נהג אשר נתפס שלא בידיעתו ע״י מערכת אוטומטית לבדיקת מהירות וצולם על ידה, קיבל מהמשטרה את התמונה של מכוניתו וצילום של דו״ח הנהיגה שלו בסך 40 דולר.
הנהג החכמולוג שלח בתמורה למשטרה צילום של שתי שטרות של 20 דולר. בתגובה הוא קיבל מהמשטרה צילום נוסף בדואר, הפעם של אזיקים.
הנהג הבין את הרמז והפעם שלח בזריזות 40 דולר.
אדם אחד ביקר פעם אצל רופא, ובפיו תלונה מוזרה. מחלתו, בלי לסכן בשום פנים את חייו, לא נותנת לו מנוחה. בכל מקום שהוא הלך, בכל דבר שהוא ראה, משהו היה נראה לו מצחיק, והוא היה פורץ ברעם של צחוק, ללא שליטה. הדבר הגיע עד כדי כך, שהוא כבר לא היה יכול להשתתף בשום אירוע ציבורי.
"אני מציע לך שתלך למקום מאוד עצוב – אולי זה ידחוף אותך מחוץ לסחרחורת שלך."
תוך זמן קצר, "חולה הצחוק" ראה מודעה על אסיפת אֵבֶל על צעיר שנפטר. "אולי הספד מר יהיה התרופה למחלתי" חשב לעצמו. הוא התיישב בבית הכנסת, בציפייה לנאום קורע לב. ובאמת, הרב דיבר בלשון צחה ובעצב גדול. אולם באמצע הדרשה, הוא שם לב שהכובע של הרב היה מונח בצד הראש, ובכל רגע הוא היה עלול ליפול. עם כל תנועת גוף מודגשת, הוא היה בטוח שהכובע יעוף על ברכיו של אדם חשוב היושב בשורה הראשונה. זה כבר היה יותר מדי, וכנגד רצונו הוא התפוצץ מצחוק, לתדהמתם של חבריו ושל משפחת הנפטר. מיד, זרקו אותו מבית הכנסת.
אחר כך, הוא ניסה לבקר בבית עלמין. אבל הוא תמיד מצא טעויות בכתובות על המצבות שגרמו לו לצחוק ושוב לצחוק.
מאוכזב, ולא נרפא, הוא חזר לרופא. "ביקרתי במקומות העצובים ביותר, אבל איכשהו, בסיטואציות המצערות ביותר, אני מוצא הומור."
אמר לו הרופא: "בוא איתי, אני אראה לך משהו עצוב באמת". הם הלכו לבית חולים. שם, במיטה, שכב ילד צעיר ללא תנועה, וסביבו משפחתו ורופא. כולם היו בוכים ללא שליטה, כולל הרופא עצמו. "חולה הצחוק" פנה לרופא שלו ושאל: "זה מקרה מאוד יוצא דופן. אני רגיל לראות משפחות בוכות, אבל רופאים רואים חולאים ומיתה בכל יום. הם מחוסנים נגד זה. והם חייבים להיות, אחרת הם יהיו שרויים בדיכאון תמידי. מה כל כך עצוב במקרה הזה, שאפילו רופא מנוסה בוכה?"
"שאל אותו", אמר לו רופאו, וזה מה שהאיש עשה.
"ברצונך לדעת מדוע הילד הזה גורם לי לבכות?" אמר הרופא. "זה המקרה העצוב ביותר שאי פעם טפלתי בו. אתה רואה, הילד הצעיר הזה הוא אילם וחרש."
"ואז?"
"לפי כל הבדיקות, מחלתו איננה מסכנת את חייו. בפועל, ניתן לטפל בה בקלות. ובכל זאת, אני יושב פה, ורואה אותו שהוא הולך למות, ואינני יכול לעשות דבר. מחוסר תקשורת, שאין ביכולתו של הילד להעביר לנו מה לא בסדר איתו, אינני מצליח לערוך אבחנה מדויקת. אין לך מושג עד כמה אני מרגיש חוסר אונים, ביודעי שאני יכול להציל את חייו, ואינני מסוגל לעשות זאת."
בשומעו את זה, איוולתו של "איש הצחוק" נאלמה, וגם הוא התייפח בדמעות בלתי נשלטות.
מסופר על שלושה אחים עשירים שהחליטו לקנות לאמא שלהם ליום הולדת. הראשון קנה לה טירה גדולה. השני קנה לה פורשה יפה ומהירה. השלישי ידע שהיא אוהבת תנ״ך, לכן השקיע המון המון כסף וקנה לה תוכי שיודע את כל התנ״ך בע״פ — רק אומרים לו פרק ופסוק באיזה ספר וישר הוא שורק הכל ישר הפוך.
אחרי כמה שבועות הם מקבלים מאמא מכתב: "תודה רבה לכם בניי היקרים על המתנות. אבל הטירה הגדולה צריכה צוות גדול של משרתים כדי לתחזק אותה ואני כל הזמן הולכת בה לאיבוד. . . ובכלל מה אני אמורה לעשות עם הרכב הזה? אני נוסעת פעם ביום למכולת מעבר לפינת הרחוב וחוזרת. . . . אבל העוף — העוף היה ממש טעים! תודה רבה. . ."
הקב״ה ישב וחשב איך לברוא יצור מושלם שיהיה לו את כל התנאים לעבודת ה׳ ולשרת את הנשמה כמו שצריך, וברא לנו: מוח מדהים, עיניים עם המצלמות וידאו הכי משוכללות, מערכת עצבים, נשימה, דם, עור, חילוף חומרים וכו׳.
חס וחלילה שלא נגיע למעלה ונגיד "העוף היה ממש טעים. . .".
רמח״ל (מסל״ש פ״א): "ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".
בספר ״אהבת חיים״ הובא מעשה נפלא על משפט צדק של רב בישראל, סיפור עם מוסר השכל נוקב ומעורר:
מעשה בעשיר נדיב וירא שמים, שגידל יתום בתוך ביתו. האכילו והשקהו, הלבישו והנעילו, השיאו אישה, קנה לו דירה, מילא אותה בכל טוב, ואף קנה לו כרכרה, כדי שיפרנס את משפחתו בכבוד. ולא זו בלבד, אלא בכל פעם שהיה זקוק לנסיעה היה מזמין את היתום ומשלם שכרו בעין יפה.
פעם קרא העשיר ליתום ואמר: ״ראה, עלי לנסוע בעסקי מסחרי למקומות חדשים וארצות רחוקות. האם תיאות לשמש כעגלון במסעי? ״ נקב בסכום נכבד, והיתום הסכים ברצון. נסעו מעיר לעיר, ממחוז למחוז וממדינה למדינה, הגיעו לארץ רחוקה וזרה, ולנו שם במלון.
באמצע הלילה בא היצר הרע ופיתה את היתום ולחש באזניו: ״עד מתי תהיה עגלון, מתי תהיה גם אתה לאדון? ״ מה עשה, קם ממיטתו ולבש את בגדי אדוניו ואת בגדיו הניח ליד מיטת האדון, ובאשמורת הבוקר פתח פיו בגערות: ״קום, עצל, עד מתי תשכב, עד מתי תאכל לחם חסד? ! ״
פילבל העשיר בעיניו וחשב שהוא עדיין חולם. משרתו עומד מעליו, לבוש בבגדיו שלו, וגוער בו!
והמשרת פקד: ״קום, עצל, והתלבש! ״ אמר לו: ״תן לי את בגדי, ואלבשם! ״
צחק היתום: ״וכי משרתך אני? הן בגדיך למראשותיך, קום ולבש ותכין מהר את העגלה לנסיעה, כי עוד רחוקה הדרך לפנינו! ״ משהתמהמה — איים להכותו!
בעל כרחו קם ולבש את בגדי משרתו. נטל את השוט וישב על דוכן העגלון, משך במושכות, ובן טיפוחיו השתרע במרכבה ולא פסק מלהמטיר פקודות. בכה העשיר במר נפשו, כי ברגע אחד איבד הכל. כך נסעו יום ויומיים, שבוע ושבועיים, כשהאדון משרת כעגלון ונפשו קצה בחייו. אמר לעצמו: הרי אני גידלתי את הנער מקטנותו, נתתי לו הכל, לא חסכתי ממנו מאומה. הזו התודה המגיעה לי, הזו הכרת הטוב? !
הגיעו לעיר אחת, ו״האדון״ נכנס בלוויית ״משרתו״ ליקרה שבאכסניות וביקש חדר מרווח עבורו. ״משרתו״ יכול לישון בחצר, ליד האורוות. . .
פנה העשיר בכפיפות קומה לפינתו, וכעבור שעה קלה, כשהיתום עלה לחדרו, חמק אל הרחוב, ראה זקן הדור צורה והשיח בפניו את לבו, ביקש את עצתו.
אמר לו: ״אל תירא, יש לנו כאן רב גדול, נבון וחכם. אלך אליו ואשאל את פיו״. ״לך״, אמר העשיר, ״ויברכך האלהים״.
בבוקר התדפקו שלוחי בית הדין על דלת המלון: הרב ציוונו להביא בפניו את האורחים שבאו לכאן הלילה, להתייצב בפניו לדין תורה! חרד ״העשיר״ המתחזה. דין תורה? מה לו ולרב? ! אך אין מסרבים להזמנת הרב. עלה עם ״משרתו״ לבית הדין. הושיבום בחדר המבוא והורום לחכות ולהמתין. הדלת נפתחה, והרב קרא: ״העגלון״!
מיד קם היתום, הבין שטעה, ושב למקומו. אבל היה זה רגע קט מאוחר מדי. . . הרב נתן בו עיניו ואמר: ״כן, אליך התכוונתי! ״ אמר: ״אבל אני. . . אינני העגלון, הוא העגלון! ״ ״בוא, היכנס לחדרי״, הורה הרב. כשנכנס, הצליף עליו בשבט לשונו. לא העיז פניו כנגד הרב, והרב קרא לעשיר שילבש את בגדיו ויטול את רכושו.
הבן איש חי מביא מעשה על אדם שהיה חיגר ללא רגליים ועני מרוד שישב על אם הדרך לבגדד ואסף צדקה.
בוקר אחד בעודו יושב על אם הדרך עצר לידו יהודי עשיר כשהוא רכוב על סוס מהודר, נכמרו רחמיו של העשיר על הקבצן החיגר וירד מסוסו כדי ליתן לו נדבה הגונה. הודה הקבצן החיגר ליהודי העשיר על מתנת ידו הנדיבה ובקש ממנו אם יוכל לקחתו על סוסו לעיר בגדד, כיון שברצונו לבקר את משפחתו.
ראה העשיר את מצבו הקשה של החיגר העני והסכים לקחתו על סוסו לעיר בגדד, ואף עזר לו לעלות על הסוס. ובכדי לעודדו אף נתן לו לשבת ראשון ונתן לו את המושכות בידו כדי שהוא ינהיג את הסוס בדרכם לעיר בגדד.
מה רבה הייתה תמיהתו של העשיר בעל הסוס כשהגיעו לכיכר העיר בבגדד. קרא לו החיגר שירד מסוס, כיון שהגיעו ליעדם.
בעדינות ראויה ובאיפוק רב הסביר העשיר לחיגר כי הוא בעל הסוס וכי החיגר הוא רק טרמפיסט שעלה על הסוס מטוב ליבו, וכי עליו לרדת מהסוס כיון שהוא העשיר ממהר לעסקיו. אך החיגר נשאר בשלו, כי הוא בעל הסוס והעשיר הוא הטרמפיסט, ועליו לרדת מיד מהסוס.
לשמע הוויכוח בינים התאספו הרבה אנשים, ומיד כולם נטו לטובתו של החיגר העני, שהרי אין לו רגליים והוא האוחז במושכות, ודאי שהסוס הוא שלו. מיד החלו גוערים בעשיר שירד מיד מהסוס ויעזוב את החיגר לנפשו.
בלית ברירה ירד העשיר מהסוס ופנה לביתו של רב העיר וביקש את עזרתו. שמע הרב את טענות הצדדים ואמר לעשיר: אמנם ניכרים דברי אמת בדבריך, אך ברגע שנתת את המושכות בידיו הרי שהודעת קבל עם ועדה, שהוא בעל הסוס, שהרי מי שהמושכות בידיו הוא בעל הסוס, ואתה גרמת במו ידיך להפסיד את סוסך.
הנמשל אומר הבן איש חי הוא בחיי האדם. האדם נדרש לקיים תורה ומצוות, וזהו הצד הרוחני של חיי האדם. ומאידך גיסא, זקוק האדם גם לצד הגשמי בחייו, דהיינו מאכל ומשתה, שינה ושאר דברים שהגוף זקוק להם.
השאלה היא אצל מי "המושכות". האם עיקר חייו של האדם הם חיי תורה ומצוות והצרכים הגשמיים הם הטפלים לצד הרוחני, או שמא המושכות הם בצד הגשמי והם עיקר חייו והצד הרוחני הוא טפל? שהרי מי שהמושכות בידו הוא בעל הבית.
החסידים של ר׳ אלימלך חשבו יום אחד על העוצמות של שני האחים הקדושים, רבם ור׳ זושא, ושאלו את עצמם מה עם האח השלישי? האם יכול להיות שהוא צדיק נסתר? לא נרגעו החסידים עד שהחליטו לבדוק את העניין. הלכו לעירו וביקשו להתארח אצלו בפונדק כדי לתהות על קנקנו.
באמצע הלילה, אחרי שהאח בדק שכל הלקוחות ישנים, ראו אותו החסידים לוקח דף ומפרט את ה״חטאים״ שהוא עשה היום: לא התפלל מספיק בכוונה וכו׳, ובוכה על כל דבר ודבר.
למחרת בבוקר שאלו אותו החסידים: מה עשית אתמול עם הדף? ענה להם האח: ביקשתי מהקב״ה סליחה על החטאים שלי של אותו יום ובכיתי עד שהוא סלח לי. שאלו אותו החסידים בתדהמה: איך אתה יודע שה׳ סלח לך? ! ענה להם האח בתמימות: כשהשורה של החטא נמחקת מהדף אני יודע שה׳ סלח לי.
שמחה רז (מלאכים כבני אדם): "כך נהג הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוק״ל: מגיע ראש חודש של אלול, הריהו מניח את שאר ספריו ומתפנה כולו ללימודי הנסתר ושאר הכוונות שבכתבי האר״י. שלושים יום טרח לתפילת ראש השנה, וארבעים יום לזו של יום הכיפורים, תפילה תפילה וכוונותיה. ואימץ את כל כוחותיו לידע ולהבין את שיעור משמעותן של תפילות אלה, עד שידע את תוכנן של הכוונות לפני ולפנים. ומשהגיעו הימים הנוראים, ביצע הרב את המשימה הגדולה והתפלל תפילה עם כוונותיה על פי האר״י".
שליח הסוכנות היהודית הגיע לאי טסמניה. עמו הגיעו גם אשתו ושלושת ילדיו. לפני צאתו אמרו לו בסוכנות שעליו ליצור קשר עם הקהילה היהודית במקום, ויתכן מאוד שעליו יהיה לשם כך לבקר בבית הכנסת המקומי.
"אבל איני דתי ואיני יודע אפילו כיצד נראה סידור תפילה, איני מתאים לתפקיד" אמר האיש.
אנשי הסוכנות הרגיעוהו: "אל דאגה, איש מתושבי המקום לא יודע יותר טוב ממך. . ."
ואכן, כאשר הגיע לבית הכנסת, הופתע לגלות כי בורותם ביהדות גדולה משלו. ובאופן טבעי, כמעט, ביקשו ממנו להיות הקורא בתורה בבית הכנסת.
"אבל איני יודע איך מתפללים" טען האיש. והם התעקשו ואמרו לו שהוא יודע עברית והם לא. ובנוגע להלכות בית הכנסת הם יציידו אותו בספר "קיצור שולחן ערוך" כדי ללמוד. בלית ברירה הוא לקח את הספר וזרק אותו באיזו פינה בבית.
האיש היה מגיע כל שבת עם רכב לבית הכנסת המקומי, קורא להם בתורה את הטקסט בעברית של הפרשה בלי טעמים ועם הרבה שגיאות כתיב, ונוסע חזרה.
לאט לאט התחיל להרגיש השליח שהאותיות של התורה משפיעות עליו ועושות לו משהו בלב, והוא ממש רוצה לדעת עוד על היהדות ועל הקב״ה.
יום אחד נסעו השליח ואשתו לעיר הסמוכה, ואת הילדים הפקידו בידי מטפלת. כשחזרו הופתעו לגלות את המטפלת סורגת להנאתה בחצר הבית, ואת הילדים הם לא ראו. "היכן הילדים?" שאלו ההורים, והמטפלת סיפרה להם כי בהתחלה הילדים השתוללו והיה קשה לה להשתלט עליהם, עד שהם מצאו איזה שהוא ספר בבית, ומאז הבן הגדול מקריא לאחים שיושבים ומאזינים לו בשקט.
אחוזי סקרנות נכנסו ההורים לחדר הילדים ונדהמו לגלות את ה״קיצור שולחן ערוך" בידי בנם הבכור, שישב והקריא לאחיו הקטנים. כה שקועים בספר היו השלושה עד שלא הבחינו בהיכנס ההורים.
"אבא" קפץ הבן הקטן בשמחה לעבר אביו, "זה נכון שאנו יהודים?"
"ודאי" השיב האב.
"אם-כן" המשיך הילד להקשות, "מדוע אין אנו שומרים תורה ומצוות?"
"אנו לא יודעים איך עושים את זה" פלטה האם.
הילד הבכור התפלא על דברי אמו: "מה הבעיה? הכל כתוב פה בספר".
"טוב" אמרה האם בלי שהתכוונה לכך ברצינות, "בהזדמנות נלמד מהספר ונראה מה לעשות".
ערב ערב ישבה המשפחה ולמדה, ולאט לאט הפך הלימוד והיה לרציני עד שהחלו לקיים מצוות מעשיות בפועל. במשך הלימוד נתקלו במספר עניינים שלא הצליחו לברר בכוחות עצמם, וכמובן שלא היה להם את מי לשאול באי נידח זה.
"אני חושב שצריך לפנות לרב" אמר הבן הבכור, "הרי כך כתוב בספר, שכאשר לא מבינים משהו עלינו לפנות לרב".
"אולם היכן נמצא רב?" שאלה האם, "הרי באי זה אבא הוא הרב הכי גדול!"
"הבה נתפלל לקדוש ברוך הוא" אמר הבן הבכור, "הרי כתוב שהוא שומע תפילת כל פה. נתפלל אליו שישלח לנו רב. . ."
הסתכלו ההורים בחוסר אמון זה על זו, והבנים נעמדו להתפלל לקדוש ברוך הוא שישלח להם רב.
למחרת, כשישבה המשפחה ללמוד את השיעור הקבוע, נשמעה דפיקה על הדלת. האב פתח את הדלת ולא האמין למראה עיניו. רב עמד בפתח! יהודי מזוקן חבוש כובע, ציצית מציצה מחולצתו כאותם רבנים מבני ברק וירושלים. לאחר שהתגבר על מבוכתו הזמין האב את האיש להיכנס. "אני שליחו של הרבי מליובאוויטש באוסטרליה" אמר הרב, "קיבלתי מהרבי הבוקר את המברק הזה". החסיד הושיט את המברק אל האיש המשתומם. הציץ האיש בזמן שליחת המברק וקריאת התפעלות פרצה מפיו. על המברק היתה רשומה שעת המשלוח וזו היתה זהה לשעה בה עמדו בניו והתפללו שה' ישלח להם רב לעזרה!
האב קרא בהתרגשות את דברי הרבי המופנים לשליחו באוסטרליה: "סע מיד לטסמניה למשפחה הישראלית".
שליחו של הרבי הכשיר את המטבח בביתם, קבע מזוזות כשרות בכל פתח, קנה תפילין מהודרות ומספר ספרי קודש לבית, ופתר להם את כל הבעיות בהם התחבטו בזמן הלימוד.
כיום המשפחה שומרת מצוות לחלוטין וגרה בארץ ישראל, ובטסמניה מחפשים קורא בתורה. . .
בעקבות יציאת הספר מורה נבוכים החליטו רבני גרמניה לשלוח שליח שיבוא לתהות על קנקנו של הרמב״ם ולבחון את דרכיו. הם שלחו לספרד רב חשוב בשם רבי מאיר כדי לבקר אצל הרמב״ם ולדווח להם על מה שראה.
רבי מאיר לקח עימו את שמשו ויצא לדרך. כאשר התקרב לקורדובה, עיר מגורי הרמב״ם, החליט לנוח מעט ליד שפת הנהר העובר ליד העיר. הוא הוציא ספר מתיקו ושקע בלימוד. לאחר שהחליף כוח המשיך בדרכו אל בית הרמב״ם ושכח את ספרו על שפת הנהר.
רבי מאיר התדפק על דלת הרמב״ם. משרת פתח את הדלת ואמר לו כי בעל הבית אוכל כעת וכי עליו להמתין מעט.
״לך אמור לבעל הבית שיודע אני כי הוא אוכל, והראיה שהוא אוכל כעת ביצים! ״ אמר רבי מאיר למשרת.
המשרת מסר את דברי רבי מאיר לרמב״ם, והלה השיב: ״אמור לאורח הנכבד כי הוא שכח את ספרו ליד הנהר״.
רבי מאיר שלח את משמשו להביא את הספר וחיכה בקוצר רוח לפגישה.
הרמב״ם קיבל את אורחו בסבר פנים יפות והזמינו לסעוד על שולחנו. כאשר ישבו ליד השולחן ראה רבי מאיר לתדהמתו מאכל הדומה ליד אדם והזדעזע: האם הרמב״ם הוא קניבל ח״ו? ! כמובן שהוא לא העז לגעת באוכל ואמר למארחו כי אינו רעב.
״האם תרצה לשתות משהו? ״ שאל הרמב״ם, ובטרם נענה קרא למשרתו: ״פטרוס, הבא נא יין אל השולחן! ״
רבי מאיר תמה שוב: כיצד מורה הרמב״ם לגוי להביא יין לשולחן, הרי זה יהיה יין נסך! הוא התחמק מלשתות את היין באומרו שהוא עייף מן הדרך ומעדיף להסתפק בשתיית מים.
הרמב״ם הורה בבת שחוק למשרתו להביא מים לאורח.
לאחר מכן הלך רבי מאיר לחדרו כדי לנוח ואז שמע את הרמב״ם אומר לאחד ממשרתיו: ״מחר קום השכם בבוקר, והרוג את העגל כדי שלאורח שלנו תהיה ארוחה טובה״.
האורח נדהם בשלישית. האם הרמב״ם אינו מתכוון לשחוט את העגל אלא להורגו סתם? ! האם חלילה נכונים החשדות?
הוא עלה על יצועו כשהוא נתון במבוכה עצומה, ולא היה מסוגל להירדם כל הלילה בחושבו שרב כה ידוע ברחבי העולם היהודי עובר עבירות כה חמורות. הוא חיכה ליום המחרת כדי לגלות לרמב״ם מהי מטרת ביקורו ולדרוש ממנו הסברים להתנהגותו המוזרה.
למחרת בבוקר הזמין הרמב״ם את רבי מאיר לחדרו ואמר: ״ידידי היקר, יודע אני היטב מהי מטרת ביקורך, וגם כי אתה חושד שירדתי מהדרך הנכונה. יודע אני מדוע סירבת לאכול על שולחני ולשתות מייני, וגם מודע אני לכך שהתייסרת כל הלילה מחשש שאני עומד להאכילך בבשר נבילה. כעת אוכיח לך כמה קל ליפול לטעות כאשר האדם שופט למראה עיניו בלבד ודן את חברו מבלי לדעת ולהבין את העובדות לאשורן״.
״אתה חשבת״, המשיך הרמב״ם, ״כי מה שראית על שולחני היה יד אדם, רחמנא ליצלן, אבל דע לך שהיה זה מין ירק בריא מאוד למאכל אדם. כידוע לך הנני רופא, ולדעתי אין להרבות באכילת בשר ויש להעדיף ירקות ובפרט ירק זה שמצוי אצלנו ואינו מצוי אצלכם בגרמניה״.
רבי מאיר חש מאוד לא בנוח על שחשד את הרמב״ם בחשד כה נורא, אבל התעשת ושאל: ״כיצד זה הוריתם לגוי להביא יין אל השולחן! ? ״
״חלילה! ״ חייך הרמב״ם, ״פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה. שם זה אף מוזכר בחז״ל כשם אביו של האמורא רבי יוסי בן פטרוס (ראה מדרש רבה שמות נב, ג). וכפי שהנך רואה פטרוס יכול להיות גם שם של יהודי״.
רבי מאיר בוש בשנית. כעת לא שאל מאומה, אלא ציפה להסבר בדבר הריגת העגל.
״ומה שציוויתי למשרתי להרוג את העגל״, המשיך הרמב״ם, ״במקום לשוחטו, הרי ודאי ידוע לכבודו דין בן פקועה (עגל שנמצא חי ושלם במעי פרה שנשחטה) שאינו טעון שחיטה כי כבר יצא ידי חובת שחיטה על ידי אמו הפרה. היה לי עגל כזה ורציתי לכבד את כבודו בבשר עגל טעים ורך. . . ״
רבי מאיר ביקש את סליחת הרמב״ם על שחשד בכשרים מפני שדן לפי מראה עיניו בלבד. הרמב״ם מחל לו בנפש חפצה והחל להסביר לו דינים שונים ולהרחיב את אופקיו בהלכה.
ר׳ מאיר חזר לגרמניא ואמר לכולם על הרמב״ם: ״ממשה עד משה לא קם כמשה״!
רבי יוסף פוזנר היה חתנו של רבי יחזקאל לנדא, ה״נודע ביהודה״. כל חייו סבל רבי יוסף פוזנר מאשתו, שמיררה את חייו, ביזתה אותו בפומבי בכל מיני צורות והציקה לו ללא שיעור.
את סבלו נשא רבי יוסף בשקט ומעולם לא הגיב לה על מעשיה כנגדו.
כשנפטר רבי יוסף מהעולם, התאסף קהל רב ללוותו לבית עולמו. הרבנית ביקשה לשאת מספר מילים. במקום מילים פרצו מגרונה יללות חנוקות ובכי מזעזע כל לב.
הקהל עמד המום. כל ימיה עשתה כל מה שביכולתה כדי להשפיל ולבזות אותו, ועכשיו היא נזכרת לבכות. . .
״כל ימי הייתי אישה כשרה שעושה רצון בעלה״, אמרה הרבנית לפליאת הקהל. ״אמנם מיררתי את חייך וביזיתי אותך ללא הרף, אך עכשיו מותר לגלות את הסוד הגדול: בעת שנישאנו ביקשת ממני בתקיעת כף — כיוון שחששת מגאווה והתנשאות בשל הכבוד שחלקו לך כולם — שאבייש אותך בכל הזדמנות, שאציק לך ואבזה אותך בכל מיני מעמדות ולעיני כל. למרות הקושי העצום הקפדתי לעשות רצונך בנאמנות. כעת מותר לגלות שהיה זה רק בשל רצונך שלא להגיע חלילה לגאווה״.
אני רוצה לספר לכם סיפור שקרה אצלנו בכולל בקריית אתא. אני עומד בראש כולל המונה כשישה עשר אברכים יקרים. אברכים שכולם תורה, עמלים בתורה ב...