ניצול יחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד. הוא התפלל בלהט לה' שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה. תשוש רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות ומפגעי הטבע. הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים שלמעשה היה כל רכושו בעולם. . .
באחד הימים כאשר יצא מצריפו והלך ליער לחפש מזון, פרצה דליקה וכילתה את הצריף כולו עם כל חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על והכל היה אבוד – הצריף, החפצים. . . כל רכושו עלי אדמות.
הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לה': "איך, איך יכולת לעשות לי את זה! ! איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון! !"
למחרת, בבוקר הוא קם משנתו לאחר שישן במערה סמוכה ושמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת. היא באה כדי להציל אותו.
"איך ידעתם שאני כאן?" שאל את מושיעיו בתמיהה. "ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו. . ." ענו לו.
אירופה היהודית התבוססה בדם. הקנאות הקתולית הדליקה מדורות "אוטו-דה-פה" בספרד ובפורטוגל. האינקביזיציה הטילה את חיתתה על הכול, ופליטים יהודים מצאו מפלט בקהילות החופש: באמסטרדם, בליוורנו ובהמבורג.
רבי מנשה בן ישראל (1604-1657), בן למשפחת אנוסים מפורטוגל שנמלטה להולנד, היה רבה של אמסטרדם. רב נערץ ורב כישורים היה, שלט ב-14 שפות, סופר פורה ודיפלומט מקובל על מלכי אירופה, נערץ על ידי אינטלקטואלים נוצרים בארצות רבות.
רבי מנשה בן ישראל חיפש "מרחב מחיה" חדש לשיקום העקורים.
באותה תקופה שלט באנגליה אוליבר קרומוול, מנהיגה המזהיר של המהפכה הפוריטנית בבריטניה. למרות הנוקשות הדתית הנוצרית, נשבה באנגליה של קרומוול רוח של סובלנות.
כך נפגשו קרומוול ורבה הנערץ של אמסטרדם לפגישת הידברות בלונדון.
תוצאותיה של הפגישה הכזיבו. למרות אהדתו של קרומוול להצעתו של הרב לבטל את צו הגירוש שהוצא באנגליה נגד היהודים מאות שנים קודם לכן, ולמרות שלטונו האבסולוטי, לא הצליח להעביר בפרלמנט החלטה חיובית בעניין. הדעות הקדומות והפחד העמום מפני היהודים, גברו על דרישתו של השליט, וההצעה נדחתה.
אמנם צו הגירוש העתיק לא בוטל, אך יהודים התקבצו בלונדון והתארגנו לקהילה, והשלטונות העלימו עין. היהודים הסתפקו בכך, אך רבי מנשה בן ישראל לא היה מרוצה ממצב ביניים זה. הוא רצה "הצהרת זכויות" של השלטון כלפי היהודים.
הוא חלם על גופשנקה רשמית, מחייבת. וכשזו לא ניתנה לו, שב מאוכזב להולנד, שם נפטר בלב שבור, תוך תחושת כישלון של שליחות חייו.
לאחר מותו של קרומוול בשנת 1658, פרצה באי הבריטי מלחמה. צ׳רלס סטיוארט עלה לשלטון והמשטר כולו התחלף. הנסיגה מהקו הרשמי של המשטר הקודם היתה מלאה. כל חוקי העבר בן עשרים השנה בוטלו כמעט לחלוטין. היהודים חששו שמא היתר הישיבה הבלתי רשמי שניתן להם על ידי קרומוול, יבוטל אף הוא. אולם באופן מפתיע זכות הישיבה לא בוטלה.
מפתיע, אך דווקא ממה שראה רבי מנשה ככישלון חייו, צמחה הישועה ליהודים הנודדים והנרדפים.
הוא התאכזב עמוקות מכך שלא השיג שום מסמך רשמי המתיר ליהודים את הכניסה לאנגליה. אילו נותר בחיים, בוודאי היה נוכח לדעת, שהודות לדרכה הנסתרת של ההשגחה העליונה, דווקא אי ההישג פעל לטובת העניין! פעולותיו הצליחו בעקיפין יותר מששיער.
אילו היתה רשות הישיבה היהודית נקבעת רשמית בחוק, אין ספק שהיתה מתבטלת מיידית עם החזרתה של המלוכה לאנגליה, וליהודים היה נשקף גירוש חדש! אולם מכיוון שלא היתה כל פעולת חקיקה פרלמנטרית, לא היה את מה לבטל. . .
אירוע מעניין זה מהווה אפיזודה אחת מסך המאורעות ההיסטוריים. טיפה מאוקיינוס ההתרחשויות הבלתי ניתנות לפענוח בעינינו.
חשים אנו היטב בנעלם שמאחורי הפרגוד, במלכות ה', הטווה חוטים ומדפדפת בדפי ספר ההיסטוריה, הרחק הרחק מעבר לאופק האנושי.
נביא מקרה נוסף המורה על קו אימוני זה:
רבי דב ויידנפלד, רבה של טשובין, מגדולי דור דעה שלפני השואה, נמלט במלחמת העולם השנייה לעיר למברג. בעיר זו מצאו קורת גג לראשיהם פליטים רבים שברחו מפולין הבוערת.
הרוסים ששלטו בעיר באותה עת, רצו להיפטר מהפליטים והחליטו להגלותם למעמקי סיביר.
עסקנים יהודיים ביקשו להעביר את רוע הגזרה, ולהותיר את הרב בעיר. המוני יהודי העיר התאספו והתחננו לפני המפקדים הרוסיים שירחמו על רבם החולה ויתירו לו להישאר עמם.
ביום שבת קודש, ה-29 ליולי 1940, נסחב הרב, כשספר תורה בזרועו, אל קרון רכבת והועמס עליו עם יתר המגורשים. עד לרגע האחרון השתדלו היהודים לעצור את רוע הגזירה, וכמעט שהצליחו. אך לפתע פסק הרב את פסוקו: "אינני חפץ לצאת מן הכלל! למקום שיובילו את כל היהודים הפליטים, לשם יובילו גם אותי!"
ואכן, הרב יצא למסע ארוך לסיביר הקפואה. במשך שנים סבל רעב ותשישות, קור וקיפאון נוראים, אך נפשו היתה לו לשלל. כעבור כשש שנים של נדודים וסבל, הוא הגיע לארצנו הקדושה, כשהוא מאציל מעמקי תורתו על הדור כולו במשך עשרים שנים נוספות.
ולמברג? לא ארכו הימים והיא נכבשה על ידי קלגסי הנאצים. אלה המיתו את תושביה היהודים במות קדושים והעלו את אפרם בארובות הכבשנים של מחנות הריכוז.
הם התחננו בזמנו לישועה ולפדות. . . עמדו ליד קרונות הרכבת ובכו על הסוף המר של רבם, אך היושב בשמים שחק. רק הוא יודע את משמעות הטובה, גם כשהיא נראית חשוכה. . .
מעשה ביהודי שמח וטוב לב שתמיד האמין שהכל לטובה. הוא לא רטן ולא התלונן אלא השתדל לחייך, לראות את חצי הכוס המלאה ובעיקר להאמין שהכל לטובה - גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, וגם כשלא בא אוכל אל פיו במשך יום שלם.
יום אחד אותו יהודי חזר לביתו בשעת ערב לאחר שלא אכל במשך כל היום, וכשהגיע הביתה סיפרה לו אשתו בצער שחתולי רחוב חמקו לביתם וסחבו את מעט האוכל שעמדה להכין לשני ילדיהם. אותו עני חכך בדעתו מהיכן להביא אוכל, ושאל את אשתו מה היא מציעה. היא אמרה שעוד מעט נגמר יום השוק, והציעה שילך לשם ויבדוק אולי נשארו על הרצפה כמה תפוחי אדמה ובטטות שהשאירו בעלי הדוכנים. האיש הסכים מיד, למרות אי הנעימות, ויצא מיד לדרכו. מבחינתו הכל קרה לטובה, ולכן הוא הלך כשהוא שמח ונטול עצב, ואף שרק לעצמו כמה מנגינות שאהב.
באותו ערב יצא מושל העיר לנשום קצת אוויר במרפסתו, והנה הוא רואה אדם שורק שהולך בשמחה ברחובה של עיר. מיד הסתקרן לנוכח פרץ השלווה שעמד באוויר, למרות המשבר הכלכלי ששרר באותה מדינה, ושלח את אחד מעוזריו להביא אליו את האיש. אותו יהודי עלה מיד כבקשת השליח והתייצב בפני המלך. "תגיד, זכית בפרס גדול או אולי בירושה שמנה?", ניסה המושל לברר את מהות השמחה. "לא", ענה היהודי, "לא זכיתי בשום פרס". "אולי אכלת בשר משובח ושתית יין ישן?", ניסה שוב המושל. "ממש לא", גיחך היהודי, "לא הכנסתי דבר לפי מאז שעות הבוקר, וכך גם משפחתי. אני בדיוק בדרך להביא שאריות שאולי נשארו בדוכני השוק".
מיד ציווה המושל את אנשיו להכין עגלה עמוסה בכל טוב - פירות, ירקות, לחם, אורז ומיני מתיקה - ולקחת את הכל לביתו של היהודי. "אבל זה לא הסוף", אמר ליהודי בחיוך מריר, "אני רוצה שמחר נלך לצוד ביחד ביער, ותוך כדי תלמד אותי איך אתה מצליח לשמור על שמחה כזו. הרי אני מושל באזור רחב ידיים, יש לי המון כסף ומשרתים, אני אוכל כל יום את המעדנים הטעימים ביותר - ועדיין לא שמח כמוך". "אני שמח כי ברור לי שהכל לטובה", ענה היהודי, "הקב״ה לא גורם לנו רע, גם אם בהתחלה זה נראה כך. הנה, הלכתי לשוק לחפש שאריות, ובסוף זכיתי לעגלה מלאת כל טוב שנתת לי דווקא בגלל הביטחון הזה". "טוב", אמר המושל בבלבול, "אני מקווה שאבין לעומק את הסיפור שלך. מחר ב-8: 00 בבוקר, קבענו?".
ביום שלמחרת נפגשו היהודי והמושל כפי שתכננו, אולם האידיליה פסקה זמן קצר לאחר מכן: בזמן שניסה המושל לצוד חיית בר, הוא הסתבך עם כלי הציד ואיבד חצי מאצבעו. היהודי שלף מטפחת, עצר את הדם, וניסה להרגיע את ידידו החדש. "הכל לטובה", אמר לו, "אלוהים אוהב אותך, הוא לא עשה לך את זה סתם כך". אבל מסתבר שדווקא מילות הניחומים האלה היו מה שהרתיח את המושל. "מה טוב בזה שאיבדתי חצי אצבע?", צעק על היהודי. בזווית העין הוא קלט בור עמוק למדי, וכעבור שניות מצא את עצמו היהודי בתוך הבור. "נמאסת עליי עם הגישה ההזויה הזו!", צעק לו המושל מלמעלה. "איך אתה מרגיש עכשיו בתוך הבור?". "הכי טוב בעולם!", ענה היהודי, כשאת קולו מלווה הד עמום.
המושל רצה לצאת מהיער וללכת לרופאו האישי, אבל אז נתקל בחבורת שודדים. לא היה קשה לזהות אותם, אבל הם לא זיהו אותו, והם מיד תפסו אותו וביקשו לקחת אותו איתם. "בבקשה, אל תפגעו בי, יש לי הרבה כסף לתת לכם", התחנן. "אין צורך", אמרו, "היום אנחנו דווקא לא מחפשים כסף. הבן של אחד מאיתנו חולה מאוד, והרופא אמר שצריך לשחוט אדם שלם, לתת לבנו לשתות את דמו, וכך יחלים".
הם קשרו את המושל באזיקים והובילו אותו אל מקום מסתור, שם חיכה להם הרופא. הוא החל לבדוק את האדם הכפות שהביאו לפניו, והנה הוא רואה שחסרה לו חצי אצבע. "מה עשיתם?", הטיח בחבורת השודדים. "הוא לא שלם, חסרה לו אצבע, ואילו אנחנו צריכים דם של אדם שלם ללא פגם. סלקו אותו מכאן מיד!".
אנחת רווחה בקעה מחזהו של המושל, שהושלך מבית השודדים כשהוא חבול קלות אך מאושר. הוא מיהר אל הבור שאליו השליך את היהודי, זרק חבל לתוכו ועזר לו להיחלץ. הוא סיפר לו את הסיפור והודה שאכן הכל היה לטובה, ושעכשיו הוא כבר לא מצטער שאיבד חצי אצבע. "ועדיין", שאל, "מה היה כל כך לטובה שאתה עצמך היית בבור?". ענה לו היהודי "פשוט מאוד. אם לא היית זורק אותי לבור והייתי הולך איתך - אותם שודדים היו לוקחים אותי לשחיטה. כך שלמעשה, בלי להתכוון כלל, הצלת את חיי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה