שלום לעם: תנור הנפט שדלק במרכז הצריף הארוך לא הצליח להתגבר על הקור הסיבירי הנורא – 40 מעלות מתחת לאפס. ליד שולחנות העץ הארוכים ישבו עשרות אסירים במדים אחידים, ואכלו את הארוחה העלובה שהוגשה להם: כמה תפוחי אדמה רקובים, פרוסת לחם שחור ומרק דלוח וחסר טעם. כל אחד מהאסירים היה פעם אדם חופשי ומאושר – עד שיום אחד הוא נעצר על ידי סוכני הק. ג. ב, שהודיעו לו כי הוא חשוד בפעילות נגד שלטונות ברית המועצות. רבים העדיפו להודות גם במה שלא עשו, במקום לסבול עינויים במרתפי החקירות. המשפטים במערכת המשפט הסובייטית היו מהירים, ופסק הדין כלל בדרך כלל שנות מאסר רבות עם עבודת פרך במחנה עבודה בסיביר.
בשעה חמש בבוקר כבר היו האסירים מסתדרים בשורות ארוכות מחוץ לצריפים, ויוצאים לעבודה ביערות שמסביב למחנה: הם כרתו עצים וניסרו אותם, והללו נשלחו לתוככי רוסיה, לתעשיית העץ המשוועת לחומר גלם. הם עבדו שתיים-עשרה שעות רצופות, שבסופן קיבלו ארוחת ערב דלה, ולאחר מכן נפלו למיטותיהם כבולי עץ.
מרבית האסירים היו פושעים משכבות נמוכות באוכלוסייה הרוסית, אך באחד השולחנות הצדדיים בצריף אכלו האסירים ה׳מיוחסים': אחד היה בעבר רופאו האישי של מנהיג ברית המועצות סטאלין, השני היה בעבר מהנדס בבית חרושת בריגה, השלישי חבר הנהלת המפלגה הקומוניסטית בקייב וכך גם האחרים. הם סבלו לא רק מהתנאים הפיזיים הקשים, אלא גם מהניתוק מהתרבות וסגנון החיים שהם התרגלו אליו. בסיביר לא היה זמן לשמוע מוסיקה או לקרוא ספר טוב, לא לראות הצגה ואפילו לא לשחק שחמט. מאנשי תרבות רחבי אופקים, הם הפכו לפועלים שחורים שכל חייהם סובבים סביב העבודה.
לפתע נפתחה דלת הצריף. אחד הסוהרים נכנס והודיע בצעקות שמנהל המחנה עומד להיכנס. 'כולם לקום', צרח הסוהר.
מנהל המחנה נכנס, עטוף במעיל עבה ומחמם, ידיו נתונות בכפפות ורגליו במגפיים מרופדים. ריח חריף של וודקה נדף ממנו. הוא לא בזבז זמן על הקדמות מיותרות. 'עצלנים שכמותכם', צרח, 'בחודש האחרון המחנה שלנו לא עמד במכסות העץ שעלינו לשלוח. אתם ממשיכים לחבל בכלכלת מולדתנו האהובה. ממחר תעבדו חצי שעה נוספת כל יום, כדי שתדעו לא להתעצל'.
אף אחד מהאסירים לא העז לומר מילה. הם היו כה מותשים עד שלא נותר בהם כוח להתקומם נגד ההחלטה השרירותית. הם מיהרו לסיים את ארוחתם וללכת לישון.
אחד מיושבי שולחן ה׳מיוחסים' היה אולג. לפני שנאסר בגלל הלשנה, הוא שימש כמהנדס יערות בכיר בעיריית קִייֶב. למרות עייפותו הרבה, הוא לא פנה לצריף השינה, אלא צעד לכיוון משרדו של מנהל המחנה. 'מה אתה רוצה?' נבח לעברו המנהל. 'יש לי רעיון להגברת התפוקה', אמר אולג. 'בתקופה שלפני מעצרי, פיתחתי מסור מיוחד שמגביר את מהירות כריתת העצים. אם יורשה לי, אוכל לייצר פה את דגם המסור הזה'.
המנהל הזועף הסכים ונתן לאולג אישור להיכנס לבית המלאכה במחנה. תוך כמה ימים ייצר אולג מסורים ארוכים בעלי שתי ידיות, שמופעלים בידי שני אנשים העומדים משני צידי העץ.
ביום הראשון שבו נעשה שימוש במסורים החדשים, סיימו האסירים את כריתת המכסה היומית של העצים שלוש שעות לפני תום יום העבודה. האסירים המאושרים הודו לאולג על יוזמתו, ופנו כאיש אחד לחזור לכיוון המחנה.
אבל עוד לפני שהם נכנסו בשער המחנה, עצר אותם מנהל המחנה בצעקות רמות: 'זה עתה הגיעה הוראה חדשה ממוסקבה: עלינו להכפיל את התפוקה באופן מיידי. כולם חוזרים מיד לעבודה'.
אולג, מהנדס היערות, לא היה מסוגל להתאפק. הוא החל לצעוק: 'אבל למה? זו ממש התעללות!'
המנהל נתן אות לשני סוהרים, והללו זינקו לעברו של אולג, הכו אותו בכל גופו והשליכו אותו לצינוק למשך שבוע ימים.
במשך יומיים היה אולג מחוסר הכרה. ביום השלישי הוא התעורר, ולמרבה הפתעתו פגש בצינוק שלידו ידיד ותיק: ליאוניד ברצ׳וק, סגן ראש עירית קייב לשעבר. 'ליאוניד, מה אתה עושה כאן?' שאל אולג, וידידו השיב לו שגם הוא היה קורבן לעלילה, ונשפט למאסר עם עבודת פרך, אבל הוא מסרב לעבוד ולכן הושלך לצינוק.
'ומה אתה עושה פה?' שאל ליאוניד. אולג סיפר לו על ההמצאה שלו ועל תגובת שלטונות המחנה.
'אוי, אולג, אתה כל כך תמים', אמר ליאוניד ברחמים. 'אתה לא יודע איזה נזק עוללת לחברים שלך. אתה חושב שהסובייטים צריכים את העץ שלכם? הם משתמשים גם בעץ, אבל מה שהכי מפחיד אותם זה שיהיה לכם זמן פנוי. כאשר יש זמן, אפשר להתארגן נגד הנהלת המחנה, לתכנן בריחה או אפילו לשכנע אסירים שהם חפים מפשע. הדבר שהכי מפחיד אותם זה שיהיה לכם זמן לחשוב. . .'
משה רבנו מגיע לגאול את בני ישראל, והתורה מספרת לנו שהם 'לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה'. כי כאשר פרעה שמע שבני ישראל מתחילים לחשוב על גאולה, הוא הטיל עליהם מיד עבודות נוספות, קשות ומשפילות, כדי שהם יהיו עסוקים מבוקר ועד ערב, ולא יהיה להם רגע אחד של יישוב הדעת לחשוב, להרהר, לשמוע את שליח האלוקים שהגיע לגאול אותם. פרעה ביקש לשלוט לא רק על הגוף, אלא גם על הרוח.
גם כיום אנו נמצאים בסוג של שעבוד, שיטפון של תקשורת ומדיה מכל עבר. אנשים 'מנצלים' כל רגע לגלישה ולצפייה. גם כשאנו נמצאים עם המשפחה, כל אחד קשור ומחובר לאמצעי תקשורת, וכמעט לא חווה את המפגש האנושי.
הצעד הראשון ליציאה לחירות, הוא הניתוק מהשעבוד המתמיד לכלי התקשורת, ואז אדם יכול לחשוב, להרהר, ולשמוע את פעמי הגאולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה