חייו ופועלו של הרב עוזיאל
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל נולד בשנת תר״מ (1880 ) בירושלים. חוטר למשפחה ספרדית מיוחסת של תלמידי חכמים, משוררים ומלומדים, שגזעה בפס שבמרוקו ונופה נוטה לאמשטרדם, לשאלוניקי ולירושלים.
אביו, ר' יוסף רפאל עוזיאל היה ראש אב בית דין לעדת הספרדים בירושלים ונודע כדיין צדק ושופט אמת.
אמו, בת למשפחת חזן המכובדת, שהיתה אף היא ברוכת סופרים ואנשי חזון, וביניהם חיים דוד חזן, רבה של איזמיר, ומשנת תרכ״א חכם באשי וראשון לציון בירושלים.
כבר בילדותו התבלט הנער. בעל כשרונות גדולים ומתמיד עצום קלט תורה הרבה. את יסוד חכמתו ינק בתלמוד תורה ובישיבה "תפארת ירושלים", אשר נחרבה במלחמת השחרור בידי הירדנים ושוב קמה לתחייה אחרי מלחמת ששת הימים.
כבן ארבע עשרה היה כשמת עליו אביו, שהיה גם מורו המובהק, ועול פרנסת הבית נפל עליו, אולם אהבת התורה שלו עם כוח התמדתו המופלא עמדו לו למזג תורה ועבודה, והוא עלה ונתעלה והוכר כאחד העילויים בעדה.
כשהגיע לגיל עשרים נתמנה בן-ציון עוזיאל למורה בישיבת "תפארת ירושלים". רבה היתה אז פעילותו בקרב יהדות ירושלים. בראותו שצעירי העידה מתרחקים מלימוד תורה, יזם יסוד ישיבה "מחזיקי תורה" שתעודתה הייתה לרכז צעירים ספרדיים ולהכשירם לשמש רבנים לעדות המזרח.
אף הוא הוזמן לשמש מורה הלכה ואגדה בבית מדרש לרבנים של חברת "עזרה" לעולי גרמניה. ודרכו, דרך של מזיגה, כבר ניכרה בו מראשית ימיו. מן הצד האחד תלמידו של הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר מזה, ומקורב לגאון ר' שמואל סלנט רבה האשכנזי של ירושלים מזה. הוא שאף מנעוריו לגשר בין הספרדים שברחוב המידאן לבין האשכנזים שברחוב היהודים. שהיחסים ביניהם לא היו מתוקנים ביותר באותו הפרק. שאיפה לשיפור היחסים ולהריסת המחיצות היתה נר לרגליו כל ימי חייו. אך עיניו נישאו הרחק מעבר למאבקים הקטנים בקהילה שלו. הוא חש בתמורה הבאה על הארץ ובהר פעמי הגאולה המתקרבים. והוא ידע כי מקומו עם הבונים.
בשנת תרע״א (1911) נקרא על ידי קהילות יפו ותל- אביב לשמש בהן כחכם באשי לצידו של הרב קוק, אשר ידע בחכמתו להשכין שלום בין ספרדים ואשכנזים ואף הקים "בית ועד לעדת ישראל המאוחדת. לאשכנזים וספרדים בעה״ק יפו".
בדרשת ההכתרה הוא אומר:
"בשובינו לארץ אין כל סיבה להמשיך את הפירוד הגלותי לקהילות ולשונות שונות. קהילה אחת תאחד אותנו ולשון אחת תהיה בפי כולנו היא לשון התורה, הנבואה והמשנה."
עם גידולו של הישוב גדל גם הרב עוזיאל, איש רב פעלים תוסס ומתסיס, בונה חינוך דתי, יסד ביפו תלמוד תורה."שערי ציון" מארגן שעורי תורה ויוזם הקמת שכונות חדשות. כאן כבר החל בפעילותו הספרותית העניפה.
והתורכי אז בארץ. הרב עוזיאל, החכם באשי הוא על פי החוק נציג העדה בפני השלטונות. ועליו לעמוד מול המושל - גמל פחה, שהתעמר בישוב היהודי והתנכל לו. לא פעם ניסה המושל להשפיל את הרב ולהכריחו לחלל את השבת. אך חוכמתו של הרב עמדה לו בכל המבחנים ובזכות התערבותו נרכשו קרקעות רבות בסביבת תל-אביב.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כשהרב קוק היה בחוץ לארץ, נפלה כל האחריות של העדה של הרב עוזיאל. כפרנס מובהק עמד בשער ונאבק למען בני עדתו. באותו פרק מתה עליו אשתו והוא נשאר בודד עם ילדיו הפעוטים. אך הוא הוסיף לעמוד איתן על משמרתו.
בשנה השלישית למלחמה הכריז גמל פחה על תל אביב ויפו כאיזור צבאי וציווה לפנותם מכל תושביהם. הרב עוזיאל נילחם במסירות נפש על דחיית הגזירה, כדי לאפשר ליהודים לקחת עימם את רכושם.
5000 גולים עברו אז לגליל ו-1000 המתינו בכפר סבא עד גמר המלחמה.
הרב עוזיאל הלך עם הגולים אלא שהוא נקרא לירושלים לסייע לקברניטי הישוב לעמוד בפרץ. ואז באה פרשת "נילי". במאמצים רבים הציל הרב עוזיאל ממאסר יהודים רבים. בעיר שורר רעב ומחלות מכלות ביושביה. היאוש גובר והינה באה בשורת הצהרת בלפור עם הידיעות על התקרבות האנגלים לארץ.
עם שחרור תל-אביב שב הרב עוזיאל לשקם את קהילתו ועירו. גנרל אלנבי מגיע לתל-אביב וזוכה לקבלת פנים נלהבת. ראש העיר דיזנגוף מברך אותו ולידו רבה הראשי של תל-אביב -הרב עוזיאל.
ספרי התורה שהופקדו בעת צרה בפתח-תקוה. מוחזרים לתל-אביב בחגיגה עממית גדולה שבה משתתף גם חיים ויצמן - לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל.
מתגבשת והולכת הנהגת העם היהודי בארצו. בשנת 1918 התקימה האסיפה המכוננת הראשונה של הישוב. אחרי אוסישקין מופיע נציג "מזרחי" הרב עוזיאל בנאום ציוני נרגש ומלהיב.
בשנת 1919 נבחר לנשיא "מזרחי" באמסטרדם. הופעתו מעוררת כבוד ונאומיו של נציג ארץ ישראל עושים רושם רב על הכל.
היישוב מתחיל להתארגן. הרב שב למלא את תפקידו כרב וכפרנס. בצד פעילותו הציבורית הוא שקוע כל הימים בלימוד תורה. הוא מתמסר לבירור הבעיות ההלכתיות העומדות על הפרק, כדי לאפשר אירגון חיים משותפים על פי התורה.
אך ימי השלווה קצרים. המסיתים פועלים. פורצים מאורעות תרפ״א הערבים תוקפים את היהודים. הרב שהכיר את הערבים מילדותו האמין שאפשר להשפיע עליהם בדברי שלום ורעות, הוא יוצא לדבר על ליבם ומשיג "סולחה" לרגע קט.
"מושיטם אנו לכם יד לשלום כנה ונאמן. . . השלימו אתנו ונשלימה אתכם ויחד נהנה כולנו מברכת השם על ארצו בשקט ובשלווה אהבה ואחווה". אך יד המסיתים הבריטיים חזקה יותר והרצח נמשך.
באותו זמן נקרא הרב יעקב מאיר רבה הראשי של שאלוניקי לכהן כראשון לציון בירושלים, והוא המליץ על הרב עוזיאל, שהכירו עוד מילדותו, כיורש כסאו בשאלוניקי.
שאלוניקי היתה העיר הגדולה היחידה באירופה שרובה ישראל. נמל שאלוניקי היה היחיד בעולם שבו שבתו השירתים בשבת.
הרב החדש הצעיר התחבב מהר על הקהילה השכין שלום בין תושביה והקים בה מוסדות חינוך וחסד. עם השלטון היווני באו ימים קשים על יהודי שאלוניקי הרב עוזיאל מתערב כדרכו אצל השלטונות לטובת עדתו. בשעת הצורך הוא אינו מהסס לנסוע בשבת אל מלך יוון, כדי להציל שני יהודים שנידונו לתליה. אך ההשתדלויות מגלות לו את טיב הגלות. . . הוא מרגיש שהקהילה שוקעת. אחרי שנתיים הוא מחליט לחזור ליפו וקורא ליהודי שאלוניקי לעלות לארץ ישראל.
הרב חזר אל חיק קהילתו ונתקבל בה בשמחה, הוא נבחר לאחד משני הרבנים הראשיים של העיר הצעירה. שני רבני תל-אביב שיתפו פעולה להפליא והיה הרב עוזיאל גם רבם של האשכנזים כשם שהרב שלמה הכהן אהרונסון ואחריו הרב משה אהרון עמיאל היה רבם של הספרדי. עם זאת, כל אחד דאג לעדתו ולצרכיה המיוחדים.
גדולתו בתורה, מעמדו כפוסק וכמנהיג ציבור מעמידים את הרב עוזיאל בשורה הראשונה של שליחי הציבור הארץ ישראלי אל הגולה. הוא מרבה לצאת לחוץ לארץ ןלהשתתף בקונגרסים, בועידות ופגישות בינלאומיות- בה הוא משמיע את דבר עמו.
בשנת תרפ״ו (1926) נשלח ביחד עם מאיר דיזנגוף וחיים ארלוזרוב לחבר הלאומים בז׳נבה כדי להגן על האינטרסים של הישוב. בשנת תרפ״ז (1927) יצא לראש משלחת "המזרחי" לעירק.
"אנו הולכיםלבבל לומר לאחינו שם: שובו שובו אסירי תקווה."
70 אלף יהודים קבלו בבגדד את המשלח בכבוד מלכים והחגיגות עוררו את הנוער לעליה.
בשנת תרפ״ח, הלך עם הרבנים לארצות הברית, שם מספר הרב עוזיאל על המאבק עם ממשלת המנדט, על החלוציות, על מלחמת "המזרחי" לציונות דתית.
שנת תרפ״ט. שוב פורצים מאורעות. הרב חוזר הביתה, נוטל חלקו במועצת ההגנה, מאוחר יותר הוא מעיד לפני ועדת הכתל ופועל להרגעת הרוחות.
" מעידים אנו עלינו שמיים וארץ שאין חפצינו בריב ומדון. חפצנו הוא לבנות את ביתנו על יסודות הצדק והשלום יחד עם כל נברא בצלם אלוקים, ושום כח שבעולם לא יזיזנו מארץ האבות אליה אנו קשורים קשרים ניצחיים".
אכן, אין המאורעות מצליחים לחסום את הדרך לבנית הארץ.
הולך ונבנה נמל תל-אביב. מוקמים בתי חרושת, שכונות מגורים ומוסדות לאמיים-וברכתו של הרב עוזיאל מלווה אותם.
מאידך דואג הוא לתורה, לחינוך ולצדקה. כשהוא חונך בית יתומים ברמת -גן נזכר ביתמותו ובילדיו שנתיתמו מאימם בגיל רך. רגש של אהבה ודאגה ליתומים ליוה אותו כל ימי חייו.
כך נוהג הוא לבקר בישיבת בישיבת "פרחי כהונה" אשר יסד למען נוער ספרדי, ובמוסדות חינוך אחרים בעיר, בוחן תלמידים ומעורר מורים. הוא מרבה לדרוש בבית הכנסת "אוהל מועד" שיסד לידו. בית כנסת זה הפך לאחד מבתי הכנסת האהובים לציבור עד היום הזה.
לאות הוקרה לו יוזמים בני קהילתו הוצאת חיבוריו בדפוס. הוא ביכר להדפיס ראשונה את תשובותיו בהלכה ובשנת תרצ״ה יצא לאור ספרו משפטי עוזיאל, תשובות בהלכה לאורח חיים וליורה דעה. יפה השתלב מאורע זה בחייו עם ציון מלאת 800 שנה להולדת הרמב״ם גדול חכמי ישראל בכל הדורו, שחל בשנה זו.
רבנים, מנהיגי היישוב והמוני עם נהרו לטבריה כדי לחלוק כבוד ל״נשר הגדול", שעל פי ההגדה בה מצוי קברו. היה זה חגו הגדול של הישוב כולו ושל הרב עוזיאל בפרט. שכן חלום חייו היה להחזיר את זוהר יהדות ספרד לעדתו, שאחרי גלות ספרד כאילו קפאה בתרדמה, בחוסר יוזמה ומעש, כשהיצירה התורנית עברה לידי אשכנז.
עם זכרו של רמב״ם בחגיגה עממית זו שוב נזכרו שמותיהם של אישי יהדות ספרד המפוארים:
רבי יהודה הלוי, גדול משוררי ספרד בימי הביניים, הרמב״ן, הפרשן הנודע לתורה, פילוסוף ומקובל, מגדולי הפוסקים בשעתו בספרד, שעלה לארץ והשתקע בירושלים. שלמה איבן גבירול-המשורר הנפלא, רבי משה קורדוברו מגדולי חכמי הקבלה, רבי יוסף קארו בעל שולחן ערך- ועוד ועוד.
שנת תרצ״ו הגיע. על יהדות אירופה מרחף צל ההשמדה. ובארץ שוב פורצות מהומות דמים. בעיות עליה, רכישת הקרקעות, בעיות קיום הישוב שוב נדונו בועדות, -אשר לא בישרו טובות ליהודים. קולו של הרב עוזיאל נשמע עקיב ותקיף בכל המאבקים. בד בבד עם זאת הוא מוסיף להגות בתורה. בשנת תרצ״ח הוא מדפיס כרך נוסף של משפטי עוזיאל. באביב 1939 הוא יוצא לועידת לונדון. חברי המשלחת באניה: הרב הרצוג ורעיתו, מנחם אושיסקין, יצחק בן-צבי, סופראסקי, בן ציון מוסינזון, הרב עוזיאל והרב פישמן. . .
. . . " הבעתי את התמרמרותי ואכזבתי הרבה, כותב הרב עוזיאל ביומנו והצעתי לשאול את מק - דונלד מה בפיו להציע לנו". . .
מק דונלד: . . . "שאל אם אנחנו מסכימים להיות בפדרציה עם סוריה. עניתי. בלבד שארץ ישראל תהיה מדינה עצמאית ולא כמו שהם קוראים אותה רוסיה דרומית. . . "
מק דונלד הציע שהיהודים ישארו מיעוט תמידי בארץ ישראל שלא ישתנה לעולם (אלא בהסכמת הערבים) - והגבלה מוחלטת של קנין קרקעות-וכל זה לטובת היהודים. . .
ה״ספר הלבן" חוסם את העליה לארץ. הישוב רועש. "ביום פקודה" יוצא כל הישוב להפגין ברחובות כל הערים הגדולות. הרב עוזיאל צועד בשורה ראשונה בין המפגינים.
באותה עת מצטברים עננים שחורים בשמי אירופה. גוברת השנאה ליהודים. היטלר מגיע לשיא תככיו. נחרץ גורל יהודי אירופה. אין להם לאן ללכת. הישוב דורש עליה חופשית, הישוב משמיע את קולו-אך העולם חרש לזעקת העם היהודי.
בסיוון תרצ״ט נפטר הראשון לציון הרב יעקב מאיר. הרב שהדריך את בן - ציון עוזיאל בנעוריו, הוריש לו את כיסא הרבנות בשאלוניקי ועתה את כסא הראשון לציון.
ביום הכתרתו נפרד הרב עוזיאל מהמוני תושבי תל - אביב.
בירושלים המונים קיבלו את פניו וליוו אותו בדרכו לבית הכנסת יוחנן בן - זכאי, שם התקיימה הכתרתו.
הרב יוסף מרדכי הלוי מגדולי רבני הספרדים שם על כתפיו של הרב עוזיאל גלימת חכמים וחבש על ראשו מצנפת של הראשון לציון. ר' אברהם אלמליח קרא את כתב הרבנות הרשמי ודברי ברכה השמיעו הרב הראשי הרצוג. , הרב עמיאל ומנחם אוסישקין, ששילבו בדבריהם את המצב המדיני והביטחוני בארץ השרויה במהומות דמים והצפויים לגזרת הספר הלבן תוך ערכה ותקוה שהרב עוזיאל יסייע ללכד את הציבור במאבקו.
זמן קצר אחרי הכתרתו פרצה מלחמת העולם השנייה אשר הביאה עמה את השואה, שלא ידעו כמוה תולדות העם היהודי. הרב עוזיאל נרתם אף הוא בכל כוחותיו למעשי ההצלה. הוא נפגש עם אישים בעלי השפעה. משתתף בועידות הצלה, קורא לתפילה ולצום, להתייחדות עם העם הסובל הגולה. משתתף בעצרות ובאספות - עם, ביום יהודי פולין, וביום יהודי שאלוניקי.
הידיעות מארצות הכיבוש הנאצי, המעורפלים תחילה, מתבהרים יותר ויותר בכל זוועתן. נחרבה שאלוניקי שבמשך 400 שנה היתה עיר יהודית בת - חורין, ותושביה נשלחו למחנות ההשמדה. אלה שנענו לקריאתו של הרב עוזיאל ועלו לארץ המשיכו כאן את מסורתם העתיקה כספנים, סוורים, בוני סירות, דייגים בחיפה. אך עלו עמם לארץ גם סוחרים, בנקאים, רופאים ומהנדסים, רבנים ואנשי ציבור אשר תפסו עמדות חשובות בחיי הישוב.
המלחמה הולכת ונמשכת, אך אין להזניח את החובות כלפי הציבור. בהתמדה מופלאה הוא מוסיף להגות בתורה. לומד כל שעת פנאי. מוסיף לכתוב ולהשיב תשובות לשואלים. בשנת ת״ש יוצא לאור כרך שלישי של משפטי עוזיאל. בשנת תש״ג "מכמני עוזיאל" - מאמרים כלליים מכתבים ונאומים לתחיית עם ישראל ובניין ארצו. בשנת תש״ד הוציא לאור את ספרו שערי עוזיאל שעיינו הלכות אפוטרופסות יתומים וילדים, נכסים עזובים, מוסדות הציבור, צדקות והקדש. בימים אלה מתמסר הרב במיוחד לנוער שהוא עתיד העם. הוא מבקר בבתי הספר, משוחח עם תלמידים ומורים. חונך בית ספר למלאכה לילדים ספרדיים, וסוקר את הסידורים בבתי ספר לבנות. בכל מקום שם רגלו פוסעת מביא עמו דברי עידוד ותקווה.
הרב עוזיאל קורא לנוער להתגייס למלחמה באויב ונותן את ברכתו למתנדבי הבריגדה היהודית. בנו נמנה על המתגייסים הראשונים.
במאי 1945 נסתיימה המלחמה, אך לעם היהודי היושב בציון נתגלו רק אז ממדי השואה הנוראה שפקדה את יהדות אירופה.
התקווה שעתה יגיע גם קץ לסבלו של העם נתבדו. הטרגדיה הלכה והעמיקה. שערי הארץ היו נעולים ופליטי השואה נאלצו לשבת במחנות בגרמניה - כמו בזמן המלחמה. הרב עוזיאל זועק:
"תנו מנוחה לעם הזה! תנו מנוחה לכל רגל יהודי נודדת! השם נתן לנו את הארץ הזאת. היא שלנו ואין להם רשות לנעול שעריה בפני בעליה האמיתיים!".
קריאתו המרה נשמעה מעל במת הקונגרס הציוני בבאזל, ביחד עם מנהיגי העם הקוראים לפתיחת השער ולעליה חופשית.
הוא תומך בתנועת המרי ההולכת ומתגבשת. מתגבשות שורות המחתרת למלחמה המרה, נוקשה וחסרת פשרות. הרב עוזיאל פעיל במאבק לעליה חופשית, לרכישת קרקעות חופשית, לריבונות היהודית בארץ ישראל. הוא נואם לפני הועדה האנגלו - אמריקנית. הועדה מציעה לתת 100, 000 רשיונות עליה ליהודים, אך בווין דוחה את המלצותיה כשרבבות ניצולי השואה יושבים במחנות הפליטים בגרמניה.
בינתיים מגיעות שמועות על פרעות במצרים וטריפולי. גם אחרי השואה לא למד העולם לקח. . .
נתמנה מושל אנגלי חדש - אך הרב אינו רוכש לו חיבה.
העם נערך למלחמה על חיים ועל מוות. העלייה הבלתי ליגלית מגיעה לממדים ענקייים. ספינות רעועות מביאות את אלה שניצלו ממחנות המוות ושוחררו ממחנות הפליטים. הבריטים כולאים אותם במחנות ההסגר הקפריסין.
הרב יוצא לקפריסין, הוא מעודד את המעפילים, מזדהה עם מאבקם ומגביר את תקוותם כי קרב היום ויחיו עם חופשי בארצם.
והארץ מוסיפה להיבנות. נחנכת המחלקה לרפואה באוניברסיטה העברית בהר הצופים והרב נותן לה את ברכתו.
אבן פינה למכון ויצמן. . .
הפגישה היום יומית והמעורבות התמידית במציאות הלאומית עם שאר מנהיגי האומה, עם רבנים וכמו כן עם פשוטי העם, מעשירה את מחשבתו ומעצבת את השקפתו להלכה והסבתה לחיים מודרניים.
החלטת עצרת האו״מ כ״ט בנובמבר על קום מדינה יהודית מגבירה את המתח בארץ ישראל.
גם בימי מתח ומהומות הקפיד הרב עוזיאל והגיע מדי יום ביומו למשרדו בו קבל את הקהל. כאן היה כותב עד שעות מאוחרות תשובות לשואלים - לכל בני ישראל.
ביומנו המשרדי נהג לרשום בקיצור עת הערותיו לאירועי הימים.
למרות שביקשוהו, לא רצה הרב עוזיאל לעזוב את ירושלים במצוקתה. יום יום ביקר בבית חולים, עודד פצועים ונתן יד ללוחמים. כשקרה ובאו תלמידי ישיבה לבקש שחרור מן הצבא דחה אותם, באומרו: "לו הייתי צעיר הייתי נוטל בעצמי רובה ורימון והולך. . ."
הוא אף יוצא לעבודה בביצורים ולו גם ביום שבת כדי לתת דוגמא למהססים
ה' באייר תש״ח 15 במאי 1948 הרב כותב ביומנו: "חוסל המנדט והוכרזה מדינת ישראל ועלינו נאמר הרבית האור הגדלת השמחה. . . וכו'. . ."
מדינת ישראל הייתה למציאות. הרב לא ראה אותה בכל המדינות: התורה והמדינה חייבים להיות גוף אחד - אך כיצד לזווגם?
הוא יעץ לדתיים להצטרף לקואליציה ולהאבק מבפנים על העמדות הדתיות. שלל קיצוניות. את דתיותם של אלה שאינם ציונים מצא כחסרה.
המדינה הצעירה מלקקת את פצעיה:
תושבי העיר העתיקה חוזרים משביים. הרב עוזיאל מחזק את תקוותם שבלב, כי תשוב ותהיה ירושלים של יהודים כולה.
באותה תקופה צלצלו דבריו רוויי הדמעות כשנאם בטקס החזרת עצמות גיבורי גוש עציון אשר הובאו לקבר ישראל בהר המנוחות. איתנה היתה אמונתו שאמנם יחזור גוש עציון לחיק מדינת ישראל.
לכינוס עצמות ואפר הקדושים במולדת היהודית נצטרף טקס קבורה של האפר שהובא ממחנות ההשמדה מאירופה, ובו שפך הרב את כל כאב שבליבו בקינה נרגשת על העם ההרוג שלא זכה לחיות בארצו.
ליד טקסי האבל באו טקסי עידוד:
רחוב בן - יהודה קם מהריסותיו והפך לסמל החיים המחודשים של ירושלים.
מתחדשת והולכת ישיבת "פורת יוסף" בה נוהג הרב לתת שעורים שבועיים.
יום עצמאות בא למדינה. כל אלה נצחונותיו של עם ישראל. כל אלה נצחונותיו של הרב בן - ציון עוזיאל במלחמותיו האישיות על פני השנים.
האנגלים הלכו, האויב הובס, נפתחו השערים לרווחה. החל זרם העליה הגדול מכל קצוי תבל. עם הזרם באו המוני עולים מעדות המזרח. התגשם חלומו של הרב לקבצם שוב בארץ. הוא דואג לגורלם, לקליטתם ולפרנסתם. הוא מיסד ועומד בראש החברה "בנים לגבולות" להתישבות העולים ולעזרת המשקים הספרדיים. יד החברה הגיעה לעשות נקודות ישוב חדשים וותיקים בכל רחבי המדינה. אבן, שבו בנים לגבולם.
זכה לראות הרב עוזיאל בערוב ימיו איך מתגבש והולך רוח האחריות הלאומית בשורות צבא הגנה לישראל ונתמלא שמחה. חייו כולם קדושים היו למטרה שהוגשמה.
במלוא שבעים שנה לחייו, נערכו מסיבות רבות לכבודו ומעריציו הרבים עמדו על תכונותיו הבלתי רגילות ועל מפעל חייו.
ברור היה לכל שהוא ייצג את דמות התפארת של גאון ספרדי בדור האחרון ושהיה אחד מגדולי הפוסקים.
עתה ניתנה ההזדמנות לאנשים לספר על הרב ברשות היחיד שלו. כיצד באו אליו ולעולם מצאו דלת ביתו פתוחה ולבו ער ואזנו קשובה וכל כולו נכון לסייע עמהם. משעת בוקר מוקדמת ועד חצות לילה היה עומד לרשותם של דורשיו. משיב לכל בקשה פרטית כמו לכל שאלה שהגיעה אליו מקצווי הארץ. רוב ימיו היה נראה בעשייתו ברשות הרבים, אך אלפי תשובותיו רבבות מכתביו שהשיב ליחידים הם שהסבירו את האהבה הגדולה שרחש לו העם.
מירושלים העתיקה של שלהי המאה הי״ט הוא זינק לעולם המודרני החדש.
אמיץ בגישתו לחידושים טען שאסור להשאיר הלכות סתומות ואסור לדחות בעיות סבוכות מתוך פחד ויראה. יש להתמודד עם הבעיות ולהשיב עליהן כדעת התורה באומץ לב ובלא משוא פנים. והוא נזקק לכל השאלות שהזמן החדש גרמן.
עם זאת נמנע הרב עוזיאל מפילפולים והיה לאחד "המשיבים" המובהקים בהלכה למעשה של דור התגליות הטכניות.
את תשובותיו הוסיף לכנס בספרים הרבים שהופיעו גם במהדורות חדשות. כן כינס את הגיונותיו ונאומיו בספרים מיוחדים ורבים החיבורים שעדיין לא ראו אור.
בקיץ 1953 גברה מחלתו. אותו זמן מת בנו הבכור יוסף רפאל - וזה הגביר עוד את סבלו. הכאבים גברו והלכו, אך התאמץ והמשיך בהגהות של ספרו האחרון "הגיוני עוזיאל" שהיה אז בדפוס. הוא החזיר את נפשו לבוראו עם כניסת השבת כ״ד אלול תשי״ג.
"האמת והשלום אהבו" - סיסמה זו מספר זכריה שהיתה רשומה על גליונות מכתביו היתה שאיפתו שלקראתה הלך כל ימי חייו.
יומיים לפני פטירתו, בהתפתלו ביסוריו קרא מעם מיטתו צוואה לכל יהודי ויהודי, לכלל ישראל. עשרות שנים הכירוהו, ידעוהו מנאומיו, שיחותיו, איגרותיו, תשובותיו ומעשיו, היה נערץ ואהוב. ברם, בצוואתו נתגלה בכל מעמקיו מואר אור מופלא, אור ערביים, כאחד המאמינים התמימים הקודמים. בה בצוואתו נתן את עצמו כולו, ללא שיור, תמצית רוחו וחזונו במלים שקטות צלולות ותמימות. מול פני הנצח השתחרר מחיי השעה והרב הראשי הרצוג, ידידו ורעו לנשיאות הרבנות הראשית אמר שהדברים כתובים כמעט ברוח הקודש.
"הסירו כל גורמי פירוד והמחלוקת ממחננו וממדינתנו והעמידו במקומם את גורמי השלום והאחדות בתוכנו והיה מחננו טהור ומקודש, מבוצר ומלוכד כחומה בצורה שלא תשלוט עליה כל כח הורס ומתנקם. . . . ד' עוז לעמו יתן, ד' יברך את עמו בשלום.
. . . הנני אתכם הנפרד מכם לחיי עולם הבא בברכת שלום וגאולת עולם בתקומת כסא מלכות בית דוד ובנין מקדש ד' בעיר הקודש ירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה