בס''ד
שמע ישראל
באמצע מלחמת יום הכיפורים במוצאי שבת אחד, זכה ר' שלמה להופיע בפני חיילים. היו שם חיילים רבים והיתה אווירה של רוממות רוח עד לב השמים. ''כולנו שפכנו את שיחתנו לפני ה'. התפללנו על גאולת ישראל מעומק הלב''. אחרי ההופעה נשארה קבוצה של קצינים והם בקשו מר' שלמה שיש איתם עוד קצת. קצין אחד התקרב וביקש בעיניים דומעות לספר על עצמו:
אני חבר קיבוץ של השומר הצעיר, יהודי חילוני, באמת ובאהבה. לא רק שלא האמנתי באלוקים אלא האמנתי באמונה שלמה שאין אלוקים. הייתי חוזר ומשנן לילדים שלי: כולם שווים בלי הבדל בין עם ישראל לשאר העמים. ירושלים היא בדיוק כמו ניו יורק. אמרתי להם שהדתיים חיים בעולם של הבל והכל שקר.
כאשר המלחמה התחילה, מצאתי את עצמי לוחם לצידו של קצין אחר, דתי, גם הוא חבר קיבוץ, אך קיבוץ דתי כמובן. הוא היה בחור נחמד, אבל דבר אחד הפריע לי, מרגע שהחלו הקרבות, הוא צעק כל הזמן 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' בקולי קולות. אמרתי לו כמה פעמים: הצעקות שלך מעצבנות אותי. אני יודע שאתה מאמין באלוקים, ואני שמח שאתה יהודי דתי. אבל אין לי כוח לשמוע את זה כל הזמן. אתה מבין? אתה יודע שאני חילוני, אז תעשה לי טובה ותפסיק עם הצעקות האלה של ' ה' אחד '!
אבל הוא אמר: תלחם בדרך שלך, אני אלחם בדרך שלי. לבסוף מה לעשות, התרגלתי: כל היום 'שמע ישראל. . ה' אחד ', ה' אחד '.
לפני יומיים, ביום חמישי לפנות בוקר הקרבות התחדשו. ציפית לשמוע לידי שוב את קריאת 'שמע ישראל', אבל לא שמעתי כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה