הצוללת שבאה לתקוף את נמל חיפה ונותרה במימיו עד עצם היום הזה
השבוע נסיים את סדרת המאמרים אודות צוללות בולטות במלחמת העולם השנייה ונשוב בעיקר לכור מחצבתי, קרי לתחום התעופה. הפעם נעסוק בעלילותיה של הצוללת האיטלקית "שִׁירֶה" שאמורה להיות מוכרת לחלקכם בשל "ביקורה" בנמל חיפה. בהזדמנות זו מבקש לתקן כבר בפתיחה שגיאה נפוצה בארצנו, משום ששמה הנכון של הצוללת הינו: "שִׁירֶה" או באיטלקית Scirè.
ואם כבר בחיילים איטלקיים עסקינן, הרי שחיילי הצבא הבריטי נהגו בהם זלזול מוחלט ובעיקר ביכולות הלחימה שלהם, ואלו שימשו כחומר גלם ללגלוג ובוז מצידם. זכור לי למשל היטב שאבי ז״ל, ששירת בצבא הבריטי בחיל התותחנים, סיפר לי בזמנו שחבריו היו נוהגים להתלוצץ ולשאול איש את רעהו: "מהו הספר הדק ביותר בעולם?" התשובה לשאלה זו הייתה: "ספר גיבורי המלחמה האיטלקים." רק לשם המחשה או חיזוק עמדתם זו של הבריטים, די אם אזכיר שבשנת 41 באתיופיה, גברו 70, 000 חיילים בריטים (רובם מקולוניות בריטיות) על לא פחות מ־230, 000 חיילים איטלקים ולקחו אותם בשבי.
לא כך היה המצב בחיל הים האיטלקי עם הצטרפותה של איטליה למלחמה העולמית ביוני 1940. הצי האיטלקי היה אז הרביעי בגודלו בעולם (אחרי בריטניה, ארה״ב ויפן) והוא היה מודרני ובעל ספינות מהירות שבחלקן צוידו בתותחים כבדים מאוד. מנגד, לחובתו של צי זה ניתן לומר שלא השכילו בו בשלבי הלחימה הראשונים לעשות שימוש, כאויביהם, במערכות מכ״מ, וכן לא נמצאה ברשותו אף לא נושאת מטוסים אחת. מאידך, זרוע הצוללות של הצי האיטלקי הייתה רבת עוצמה והכילה לא פחות מ־100 צוללות, ולמעשה ניתן לומר שהצי האיטלקי נהנה באותם ימים משליטה מסוימת באגן הים התיכון. אם כבר הזכרנו את התחום התת־ימי, אזי ראוי להזכיר שהיו אלו האיטלקים שהמציאו/פיתחו את ה״חזירים/חזירונים", שהיו מעין טורפדו ממונע חשמלית שעל גבו היו רכובים בד״כ שני אנשי קומנדו ימי, ומכאן כינויים היה "טורפדו אנושי." הצוללנים היו חודרים עם ה״חזירים" מתחת לפני המים לנמלי אויב ומצמידים מטעני נפץ לגחוני אוניות האויב.
אחת מצוללות אלו הייתה ה״שִׁירֶה", צוללת מדגם 600 קלאס "אדואה", שנכנסה לשירות מבצעי באפריל 1938. שנתיים אחר כך גם ב״שִׁירֶה" בוצעו שינויים שאפשרו לה לשאת בתוכה שלושה "חזירים." בחודש דצמבר 41 יצאה הצוללת "שִׁירֶה" לפעולה התקפית מוצלחת באופן מיוחד. הצוללת חדרה לנמל הבריטי הגדול באלכסנדריה שבמצריים, שם שילחה שלושה "חזירונים" ובהם שישה אנשי קומנדו ימי, שחדרו בהשקט לנמל חשוב זה. אנשי הקומנדו שהשתייכו לשייטת העשירית המובחרת הצמידו מטענים לספינות מלחמה בריטיות, ובהן שתי ספינות מלחמה גדולות ועוד מספר ספינות מסוגים שונים. הפעולה, שנחשבה להצלחה פנומנאלית, חיזקה את היתרון/שליטה האיטלקית/גרמנית בים התיכון, והללו כבר החלו רוקמים את תוכניתם לתקוף נמל בריטי גדול וחשוב נוסף בים התיכון, והבחירה נפלה על נמל חיפה.
בדיעבד, ומבלי שהאיטלקים היו מודעים לכך, דווקא הצלחה זו בנמל אלכסנדריה והניסיון לשכפלה ללא כל שינוי או גיוון בתוכנית/בהכנות, היא שהביאה את הצוללת "שִׁירֶה" לסוף דרכה. האיטלקים ביקשו שוב מהגרמנים סיוע בהכנות למבצע, וזה כלל גיחת צילום של נמל חיפה. צילומים שהוכיחו לאיטלקים כי בנמל אכן "ממתינות" לחזירונים שלהם מטרות בריטיות ראויות צבאיות ואזרחיות כאחד. בנוסף ביקשו האיטלקים בחודש יולי 42 שוב סיוע מחיל האוויר הגרמני בהטסת צוללני הקומנדו הימי שלהם מרומא לאי לארוס, שם היו אמורים לחבור לצוללת "שִׁירֶה" שיצאה אליהם מנמל הבית שלה בלה־ספציה. הבריטים, שפיצחו את צופן "האניגמה", עלו על הבקשה האיטלקית להטסת אנשי הקומנדו הימי, בקשה לכאורה חסרת עניין. אולם התנהלות איטלקית שבלונית זו גרמה לאחד מאנשי המודיעין הבריטי לעלות על העובדה שבקשה איטלקית כזו בדיוק נשלחה לגרמנים כחצי שנה קודם לכן, ממש לפני התקיפה בנמל אלכסנדריה. משלב זה עשו הבריטים שימוש בכל פעמוני האזהרה, ולמעשה נמל חיפה נערך מראש היטב לבואה של האורחת הלא קרואה.
בעשירי באוגוסט 42 התקרבה הצוללת "שִׁירֶה" למפרץ חיפה היישר אל לוע האריה הבריטי שהמתין לה דרוך. המוכנות הבריטית לבואה כללה מגוון פעילויות, ובהן ביצוע סיורים אוויריים, מוכנות גבוהה של תותחים על הכרמל (באזור סטלה מריס) והצבת תותחים גם על המזח בנמל. באזור בוסתן הגליל צפו חיילים בריטיים בלוח הבקרה של הכבל התת־ימי שהונח בקרקעית הים ונועד להתריע על תנועת אוניות ו/או צוללות בקרבתו. מאחר ו״שִׁירֶה" עשתה דרכה לחיפה מצפון לדרום, היא עברה מעל אותה טבעת של כבל תת־ימי, שנתנה התראה מיידית. מאחר ובבדיקה מיידית ויזואלית שביצעו חיילים בריטיים במקום לא נצפתה שום ספינה, היה ברור לכל שהמדובר אכן בצוללת, וביקבוצת הפנים שהוכנה עבורה מראש נדרכה עתה עד קצה יכולתה.
הראשון שהבחין בצוללת במפרץ חיפה וסמוך לכניסה לנמל היה מטוס סיור חמוש שפתח לעברה באש, והצוללת "שִׁירֶה" מהרה לצלול לעומק קרקעית הים. למקום חשו ספינות מהירות שניצלו היטב את מימיו הרדודים של המפרץ שלא אפשרו לצוללת בריחה מהירה למים עמוקים. בצר להם החליט כנראה מפקד הצוללת לדומם מנועים ו״לנוח" בדממה על קרקעית הים, אולם בתוך זמן קצר החלו פצצות עומק להתפוצץ בקרבת גוף הצוללת, ואחת מהן אף גרמה לה נזק מהותי שאילץ אותה לעלות על פני המים, לטענת האיטלקים, על מנת להיכנע ולהציל את אנשי צוות הצוללת.
מרגע שהצוללת נתגלתה על פני המים נפתחה לעברה אש הן ממטוסים, הן מספינת קרב בריטית והן מתותחים שמוקמו על הכרמל כאמור בסטלה מריס. אחד מהפגזים שנורו מהכרמל פגע בצוללת והיא החלה לרדת למצולות הים הרדוד, כשהיא לוקחת עימה את אנשי צוות הצוללת. כמובן שמייד החל ויכוח שלא הוכרע: מי גרם לטיבוע הצוללת? האם חיל הים? או אולי התותחנים שבכרמל? את הגרסה של אבי ז״ל, שכאמור היה תותחן, אתם יכולים כמובן לשער, אם כי סביר שהצוללת נפגעה משני הגורמים גם יחד.
בשנים 63/64 עסקה משלחת של אנשי הצי האיטלקי וחברת צלילה אזרחית בניסיון לאתר שרידי אדם בסביבת הצוללת, אולם הדבר לא עלה בידם. המשלחת לקחה עימה חלקים מהצוללת, ואלו הוצבו באתרי הנצחה באיטליה. כמו כן הועברו לאיטלקים שרידי גופותיהם של שני אנשי צוות שנשטפו לחוף ונטמנו בבית קברות בחיפה (סביר להניח שהשניים השתייכו לצוללנים, מאלו שהיו אמורים לחדור לנמל כשהם רכובים על גבי "חזירונים"). בשנת 84 חולצו עצמותיהם של מרבית אנשי צוות הצוללת, 42 במספר, והם הועברו לקבורה באיטליה. בשנת 2002 נעשה ניסיון ע״י כח אמריקאי וישראלי לחלץ את הצוללת, ואגב כך נגרם נזק לגוף הצוללת. האיטלקים מאוד כעסו על כך, והאתר הוכרז להגנתו כאתר מורשת של הצי האיטלקי, ולוח זיכרון הוצמד לגופה בקרקעית הים. במשך השנים הבאות צוללנים וארכיאולוגים איטלקים וישראלים, ובראשם אהוד גלילי, המשיכו לחקור את הצוללת, וממצאים שונים שאותרו על ידם הועברו לתצוגה ל״מוזיאון הכוחות המיוחדים של הצי האיטלקי".
הצוללת, שמונחת גם כיום בעומק של 30 מטרים בלבד, הפ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה