) "זכרתי ימים מקדם משנת תרס׳ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו להיות על אדמת הקודש ביפו, שיחרתי לראשונה את פני רבנו הראי׳ה קוק זצ׳ל וקבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקדש לכל אדם. שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה, יצא רבנו כדרכו בקדש לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני נלותי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת: "האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל! כל ציץ אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה".
הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש נחקקו עמו ק בליבי, ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה לכל דבר "
יום אחד, כמה ימים לאחר השחרור, הייתי מהלך בין נאות-דשא מלבלבים אל עבר העיירה הקרובה למחנה. עפרונים חגו בשמים ושמעתי אותם פוצחים ברינה. סביבי לכל מלוא העין לא היה איש. לא היה דבר זולת הארץ והשמים הרחבים ושירת הציפרים והמרחב הגדול. עמדתי על עמדי, הסתכלתי סביב, נשאתי עיני אל השמים - ואחר כרעתי על ברכי. באותו רגע לא ידעתי הרבה על עצמי ועל העולם - רק פסוק אחד היה מהדהד ברוחי, פסוק אחד ויחידי: "מן המיצד קראתי יה, ענני במרחביה". לא אזכור עוד, כמה זמן כרעתי ברך ושיננתי פסוק זה. אך יודע אני, כי ביום ההוא, בשעה ההיא, החלו חיי החדשים. צעד צעד הלכתי קדימה עד כי שבתי והייתי יצור אנוש.
קם אדם בשחרית ורואה חמה בזריחתה, יוצא הוא לחוץ בין הערביים כאשר החמה בשקיעתה ורואה א. ת עבי-האש העוטפים את האופק בסתר בין השמשות של יום-חול, ועם שהוא אולי פיסיקאי או איש-מדע אחר היכול לפרש את תופעות השקיעה והזריחה במונחים מאתימטיים-מדעיים כמותיים. הרי מוכרח הוא. לראות בתפארת זו של זריחה ושקיעה, בחוקיות קוסמית מופלאה זו, את ההשתקפות של כבוד ה' שהרצון הקדמון שלו הוא תוך-תוכה של הבריאה הדינאמית והוא המפעים את החומר האורגאני.
זהו "לידע" כאשר רוא׳ים חמה בזריחתה ואומרים מיד "יוצר אור ובורא חושך" או כאשר רואים חמה בשקיעתה ואומךים "מעריב ערבים" או כשיוצאים ורואים אילנות מלבלבים ומברכים עליהם ורואים את הים ומכירים מיד את זה ש״עושה מעשה בראשית".
שם עמ' 209 - יש ואני לומד תורה בשעות המאוחרות של הלילה. . ויש ואני חש בשעת הלימוד כאילו מישהו עומד מעלי מרכין עצמו מעבר לכתפי ומציץ בגמרא ובעניין שאני עוסק בו אותו רגע…
אם יכולתי לעמוד בה שעבר עלי בשלוש השנים האחרונות – הרי זה מפני שאצלי תורה מן השמים אינה רק בבחינת להאמין אלא גם בחינת לידע.
אם אדם לומד תורה לדעת, לחוש, לחיות – אז אין התורה עבורו רק הישג אינטלקטואלי, אלא מעש רב אנפין ועתיר משמעויות רוחניות ונפשיות. אז אין האדם חש עצמו בודד וגלמוד, אז הוא רואה בתורה ידיד קרוב והוא יכול לומר בפה מלא "לולי תורתך שעשועיי".
סיפור לט׳ו בשבט
"העץ במחנה הריכוז" - מתוך "אדם מחפש משמעות", ויקטור פרנקל
מספר ויקטור פרנקל: זהו סיפור פשוט על אישה צעירה שהייתי עד למותה במחנה ריכוז. אישה צעירה זו ידעה, כי היא עומדת למות בתוך ימים ספורים, אך כשדיברתי איתה הייתה רוחה טובה עליה על אף ידיעתה זו. "מודה אני לגורל על שהפליא את מכותיי" אמרה לי. "בחיי הקודמים פונקתי ולא נהגתי רצינות בהישגים רוחניים". היא הורתה באצבע החוצה בעד חלון הצריף ואמרה: "עץ זה שבכאן הוא ידידי היחיד בבדידותי ". בעד החלון יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים ובענף היו שני ניצנים. "פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה" אמרה לי. בחרדה שאלתי אותה אם העץ ענה לה. "כן" אמרה. מה אמר לך העץ שאלתי, והיא השיבה: "הוא אמר לי אני פה – אני פה – אני החיים, חיי הנצח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה