מוטב מאוחר
ר' שמעיה נמנה עם חסידיו של רבי ישראל מרוז׳ין. אחת בשנה, במועד קבוע, היה נוהג לשים את פעמיו לסדיגורה, שבה שבת הרבי באותה עת, כדי לחסות בצילו. לאחר שהתחמם כמה ימים באור הגדול היה ר' שמעיה שב לביתו בתחושת התעלות רוחנית.
ויהי היום ור' שמעיה נכשל בחטא חמור. לאחר מעשה אחזוהו ייסורי חרטה קשים וכלימה גדולה אפפה אותו. בדרכו-שלו ניסה להתנער מהחטא ולשוב למסלול חייו הקודם.
והנה התקרב ובא המועד שבו נהג לנסוע אל רבו. ר' שמעיה התלבט רבות אם לנסוע אם לאו. מצד אחד השתוקק, כמעודו, לראות את הרבי. מצד שני, התבייש להראות עצמו לפני הצדיק, שבמבט קל ידע עליו הכול. לבסוף הכריעה הבושה ור' שמעיה נותר בביתו.
כך נהג גם בשנה שלאחר מכן ובזו שלאחריה. אולם הריחוק מהרבי שגזר על עצמו לא זו בלבד שלא עוררו לתשובה, אלא להפך. חמימותו החסידית של ר' שמעיה הצטננה, יראת-השמים שלו פחתה ומצבו הרוחני ירד פלאים.
הבושה להיראות לפני הרבי נעשתה מוצדקת יותר מיום ליום. החסיד לשעבר נטש את אזור מגוריו ופרק מעליו כל עול.
חלפו כמה שנים ועדיין אש הגעגועים לרבי בערה בליבו. יום אחד החליט לשים את פעמיו לסדיגורה, ויהי מה. "ממילא איש לא יכירני בדמותי הנוכחית", אמר בליבו.
שמעיה צדק. בלא הזקן, הפאות והתלבושת החסידית ובשל השנים שחלפו, איש מחבריו הרבים לא זיהה אותו. הוא התהלך בסדיגורה יום תמים, צפה מרחוק על הרבי שעדיין אהב מאוד והכול סברו שהוא תייר מזדמן.
עתה, כשנוכח כי אין איש מכירו עוד, החליט שמעיה לעשות עוד צעד אחד קדימה ולהיכנס אל הרבי עצמו. הוא חש דחף פנימי, בלתי-מובן, לעשות כן.
כשהגיע תורו להיכנס אל הקודש אחזו לפתע פיק-ברכיים. במאמץ רב התגבר ונכנס פנימה. "עברתי בעיר ורציתי לקבל ברכת שלום מהרבי", אמר. הצדיק מרוז׳ין הביט בו בעיניים טובות. "הסכת ר' יהודי ושמע סיפור נאה", הגיב והחל לספר:
"בעיירה אחת גרו שני אחים, אליעזר ומנשה. שנים רבות שרתה ביניהם אהבה, עד שיום אחד הסתכסכו וחדלו לשוחח זה עם זה. עם הזמן נפערה ביניהם תהום של שנאה שהעמיקה והלכה.
"שנים חלפו והנה עמד אליעזר להשיא את בתו. ערב החתונה ניעור בו מחדש רגש האחווה והוא החליט שהגיע הזמן להתפייס. שלח אליעזר שליח מיוחד לאחיו להזמינו לחתונה, אך כעסו של מנשה נותר בעינו והוא סירב להזמנה.
"אליעזר לא ויתר ושלח אל אחיו שליח אחר. גם אותו דחה מנשה וגם את כל השליחים הבאים ששיגר אליו אליעזר.
"יום החתונה הגיע ומנשה לא מצא מנוח לנפשו. אף שמנוי וגמור היה עמו שלא להשתתף בחתונה, המחשבה על כך לא עזבה אותו לרגע וטרדה את שלוותו. עם רדת הערב עלה על יצועו מתוך כוונה לשקוע בשינה עמוקה עד אור הבוקר.
"אליעזר עדיין קיווה לראות את אחיו בשמחתו. מדי פעם נשא עיניו אל הפתח לראות אם תקוותו התמלאה. כשחלפה שעה ומנשה לא הגיע, התעטפו פניו של אליעזר דוק של עצבות. הבחין בכך הכנר. 'מה לך כי נתעצבת ביום שמחתך?', שאל את אבי הכלה. סיפר לו אליעזר את סיפורו.
"בתום פרק הנגינה הראשון חמק הכנר החוצה ומיהר אל ביתו של מנשה. נקש על הדלת והקיצו משנתו. 'אורח אני בעיר ואין לי מקום ללון בו. התואיל לארחני ללילה אחד?', שאל הכנר. מנשה ריחם עליו והזמינו פנימה. לאחר מכן שב ועלה על יצועו.
"התיישב הכנר בפינת חדרו והחל לנגן בשקט-בשקט בכינורו. הצלילים הערבים פרטו על נימי ליבו של מנשה שקם ממיטתו ופנה לחדר האורח. הכנר ניגן ניגוני רגש ונפשו של מנשה הלכה אחריהם שבי. הכנר עבר מניגון לניגון וכשראה מזווית עיניו שמנשה מהופנט לגמרי, קם ממקומו ויצא מהבית בעודו מנגן. מנשה הלך אחריו, שבוי בקסם. כך צעדו השניים ברחובה של עיר עד שהגיעו למקום החתונה. כשנכנסו פנימה פצח הכנר בניגון שמח שהפנה אליו מיד את עיני כל החוגגים. אליעזר הנדהם רץ אל אחיו וחיבק אותו בהתרגשות.
"הקהל כולו התגודד מסביב והתבונן בהשתוממות במחזה המוזר: אבי הכלה מחבק את אחיו הלבוש פיג׳מה. הביט אליעזר באחיו וחש במבוכתו. 'אחי היקר', פנה אליו, 'לולא התעקשת, היית בא לכאן מרצונך, במיטב בגדיך, ולא היית מוצא עצמך בחתונת בת-אחיך, לבוש פיג׳מה'.
"עד כאן הסיפור", סיים הצדיק מרוז׳ין ונתן בשמעיה מבט פולח-לב. "לו הקדמת לבוא בזמן, היה מצבך הרוחני טוב בהרבה וחזותך הייתה כשל חסיד ירא-שמים. אך אתה התעקשת שלא לבוא לכאן מרצונך, אלא המתנת עד שאמשוך אותך לכאן בחבלי עבותות הגעגועים. הבט עליך וראה לאיזו דיוטה נמוכה הבאת עצמך".
גל של חרטה עמוקה הציף את שמעיה. הוא הבין שאי-אפשר להסתתר מפני הצדיק. בקושי עמד על רגליו. כל גופו רטט מבכי ועיניו זלגו נחלי דמעות.
"הישאר כאן ואתן לך דרך תשובה", הוסיף הצדיק, "שערי תשובה לא ננעלו ויפה שעה אחת קודם". שמעיה נשאר עוד תקופה ברוז׳ין וחזר בתשובה שלמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה