צריך להיכנס לתוך היורה הרותחת - סיפר דוד קניגסברג, ירושלים עיה״ק, חשוון תשע״א:
בין השנים תשכ״ח-תשל״ד למדתי בישיבת רבנו יצחק אלחנן של 'ישיבה-יוניברסיטי' בניו יורק. באותן השנים, ארגון של תלמידי הישיבה יזם מסיבות ראש חודש מדי פעם במשך השנה עם רבי שלמה קרליבך. מאות מתלמידי הישיבה היו מתכנסים באולם גדול בבנין הישיבה, יחד עם תלמידים נוספים מאגפים אחרים של Yeshiva College כל ערב כזה חימם את הלב להרבה זמן והשאיר צמא לעוד.
ר' שלמה היה תמיד מגיע עם כמה "חבר׳ה היפאל׳ך", כפי שהיה מכנה בגאווה בלתי-מוסתרת את ידידיו הצעירים. הוא הציג אותם בשמותיהם העבריים לקהל, ומחא לכל אחד מהם כפיים. הם ציחקקו למשמע שמותיהם העבריים החדשים, שטרם התרגלו לשמוע. מיד החלה ההופעה, ובמהלכה הם היו מלווים אותו, מי בגיטרה, מי בתופים, מי במצלתיים או רק בנענועים או קפיצות לפי קצב המוזיקה.
תלמידי הישיבה נראו מהוגנים, "מרובעים", אנשי חינוך או בעלי מקצועות חופשיים לעתיד, היה תמיד ניגוד גדול בין המראה החיצוני של תלמידי הישיבה לבין מלוויו של ר' שלמה.
על פי רוב, מסיבות ראש חודש אלו היו מסתיימות בחתונה. ר' שלמה היה ממתין עד שרוב התלמידים עזבו את האולם ואז הוא היה פותח מזוודה ושולף ממנה חופה וציוד נלווה, בקבוק יין וכוסות, ומתיישב למלא טופס של כתובה. מאיפה-שהוא הייתה צצה בחורה מה׳היפאל׳ך', שכנראה המתינה באיזה שהוא מקום מחוץ לאולם. אז ר' שלמה היה מזמין את "אחי הקדושים, ר' פלוני ובחירת ליבו אלמונית, שתי נשמות תואמות מההיפאל׳ך הקדושים", להסתופף מתחת לכנפי השכינה בנוכחות תלמידי הישיבה הקדושים. עדים מונו, תלמידים אחרים החזיקו את מוטות החופה והשמחה הייתה גדולה.
אחרי כמה ניגוני חימום, ר' שלמה היה נושא דרשה נאה ומלהיב את כולם. השמחה הייתה רבה, ספונטאנית, ומוגבלת לזמן שאנשי האבטחה של האוניברסיטה היו מוכנים להשאיר לנו את האולם.
תמיד במסיבות ראש חודש הגענו בתקווה לזכות לראות חתונה של ר' שלמה, אבל ר' שלוימל׳ה נמנע מלהכריז מראש. גם אם שאלנו הוא אף פעם לא אמר. במידה ולא התקיימה חתונה, חלק מאתנו המתין בכל זאת. אולי יש רק איחור קל. . . כדאי להמתין, אמרנו אחד לשני.
המפגש בין העולמות היה חם אבל לרוב אילם, עם מתח מחשמל באוויר. הרגשנו שאנו בנוכחות מישהו מיוחד ברוחניותו, אבל לא חשבנו לרגע ללכת בעקבותיו. רצינו לשאוב מהאהבת-ישראל שלו, אבל לא יותר מדי. ציפינו – ובסתר לבנו אף קיווינו - לשמוע קצת דברי מוסר מ״יהודי אמיתי". בנוכחותו, הרגשנו שאנו כאילו משחקים בלהיות יהודים, אבל הוא לא משחק; הרגשנו שהוא מתנהג כיהודי אמיתי, בכל כולו. הוא נותן מעצמו את כל כולו ל״אחיו ואחיותיו הקדושים", אבל אנחנו?
ההיפאל׳ך מצדם, הסתכלו עלינו בעיניים מרוטות אבל מחייכות, וב״ה לא הסגירו כלל מה הם חשבו עלינו. כל אחד, בתוך תוכו, ראה בשני "עוף מוזר".
ר' שלמה כיבד אותנו בדרכו, אבל מדי פעם היה משחרר דיבורים מרירים מעומק לבו. כנראה מתוך תקווה שמי מבני הישיבה יתעלה ל״עולמות גבוהים יותר, גבוה מגבוה, רבותיי. . .". קלטנו שבלבו הטהור רצה שנבין שעלינו לעשות יותר ממה שמלמדים אותנו לעשות. הרבה יותר.
פעם אחת, דווקא בשנה שלמדתי יורה דעה – הוא התחיל בין מחרוזת ניגונים אחת לשנייה לדבר בשפה של מי שמתפלפל בניגון הישיבתי המוכר. . . "אשריכם בני הישיבה", הוא התחיל, "שאתם זוכים ללמוד את תורתנו הקדושה במשך חלק גדול מיומכם. (ניגון בלי מילים) אשריכם שאתם לא לבד בעולם הזה, אלא מלווים על ידי הקב״ה בכבודו ובעצמו, במילים שלו ושל שליחיו אלינו. איזו זכות. איזו זכות. (מפזם). לא להישאר לבד בעולם. לא להחליט לבד לבד מה לעשות בכל מיני מצבים קשים. הרי אנשים יכולים לפחד, להתבלבל, לא לדעת מה לעשות. אבל מי שלומד תורה יודע מה לעשות. (מנגן ומפזם, ומחזיק את ראשו).
ואז היה ממשיך: הרי אנו צריכים גם לדעת – כמו שלומדים ביורה דעה – גם מה לעשות כאשר משהו מחלב נופל לתוך סיר של בשר. הרי געוואלד! אישה הקדישה כל כך הרבה זמן להכין את הסיר המלא והגדוש בכל-טוב, לשמח את בני ביתה והאורחים שלה. אבל געוואלד! מישהו עבר והפיל לתוך הסיר שלה משהו מחלב! מה עושים? מה עושים? ? ! איך מצילים את הבשר ושעות העבודה והכבוד של אישה, בעלת-הבית המסורה? ! !
אבל יש כאלו בישיבות שלומדים "הכל-הכל", אבל עומדים לבד מול ספיקות כשמוצאים עצמם במציאות שלא התכוננו אליה.
מה לעשות עם סיר הבשר יודעים. יודעים, בביטחון. לוקחים מבחנים וכותבים תשובות. יודעים! !
אבל מה לעשות כשמשהו קורה שלא התכוננו עבורו? נגיד שיש סיר רותח, רק מים, מים חמים חמים. ולתוך הסיר של מים רותחים נופל – נופל – אוי! כמה כואב לומר את זה! נופל א-אידעל׳ה! יהודי חם נופל לתוך סיר רותח! ! (מחזיק את ראשו ומתנדנד מצד לצד).
זה קורה כל יום! ! ! יהודים נופלים לתוך סירים רותחים מעשה-יום-יום. פוגשים שיקסאל׳ה נעימה ויפה באוניברסיטה, בעבודה, רואים אנשים טובים, ישרים, ורוצים להתחתן. מתבוללים בכל יום, בכל מקום. בכל העולם, באירופה, ברוסיה, אפילו בישראל! התבוללות מתרחשת בשקט בשקט כל הזמן. אם רוצים לראות, רואים. מי שלא רוצה לדעת לא מסתכל ואומר שהוא לא יודע. אוי! ! !
באוניברסיטה ובעבודה שומעים דברים יפים על עולם חדש, בלי שנאה, מלא אהבה, בלי גבולות בין אנשים ובין קבוצות. זה נשמע כל כך יפה וכנה ומושך. ויהודים נופלים כל יום ויום. מי יוציא אותם מזה? מי? ! מי? ! (מפזם).
אבל בישיבה לא לומדים מה לעשות כשזה קורה, כשיהודי נופל ונופל ונופל, לא מלמדים אותנו מה לעשות. מה עושים? ! מה עושים רבותי? ? ! ! אף אחד לא יאמר לכם. תשאלו. תשאלו! ! אם ייפול מישהו מבני הישיבה, אולי יאמרו לכם מה לעשות, אולי. . . אבל מישהו רחוק, רחוק מהישיבה? ! והם נופלים כל יום ויום! אני רואה, אני רואה ובוכה! ! (מנגן כמה אקורדים).
אז אני אומר לכם בכאב גדול, מה שאני שומע. לפעמים. בדמעות בעיניים. צר לי לומר מה אני שומע. שמעתי אומרים, אוי שמעתי אומרים, שצריכים לשים על הסיר הזה עם היהודי בפנים - את המכסה! לכסות את הסיר! לא להסתכל! אסור להסתכל עליו! לא לראות, לא לשים לב. הוא לא היה צריך להיות שם! זה אשמתו, אומרים. זה לא בשבילנו. אין מה לעשות!
יהודים תמיד ידעו לתת יד אחד לשני. להוציא כל אידעל׳ה מצרה. בכל מקום. כל השנים הארוכות של הגלות. בכל גלות וגלות. לא שכחו. אבל בישיבות, כואב לומר, שכחו. לא רוצים לדעת.
האם זה באמת מה שהתורה הקדושה רוצה מאתנו! ? האמת רבותיי, שהתורה רוצה שאני ארגיש שאני הוא זה שנשרף, אני הוא זה שנופל למים הרותחים, לא מישהו אחר. הוא אני! אני הוא! ומייד להוציא את אחי הנשרף משם! ! מהר, מהר להוציא את האח שלי מהסיר הרותח. אוי, געוואלד, אחיי, מתי נוציא את כל אחינו הנופלים מהסירים הרותחים שלהם. . . כשבישיבות ילמדו גם את זה, המשיח כבר יהיה כאן אתנו. אוי. אוי. אוי. געוואלד.
ומשם ר' שלמה פנה הצדה, ומחה דמעה.
ואז הוא חזר לרמקול והזמין "שתי נשמות תואמות מההיפאל׳ך הקדושים", מאלו שפעם היו בסיר הרותח והוציאו אותם משם. ר' שלמה, עם עיניים בורקות, הודה לזוג הקדוש שמזכה את כולנו לשמוח אתם בשמחתם הקדושה, מתחת לחופה שהתחיל לסדר. . .
ואז, לאט לאט שר "עם ישראל חי. . .", ורק אחר כך "עוד יישמע. . ." בניגון מקפיץ, ואחר כך במלוא הכוונה חזר לניגון איטי, הפעם של "ברכי נפשי. . .", ועוד ועוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה