אנונימי (אשמח למקור של הקטע הבא):
לא הספקתי להגיד תודה. . .
ברגעים אלו מתקיימת הלוויתו של הרב זאב קרוב, אביו של אהרון קרוב הקצין שנפצע קשה ב "עופרת יצוקה".
רציתי להגיד לו תודה אישית ולא הספקתי.
הרב זאב ז״ל כתב ספר מדהים על פציעתו של בנו.
כל פעם שיש לי איזה קטרוג קטן על עם ישראל אני פותח את הספר בעמוד 36 קורא ובוכה, קורא ובוכה ומיד חוזר לאמונה שלמה בעמנו הנפלא.
למרות שהדברים קצת ארוכים אני שם אותם פה שגם אתם תבכו ותמשיכו להאמין בעם שלנו.
"הטירוף" מתחיל כולם בשביל אחד
באחד מתוך אלפי הפקסים שהגיעו לבית החולים נכתב:
אהרון! אהרון היקר ובני משפחתו
אנו מאחלים לך רפואה שלמה במהרה
רפואה הנפש ורפואת הגוף
לצביה היקרה, מאחלים לך הרבה כוחות
ושאהרון יחלים ותזכו לבניין עדי-עד מתוך שמחה
כל עם ישראל.
בשעה שמונה וחצי בערב, כאמור, יצא אהרון מהניתוח והועבר לטיפול נמרץ כללי בבית החולים. מרגע זה חדר ההמתנה לטיפול נמרץ, המסדרון וחדר המדרגות דמו לאולמי כינוסים של משתתפים רבים. הטלפונים הסלולריים והמיילים של המשפחה, של היישוב ושל מקום העבודה שלנו הפכו למרכזייה בינלאומית.
אלפים, בלי כל הגזמה, הגיעו לבית החולים, ועוד אלפים שלחו מכתבים, מתנות ומה לא. לא מדובר באלפי חברים שלנו, שװדאי הגיעו, דאגו, עודדו ועזרו, כי אם באלפים מעם ישראל, שלא הכרנו אותם ומן הסתם לא נכיר לעולם. ההרגשה מכאן ולאורך חודשים היא שעם ישראל כולו איתנו.
חודשיים וחצי לאחר פציעת אהרון תשלח לנו בת משפחה מהוד השרון שני ספרים חדשים שהיא הוציאה לאור זה עתה. שני ספרים. עותק אחד מכל ספר. אני פותח את הספרים ומגלה צילומי איכות של ידיעות, מאמרים ותגובות באינטרנט על סיפורו של אהרון. בספר האחד כ-300 דפים, דברים שנכתבו מאז פציעת אהרון ועד לטקס הענקת דרגות הסגן לאהרון. בספר השני כ-100 דפים, מהענקת הדרגות לאהרון ובמשך שלושה שבועות. לא מדובר בכל המאמרים והתגובות אלא במקצתם בלבד.
עשרות מאמרים ואלפי תגובות. בקשה לאמירת תהילים ובקשות לדעת אילו פרקי תהילים כדאי לומר. ברכות, עידוד, מחשבות ומה לא.
"אב יקר איני אדם מאמין ואני שמאלי בנטייתי הפוליטית. אולם בימים אלה אנחנו עם אחד שעומד על המשמר ושומר איש על אחיו.
בנך ראוי לתואר גיבור ישראל! ! ! אני גאה לשרת עמו באותו הצבא. הלוואי שנדע גם בימות שלום לחיות עם אותה מסירות ומחויבות הדדית." אורי, תל אביב.
הגיע פקס לבית החולים: "שמי אסף. . . ורציתי לחזק את ידיכם ולומד לכם שעל אף היותי חילוני ומרוחק מהדת אני גאה להיות שייך לאותו עם כמוכם. . ." המכתב ברוח הדברים האלה נמשך ונמשך. ובסופו מספר הטלפון וכתובת המגורים. לא התאפקתי והתקשרתי לאסף על מנת להבין יותר ולהתוודע לכותבים.
או למשל תגובה באינטרנט: "אחי היקר. תושב תל אביב אני. . . ייתכן שאיננו מסכימים בסוגיה פוליטית כזו או אחרת, אבל זה הבדל אפסי ומאופס בעיני. כי בלבי ובנשמתי אחי אתה. בגבורתך ובגבורת לוחמי ישראל. אתה מאפשר לי ולשכמותי להחזיק את ענף עז הזית ביר אחת, בידיעה כי אגרוף הברזל מכווץ ומוכן ביד השנייה להגן על כל אזרח וילד ברחובות ישראל."
הנה מגיעים זוג מבוגרים עולים ברוסיה ומעטפה בידם: "הוצאנו מהחיסכון 500 ש״ח בשביל הגיבור". אמרו. ניסיתי לומר להם כי אין צורך בכסף וכי מספיקה התמיכה שלהם. הם לא נראו כאנשים אשר פרוטה מיותרת מצויה בכיסם. אך הם בשלהם: "אתה לא מבין, הוא יבריא ויצטרך כסף בשביל נופש". לא זוג עולים אחד הגיע ולא שניים אלה עם 500 ש״ח ואלה עם 800 ש״ח. העולים מרוסיה מאמינים שאהרון יחזור מהר לאיתנו ונראה דואגים מאוד לחזרתו לחיים הנורמליים. "אהרון שוכב ללא תזוזה והם מביאים כסף לנופש". הרהרתי ולא הצלחתי לעכל.
זוג צעיר מקריית אונו נעמד לפנינו ובוכה ולא אומר מילה. לאחר זמן הם אומרים חרישית: "תודה רבה לכם"
"תודה רבה לנו! מה פתאום?"
"תודה רבה שהבן שלכם נלחם למעננו"
שני מבוגרים מאשדוד מגיעים, מזילים דמעה, מנשקים את ידינו ומתחילים ללכת. "בואו, תציגו את עצמכם, תשתו משהו," אנחנו אומרים "לא, לא. באנו מאשדוד רק לנשק את ידיכם".
מקיבוץ בצפון באו לעודד ולהשאיר הזמנה לצימר. "לכשיבריא שיבוא לרענן את נפשו"
"אנחנו כל בו מודים לך. על זה שסיכנת את חייך בשבילנו. . . אני כל כך מקווה שתבריא מהר כי הגיע לך להמשיך ולחיות חיים מאושרים". עדי. חטיבת יונתן.
מארצות הברית הגיע יהודי ליומיים לומר לנו כי הוא מוכן לתרום כל סכום שנזקק לו. וגם תייר נוצרי מדרום אפריקה ששמע על המקרה שלח עם מדריכת הטיולים מכתב ומאה דולרים. יהודים מארצות הברית. מאנגליה ומצרפת השאירו טלפונים ואמרו בלי היסוס לאהרון ולצביה: "כשתרצו תבואו אלינו לכמה שבועות. הטיסה. האירוח והטיולים עלינו".
כך יום וליל. דתיים וחילונים. צעירים ומבוגרים. מארצנו הקדושה ומחו״ל. מבתי ספר ומגני ילדים. מבית ספר תיכון חדש בתל אביב. ומבית ספר אלומות, מבית ספר בטורונטו ומהקהילה היהודית בצרפת ועוד ועוד ועוד.
נוקקנו לכורסה נוחה לישנים בחדר ליד מיטתו של אהרון. הלכתי לחנות רהיטים לחפש כורסה מתאימה. "אתה אבא של הקצין הפצוע?" שאל בעל החנות. ולא חיכה לתשובתי: "מה אתה צריך?"
"כורסה לא רחבה ונפתחת למצב מאוזן". עניתי.
'אתה לא יוצא מפה בלי כורסה. חצי מהמחיר עלינו". הוסיף בשמחה ובנחישות.
"שלום, מדברת. . . מאילת. אם צריך תרומה עוד לאהרון אני מוכנה לתרום. אני מרגישה שאני חייבת לו". מי את? מדוע תעלי בדעתך לעשות מעשה נדיב שכזה למען זר! האם מדובר באישה שפויה! הרהרתי בלבי. כמה ימים לאחר מכן הגיעה האישה לבית החולים ושוחחה איתנו. "זה כמה לילות שאני מתקשה לעצום עין. אהרון עזב את אשתו על מנת להגן על המדינה שלי. אני מרגישה שאני חייבת לתרום לו דבר חשוב". היא אומרת. ואני שוב חושב ומבין כי איך שהאדם נראה כלפי חוץ זה לא מלמד דבר על המתחולל בתוכו פנימה.
קצינים בצה״ל אשר אינם קשורים לאהרון מגיעים ומתעניינים. קצין צנחנים ראשי מגיע כמה פעמים במשך השבועיים הראשונים. מחבק ושותק, מחבק ושמח לראות כל בדל של התקדמות. יום אחד אני רואה את עיניו דומעות. אשרי העם שאלה קציניו.
גם חרדים היו שותפים ל״טירוף". ביום חמישי בערב הגיע אדם מבוגר לבוש בגדי חרדים לחדר ההמתנה בטיפול נמרץ. "תגיד לי, במה אני יכול לעזור? האם אתה זקוק לכסף?" עניתי לו בשלילה ואמרתי: "התפלל", אדם זה הגיע למחרת בשש בבוקר ואמר לי כי לא הצליח לישון וכי התפלל כל הלילה לרפואת אהרון.
יום אחד הגיעו שמונה בחורים מישיבת פונוביץ בבני ברק, ישיבה שהיא סמל לציבור החרדי. גם הם מרגישים הזדהות עמוקה ולא יכולים להמשיך כרגיל בלימודיהם. הם באו להביע הזדהות ולהתחבר מקרוב לסיפור של "חתן יוצא מחדרו".
וביום אחר מופיע רב בית החולים ואומר כי הרב קנייבסקי מבני ברק ואשתו מחכים שנבוא והם יברכו אותנו. הרב והרבנית ידועים בציבור החרדי כאנשים המשפיעים בברכתם. הוא לקח את צביה ואותי במכוניתו. הגענו ומצאנו עשרות אנשים מתגודדים ומחכים בפתח הבית. נשים מצד אחד, נכנסות כל אחת בתורה לרבנית, וגברים בצד אחר, נכנסים כסרט נע לקבל עצה או ברכה מהרב. אנו מגיעים ושומעים הכרזה בקול רם: "כולם לצאת,", ובלחש: "אבא של הקצין ואשתו הגיעו". הרב מקבל את צביה ואותי, שואל שאלות: ולבסוף מברך. לאחר מכן אנו נכנסים לחדר הרבנית. היא מחבקת את צביה ומברכת שאהרון יבריא ושיהיו להם צאצאים. היא גם נותנת לצביה ספר של הרב וכותבת הקדשה לאהרון.
כך ללא הרף, כמעט חודש ימים בבית החולים בלינסון.
לאחר זמן. הברכות. הנשיקות והתודות עברו גם לרשות הרבים: ברחוב, בקניות ואיפה לא. "אתה אבא של. . . ? כל הכבוד, רפואה שלמה" אומרים צעיר וצעירה, זקן וזקנה.
מה זה הטירוף הזה? אני מהרהר, מה קרה? המדינה השתגעה? האם זה הפצוע הראשון של מדינת ישראל?
מתברר יותר ויותר כי עם ישראל כולו לא שפוי כל כך. במובן הטוב של המילה.
הייתכן שמקרה החתן היוצא מחופתו הזכיר לכולם כי כל החיילים נוהגים במידה של "אחד בשביל כולם"? האם זה העיר בלב כולנו את המידה של "כולם בשביל אחד"? האם זה הזכיר את הערבות ההדדית ואת שותפות החיים שלנו?
האם חוזרת התחושה שלמרות כל השוני אחים אנחנו? ? ? ?
תודה לך הרב זאב קרוב.
אני מקדיש את הדברים הנפלאים האלו שכתבת לעילוי נשמתך היקרה.
יהי זכרך ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה