריני).
סרט ההמשך: "לא נשבר: נתיב לגאולה" – סרט דרמה נוצרי המשמש כהמשך ישיר לסרט הראשון. הסרט מתמקד בחיים של זמפריני לאחר המלחמה – ההתמודדות שלו עם פוסט-טראומה, אלכוהוליזם וסיוטים מהשבי, ועד למפגש שלו עם המטיף המפורסם בילי גרהאם, שהוביל אותו למצוא נחמה בדת, לסלוח לשוביו ולשקם את חייו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה