פחות משבוע אחרי שהצדיק רבי לוי יצחק עקר לברדיצ׳ב כדי לכהן שם כרב ראשי, שלושה אנשים נקשו על דלת ביתו כדי לבקשו להכריע ביניהם בשאלה הלכתית.
סוחר עשיר מן העיר הסמוכה הביא כמה חביות מלאות בדבש כדי למוכרן ביריד הגדול בברדיצ׳ב. לרוע המזל, בדיוק אז ירד פלאים מחיר הדבש. כיוון שלא רצה לסבול אבדן רווח על השקעתו, הוא ביקש ממכר שלו לאחסן עבורו את הדבש עד שהמחירים יעלו שוב. השנים היו ידידים ותיקים, והאיש המקומי שמח לעזור לו. אך לרוע מזלו האיש שבביתו אוחסן הדבש נדבק במחלה ממארת ונפטר מן העולם. הכל קרה כה מהר שלא הייתה לו הזדמנות להסביר לבני משפחתו כלום אודות מצב עסקיו וענייניו.
מחיר הדבש החל סוף סוף לעלות בהדרגה. כשהעלייה במחיר נעשתה משמעותית הופיע בעליהן של החביות בבית חברו המנוח וביקש מבניו של הלה לקחת את הדבש שלו. אלא שהבנים סרבו לכבד את תביעתו של הסוחר. אחרי שדנו בעניין, הם החליטו להגיע לבית־דין רבני כדי להציג את המקרה בפני הרב החדש.
רבי לוי יצחק האזין בקפידה למתלוננים, אף שהחוק במקרה כזה היה ברור מאוד. כמובן שהוא ייאלץ לפסוק כנגד הסוחר הבא מחוץ לעיר. אפילו אם היו עדים או מסמך חתום, חוק התורה מתנה כי אין לקחת כל רכוש מ״יתומים״ מבלי שהתובע יישבע באשר לתוקף התביעה, ובמקרה הזה לא היו כל מסמכים או עדים למה שהתרחש. אף על פי כן, רבי לוי יצחק היסס להכריז על פסק הדין שלו ולסיים את המקרה. מאד הציק לו מדוע סידר הבורא שפסק הדין הראשון שלו במשרתו החדשה יהיה משהו כל כך ברור ופשוט ללא כל אפשרות להתפשר, וזאת כבר בימיו הראשונים במשרתו החדשה? האם יתכן שזהו אות משמים להראות לו שמנהגו לנסות תמיד להתפשר – אינו נכון יותר? שרק ציות קפדני לחוקים יכול להיחשב כדרך האמת? הוא לא יכול היה לתת את פסק הדין. הסתירה שבין החוש הטבעי ביחס למה שנכון לעשותו, לבין חוקי התורה, הייתה גדולה מדי.
לפתע פתאום זינק בעל הדבש ממקומו כאילו הכהו הברק וקרא: "אני זוכר! אני זוכר!" הזיכרון הכה בו כה חזק, והוא היה כה משוכנע בחשיבותו ובמשמעותו. "רבי נכבד, אנא סלח לי", הוא קרא בהתרגשות. "בעודני עומד כאן הייתה לי הארה מדהימה ביותר! זיכרון ישן, שנשכח ממני לחלוטין מזה שנים רבות, שב פתאום והבזיק בתודעתי וניצל מתהום הנשייה! אני מדבר על משהו שארע לפני חמישים שנה, כשהייתי נער צעיר.
"אבינו נפטר פתאום והשאיר לנו ירושה גדולה בכסף מזומן ובנכסים, שבהם נכלל מרתף גדול מלא חביות יין ושמן. יום אחד, אביהם של שני הבחורים הצעירים הללו בא לביתנו. הוא טען שהיין והשמן שייכים לו – שהוא אכסן אותם אצל אבי למשמרת. אחיי ואני היינו עדיין צעירים למדי ומיאנו לוותר על הסחורה סתם ככה. כולנו הלכנו לרב העיר והצגנו בפניו את המקרה. הוא פסק לטובתנו, והסביר שלא ניתן לקחת כלום מירושה שמקבלים יתומים בלי הוכחה ניצחת וללא שבועה. היין והשמן נשארו אצלנו. מקץ זמן מה מכרנו את כל הסחורה בעד מחיר הגון.
"מה שנוכחתי לראות זה עתה הוא שהכסף שקיבלנו עבור אותם יין ושמן שווה בדיוק לערכו של הדבש שלי, הנמצא כעת בידיהם של בניו של ידידי המנוח!"
פניו של רבי לוי יצחק קרנו באושר פנימי. תוך שהעלה השוואה הולמת זו שבין שני האירועים, שהתרחשו במרחק חמישים שנה זה מזה, חרץ הסוחר את דינו הוא. מאותה סיבה שבגללה, כיתום, הוא היה זכאי לשמור את היין ואת השמן לפני זמן רב כל כך – מאותה סיבה עצמה, היה עליו עתה לוותר כיום על תביעתו לקבל את הדבש שלו מידיהם של שני היתומים הללו.
כעת נתברר לרבי לוי יצחק כל העניין: ההשגחה העליונה הציבה בפניו את המקרה הזה, כה מוקדם במקום כהונתו החדש, כדי ללמדו לקח חשוב. לא תמיד מה שנראה אמיתי ומובן מאליו בעיניים אנושיות הוא בהכרח האמת. האמת המוחלטת מצויה אך ורק בהלכות התורה. יש בהם שעשויים להמתין חמישים שנה בטרם יבואו על פתרונם, אחרים – יותר מזה, ואחרים – פחות מזה. מה שמובטח הוא, שאדון עולם מפקח כל העת כדי לוודא שהצדק ייעשה תמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה