בס׳ד
סיפורים ליום ירושלים
*הנהגה דומה עם בנו הרצ''י. בג' באלול ביום האזכרה לרב הרצ''י עלה להר הזיתים, ובדרך חזרה הציע תלמיד לרצ''י לעבור דרך הכותל כדי להתפלל מנחה. רבנו הזדעזע ונחרד עד עמקי נשמתו ואמר: לכותל לא הולכים להתפלל כאשר עוברים על ידו. כדי להפגש עם הכותל יש להתכונן יום או יומיים מראש. בסוף הרצ׳י הסכים כי היה קרוב לשקיעה. כאשר נכנס דרך שער השפות רבנו התחיל לרעוד כולו, וכן כל תפילת מנחה היה רועד, נרעש ונסער שלא כדרכו, אף לאחר התפילה עד שהגיע לביתו רבנו המשיך לרעוד מרוב התרגשות. כאשר הוא היה מגיע לכותל היה מרגיש הרגשה עילאית כמו במקווה טהרה מרגיש שהוא נטהר מכל הקטנות מכל התפיסות השטחיות מכל הפרטיות, ושהוא עומד על המקום הכי גבוה בעולם משקיף על כל ההסטוריה כאחד, ומסתכל על כל הדורות כאחד, את כל בבת אחת, את הכל באחדות אחת
*פעם כשנשא הרב קוק נאום לפני אנשי אחת המושבות,
התפרץ צעיר אחד וקרא: מה לי ולכל קודשי עם ישראל,
אני רחקתי מכל אלה ואין ביני וביניהם ולא כלום.
הפסיק הרב את דבריו אל הקהל, פנה אל הצעיר בלבד וסיפר לו
מעשה בסוחר יהודי גדול שהחליט לקנות את רחבת הכותל המערבי
ובית המקדש, כדי להקים במקום שוק חזירים ולפתח
בדרכו את כלכלתה של ירושלים.
נסערה רוחו של אותו צעיר והחל צועק:
מי הוא אותו סוחר, למוות אדקור אותו.
שוב פנה אליו הרב קוק ואמר: רואה אתה שעדיין לא שכחת
את קודשי ישראל ומאוד איכפת לך שתישמר רחבת המקדש בקדושתה.
כבש הצעיר את פניו בקרקע ושתק.
*רב הכותל הרב גץ: תלמידו רבי ישועה שושן. למד קבל עם הרב לאחר תיקון חצות בשעות מאוחרות ואעפי''כ היו אנשים שפנו אל הרב או טלפנו. הצעתי בו נלך אליי בזמנים קבועים ונוכל ללמוד בשקט בלי הפרעה. תשובת הרב: אני לא שייך לעצמי, אני שייך לכותל ולציבור המתפללים, מה יהיה אם מישהו יזדקק לי ואני לא אהיה? אינני יכול.
*יומן הכותל: יום ד' כ''ו תשרי תש''ל השעה 19: 00 – אמבולנס הגיע לשטח הכותל ומתוכו הוצאה אלונקה. האלונקה הוגשה לאבני הכותל. השוכב עליה בדחילו ורחימו תוך מאמץ קשה, מקרב האיש את שפתיו ונושק את אבני הכותל. התברר שזהו תייר משוייץ, בדרכו נפל ושבר את רגלו. הוא עמד לחזור לחו''ל, אך לא הסכים לחזור בטרם יבקר בכותל.
*יום ג' ד' מרחשוון תשל''א השעה 20: 00 – אח ד המנתחים המפורסמים מבי''ח תל השומר, משך את תשומת לבו של הרב פרלא בתפילתו בדביקות. הוא מסר אחר שהוא עומד לבצע ניתוח רציני ביותר, וחש צורך נפשי לבוא לכותל מתל השומר, כדי להתפלל אל ה' שיצליח במעשהו להצלת חיי אדם מישראל.
*באחד הימים שמעתי אנחות מכיוון הכותל שהלכו וגברו מרגע לרגע. ניגשתי לאדם שאחד בידו מעטפה של מכתב והיה כבר חצי מעולף, על הגבי המעטפה היתה בקשה כתובה באנגלית I want to see my parents. השבתי את נפשו של אותו אדם נתתי לו לשתות והשתדלתי להרגיעו. לאחר שהתאושש סיפר אותו אדם: ''אני גר באמריקה ובני הצטרף לכת של 'ביטניקים'' – הודים והחל להסתובב בעולם. לאחר שחלף זמן רב ולא קבלנו ממנו אות חיים יצאנו לחפשו. חיפשנו אותו בכל רחבי ארה''ב ובמזרח הרחוק וללא הצלחה. לבסוף נאמר לי כי בני נמצא בישראל. כמובן שטסתי מדי לישראל, והיישר משדה התעופה הגעתי לכתל על מנת להתפלל למצוא את בני. תוך כדי תפילה נתקלתי במעטפה שהיתה טמונה בין אבני הכותל, ושם בני וכתובתו כתובים עליה. שלפתי את המעטפה והתברר לי כי בני קיבל מכתב מחבר, וכאשר הגיע לכותל השתמש במעטפה זו כדי לכתוב עליה את בקשתו, והנה בדיוק מעטפה זו נפלה לידי. אכן נפלאים דרכי ה'. למחרת הגיע האב ובנו כדי להודות לה' על האחוד המשפחתי.
הכתל המערבי לבו של עם ישראל: היו אלה נערים ממוסדות לא דתיים, שבאו לבקר ליד הכתל המערבי, לפני גיוסם לצה׳ל. והנה בא המדריך שלהם שהיה אדם דתי ואמר להם: הכתל המערבי הוא עד חי, שראה את בית המקדש הראשון והשני, בתפארתם ובחורבנם, וחיכה לבניו אלפיים שנה, וקיבלם חזרה עם שובם אליו, ואת השאר נערים, עליכם להרגיש כאן מעצמכם. כעבור כמה דקות של דומיה ניגש אחר הנערים, מבני שמונה עשרה, אל המדריך ואמר לו: אתה יודע בעוד שלשה שבועות אני מתגייס לצה׳ל, עכשיו אני יודע למה …. הכתל דבר אלי!
בנו של רבי אריה לוין הגאון רבי חיים יעקב לוין זצ''ל רבה של פרדס חנה אומר: תמיד ניסיתי למצוא את שורש מידותיו של אבא. שאלתי את עצמי במה זכה להערצה כה רבה שרבים וכן גדולים לא זכו לה, מה השורש לכל פעולותיו לאישיותו? עד שירדתי לעומקו של דבר: מידה אחת היתה לו לאבא זצ''ל, והיא שורש וגם כתר למעשיו הטובים. היתה זו מידת הענוה שהצטיין בה למעלה מבינת אנוש. [איש צדיק היה עמ' 48].
רבי אריה לוין היה גדול בתורה אך הסתיר את עצמו בגלל מידת ענוותנותו ועל כך יעיד הסיפור הבא:
משך שלוש שנים היה הולך מדי לילה למחותנו המקובל רבי שלמה אלישיב זצ''ל בעל ''לשם שבו ואחלמה'' [סבו של הגאון הרב אלישיב שליט''א]. קור רוח וגשם לא מנעו בעדו מלכת. הוא בילה במחיצתו שעות שלמות. מספר בנו הגאון רבי חיים יעקב:"פעמים אחדות אף נלוותי אליו, הם נכנסו פנימה, ואילו אני שהייתי צעיר לימים המתנתי במסדרון כשעתיים. בשובנו הביתה שאלתי לאבי: 'מה למדתם?' השיב לי:' הגאון הקדוש למד והתעמק בספרים הקדושים ואילו אני עמדתי לידו החזקתי הנר בידי, הגשתי לו ספר שהיה נצרך. . ואני יודע על מה מגיעה לי זכות שכזאת, לשמש את האיש הקדוש הזה. . .' – יותר לא שאלתיו. תשובתו התאימה לדרכו בחיים להסתיר את עצמו''.
** סיפור על הרב חרל''פ: תלמידו הגדול של מרן הרב קוק זצ''ל היה מיקירי ירושלים הגאון הרב יעקב משה חרל''פ זצ''ל, והוא עמד בראש ישיבת מרכז הרב אחרי פטירתו של מרן הרב קוק. כל כך חביב היה הרב חרל״פ על מרן הרב קוק, עד שלפי עדותו של הרב צבי יהודה קוק זצ''ל, מילותיו האחרונות של מרן הרב קוק בזה העולם היו: "ר' יעקב משה. . ."[שמו הפרטי של הרב חרל''פ]. לרב חרל''פ היו הנהגות מיוחדות בחג הסוכות ועל אחת מהן נספר כאן. הרב חרל״פ היה מדקדק לשבת בסוכה ברציפות כל שבעת ימי החג, ואף לבית הכנסת לא היה יוצא. מניין היה לו בסוכה יום יום. ורק שתי פעמים היה יוצא מן הסוכה, פעם אחת לתפילה על יד הכותל המערבי, לקיים מצוות עלייה לרגל, ופעם שנייה להקביל פני רבו מרן הרב קוק בסוכתו. ושאלו אותו: מדוע אין הוא מצרף את שני הדברים הולך לכותל המערבי לתפילה ומשם לרב קוק? והרי על ידי זה ימעט את הליכתו בחוץ ושהייתו מחוץ לסוכה? והשיב: כל עיקר מצוות קבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת הכבוד של התלמיד לרבו, ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת [=להתפלל בכותל], יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. ולכן כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום המצווה הנעלה הזו (בשדה הראי״ה ע' 339).
*הרב גורן בספרו עוז ותעצומות: בשנת תשכ''ז מיד אחרי חג הפסח הוזמנתי לבוא ליום העצמאות לאוסטרליה יחד אם אשתי הרבנית, המטרה היתה לסייע למגבית היהודית המאוחדת. . . ככל שהימים עברו המצב בארץ נעשה חמור יותר. . . עם היוודע העניין שאנו חוזרים ארצה, ארגנו בעבורינו עצרת פרידה גדולה באמפיתאטרון. אלפים רבים השתתפו בעצרת וקולות בכי רבים נשמעו בה. . אני זוכר שאמרתי להם בעצרת בבטחון גמור, שבעזרת ה' עוד לפני חג השבועות אזכה להתפלל ליד הכתל, דבר שנמנע מאתנו משך תשע עשרה שנה. . . אני אזכה להתפלל בכתל וגם על הר סיני. כך חשתי באותם הימים. . .
הרב גורן מגיע ארצה. . . כשהגעתי לחטיבת השריון סיכמנו שבשבת אחרי הצהרים אדבר בפני חיילי כל החטיבה. . . הרגשתי שעליי לעודד אותם ולהכניס בהם רוח לחימה. אמרתי להם כך: המלחמה תתחיל בקרוב ואנחנו בעזרת ה' ננצח. בשבת הבאה אתפלל ליד הכותל המערבי ובחג השבועות אתפלל בסיני על הר סיני. במוצאי שבת לאחר ההבדלה נפרדתי מהגדודים ואמרתי להם: להתראות ליד הכותל המערבי בירושלים המשוחררת.
התחלתי לרוץ לכיוון שער האריות. גדוד צנחנים התפרס משני צידי הדרך. . . פתאום שמעתי שהמג''ד צועק לי: הרב גורן עוד יהרגו אותך תבוא אלינו ותצמד לקיר. הרגשתי שאני מרחף באויר.
ברגע שהתקרבנו לשער האריות התחלתי לתקוע בשופר, מפני שעל פי דין בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופר כפי שכתוב:"כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויבכם'' כך מובטח לנו הנצחון ולשם כך לקחתי עמי את השופר לתקוע במלחמה על שחרור ירושלים.
תקעתי בשופר עד שהגענו לטנק שנתקע בשער האריות וחסם את הכניסה להר הבית. קפצתי על הטנק וירדתי מצדו השני. הנה מצאתי את עצמי בשערי הר הבית. בדרך התחלתי לשאת תפילה תוך כדי תקיעה, וצעקתי לחיילים ''בשם ה' תעשו ותצליחו, בשם ה' תשחררו את ירושלים. תעלו ותצליחו. צעקתי לכל אורך הדרך עד שהגענו ממש לתוך הר הבית ושם מצאתי את מוטה גור עומד מוקף בחיילים שלו. הכנתי את המנשר שלי וקראתי אותו בתוך הר הבית: חיילי ישראל אהובי העם עטורי הגבורה והנצחון, ה' עמכם גיבורי החיל. . . נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם, זה היום קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועותו. . . קיימתם היום הזה את שבועת הדורות ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני''. . הנני מברך בשמחה עילאית ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לשנה הזאת בירושלים הבנויה. . . אחרי שגמרתי להקריא את המנשר אמרתי לחיילים שישירו את התקוה בהר הבית ליד מסגד עומר. . . אך הם סירבו ופרצו בשירת ''ירושלים של זהב'', שהיה שיר חדש ועוד לא שמעתי עליו.
כשהגיע זמן מנחה עברתי לפני התיבה והתפללתי מנחה ראשונה ליד הכותל לאחר השחרור. . . אחרי חזרת הש''ץ קראתי לכולם בצעקות גדולות ונרגשות להגיד ''הלל'' בברכה. ברחבת הכותל שהיתה עוד קטנה התאספו אלפים וכולם הצטרפו ל''הלל'' שלי שנמשך הרבה זמן.
מתוך הספר רציתי להיות טוב על חנן פורת ז''ל: הרגשתי בעת הלחימה בגודל השעה. זו היתה שעת בוקר, אתה רואה את כיפת הסלע, כיפת הזהב, החומות, מחזות שלעולם לא ראינו לפני כן. תמיד היינו מחפשים איזו נקודה להציץ מהמערב לכיוון הר הבית ופה אתה עומד והעיר העתיקה פרוסה לנגד עיניך. אני זוכר שאמרתי לאחד החבר׳ה ''עכשיו אנחנו כותבים פרק בתנ''ך, כמו החילות של בית דוד''.
היתה הרגשה שמתחולל משהוא הסטורי. יש כאלה שהיתה אצלהם רק פתיחת שער לרגע, אבל את גודל השעה אני חושב שכולם הרגישו בכותל, גם אנשים שלא הכירו כלום. אני זוכר חבר שלי עומד לידי ולוחש לי ''חנן מה אומרים''? ואני אומר לו ''תגיד שמע ישראל'', והוא עונה לי מבויש ''אני לא יודע להגיד שמע ישראל'', אמרתי לו ''בוא תגיד אחרי''. . ואני צועק ''שמע'' והוא עונה אחרי ''שמע'',''ישראל'' והוא עונה ''ישראל''' וכך הלאה.
יש תאור נפלא של מוטה גור המופיע בספרו, הוא רואה את הרב הנזיר ואפילו אינו יודע את מי הוא רואה: *:"הוא ואני והכותל –בשעה 11: 45 החלה ליד הכותל תפילת מנחה ברוב עם ועדה. הרמתי עיני אל האבנים. התבוננתי בצנחנים המתפללים. כאלה עם קסדה על ראשם וכאלה עם כיפה על ראשם. בפינה הימנית מרוחק מעט מציבור הלוחמים עמד אדם, לא לא עמד, הוא כאילו נדבק לאבנים. הוא כחלק מהכותל אבן מאבניו. לבוש קפוטה חומה וארוכה. על ראשו מגבעת שחורה. מתחתיה שער מגודל. מאום לא זז. לא הראש לא השיער לא הגוף ולא הרגליים. שתי הידיים כפופות וכפותיהן שטוחות לרווחה כאילו רוצות לחדור לתוכן. ''ננעלתי אליו כרדאר ולא יכולתי להמיש את עיני ממנו. ''נדבקתי'' אל הקיר מקרוב. דרכו חשתי את הכותל. מבעד לגופו הכמו משותק הרגשתי את דפיקות הלב היהודי בוקעות מתוך האבן. כך עמדנו דבוקים יחדיו מספר דקות – הוא ואני והכותל. פניתי לאחור וחזרתי אל רחבת הר הבית. זימנתי את המגד''ים לקבוצת פקודות והודעתי להם: אנחנו נשארים בירושלים".
מוסיף חנן: זוהי המחשה מהי השפעה סגולית – בלי לדבר ובלי מגע. . .
*רציתי להיות טוב עמ' 61 – הרב יואל בן נון על הרצי''ה ''את ארצי חלקו''
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה