סיפורי האריז״ל הרב גינזבורג

סיפורי רבינו האריז״ל

ב' מנחם אב ה׳תשס״ז - רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט״א

נרשם על ידי איתיאל גלעדי. מאד לא מוגה.

א. כינוס ילדים

ערב טוב כולם. היום אנחנו נספר סיפור על האר״י הקדוש. ביום ששי זה ההילולא של רבינו האר״י הקדוש, שהוא גילה לנו את הסודות של התורה, שבזכות הגילוי שלו יבוא משיח. עכשיו אנחנו נספר סיפור אחד, מאד מאד גדול ונפלא, ואני מקוה שמישהו יזכור את הסיפור הזה טוב, שיוכל לספר אותו אחר כך.

אנחנו יודעים שהאריז״ל בסוף ימיו חי בצפת, בארץ ישראל, והיה לו תלמיד גדול, רבי חיים ויטאל, שמסר לו כל תורתו. גם לפני שרבי חיים ויטאל הכיר את האר״י היה מקובל וצדיק גדול, אך לא הכיר את החידוש של האר״י. חוץ ממנו היו לאר״י עוד כמה תלמידים גדולים. הסיפור מתחיל לא בארץ ישראל, אלא בפולין, בעירה טישוביץ (עיירה לא ידועה ומפורסמת). שם, עד לפני המלחמה האחרונה – וצריך לבדוק אם זה עדיין שם – יש בבית העלמין קבר של מישהו אלמוני, שאין עליו הרבה פרטים, צדיק נסתר, ועל המצבה שלו כתוב "פה נח פב״פ [המספרים לא זוכרים את השם] משיח בן יוסף בדורו" – זה כל מה שכתוב על המצבה. בעירה אז כל כך כבדו את המקום הזה, שהניחו מסביב ארבע אמות בהן לא קברו אף אחד – לכבודו השאירו את המקום מסביב פנוי, בלי שום קבר. זה דבר פלא, בית עלמין של יהודים, וכל מה שעושים שם זה על דעת החברא קדישא ורב המקום, ובשביל לעשות כזה דבר צריך שיהיה מאחורי זה סיפור נפלא ביותר. ובאמת יש אחרי זה סיפור נפלא הקשור לאר״י, שיום ששי יום פטירתו. הדבר הזה קרה בשנה האחרונה לחיי האר״י, רחוק מאד ממנו בצפת – בטישוביץ' בפולין.

אותו יהודי, צדיק נסתר שאף אחד לא ידע עליו, היה חיט בעירו. היו שני סוגי חיטים – חיטים חשובים שקבלו בד מהמזמין ותפרו בגדים יפים, וחיטים פשוטים שלא ידעו לתפור בגדים אלא רק עשו תיקונים לבגדים שנקרעו וכיו״ב. היהודי הזה היה חיט הכי פשוט, שרק קצת יודע לתפור ולתקן. יום ששי אחד, לפני שבת, אמרו שהיהודי הזה הלך לעולמו. כך הגיעה השמועה לח״ק – היהודים בכל מקום שמתמסרים לטפל במי שהלך לעולמו – והם הלכו לבדוק בצריף שלו, מחוץ לעירה, ולמלא את תפקידם. כשנכנסו לצריף הם נדהמו, כי ראו שיהודי זה באמת נפטר, אבל יש שני יהודים שעומדים משני צדדיו – יהודים בעלי צורה, הדרת פנים, עם זקנים ולבושים של צדיקים, ו״נורא הוד" על פניהם. שני יהודים אלו עמדו מצדדיו ולא נתנו לאנשי הח״ק להתקרב אליו. הם ממש נדהמו, ורצו מהר לרב המקום לספר לו את הסיפור – יהודי נפטר, ויש שני יהודים, או שני מלאכים מן השמים, שעומדים מימינו ומשמאלו ולא נותנים להתקרב. הרב עצמו בא עם אנשי הח״ק ושאל את שני האנשים מה זה – למה לא נתתם לח״ק למלא תפקידם? הם אמרו לרב המקום שאתם לא יודעים מי היהודי הזה, וצריך להתעסק בו במלוא הכבוד, יותר מכל מישהו אחר. לכן חיכינו שאתה, הרב, תגיע ותצוה על הח״ק לטפל בו במלוא הכבוד – זה לא משהו פשוט. באמת כך היה, וקיימו את הטהרה והקבורה, ועוד לא כתבו את המצבה – זה יותר מאוחר. זה היה ביום ששי, והרב הזה אמר אחרי הלויה לשני הצדיקים האלה, שלא ידע מי הם בכלל, שיבואו אליו לשבת. הם אמרו לו שלא יוכלו להיות בשבת אצלו, כי צריכים להיות בלובלין לפי תוכניתם. הוא הסתכל עליהם בתדהמה – לובלין רחוקה שמונה מאות ק״מ מטישוביץ, ובדרך הטבע אין שום דרך להגיע לשם לפני שבת. הם אמרו לו שנוסעים על העננים – זה יהודים חיים, לא מלאכים, וחייבים בכל ההלכות, אך היות שהם משהו מיוחד נפרדו מהרב בדרך ללובלין. אמרו לו שכדי שיבין מי היהודי שנפטר היום ועשו לו לויה ישלחו לו אחרי שבת את הסיפור שלו כדי שיוכל לעשות לו את המצבה הראויה. הם נפרדו מהרב, עלו על הענן, והגיעו צ׳יק צ׳ק ללובלין. לובלין זה עיר ואם בישראל – מרכז היהדות באירופה באותם ימים. שם הרב הגדול, שגדול שמו בישראל, זה המהרש״ל – רבינו שלמה לוריא. האר״י הקדוש גם נקרא לוריא, ובאמת הוא היה קרוב משפחה של המהרש״ל – לא נפגשו אף פעם, אך שם המשפחה משותף וידעו שהם היו קרובי משפחה. המהרש״ל נחשב לרב הכי גדול – הכי חכם והכי חריף – בכל אותו דור. הם הגיעו בדיוק לתפילת מנחה – שני צדיקים שלא מכירים אותם (הם לא נסתרים, כי בארץ ישראל יודעים מי הם, אך בפולין לא הכירו אותם) – וכשסיימו עמידה הש״ץ מחכה לרב שיגמור להתפלל, כנהוג. הם חיכו הרבה זמן לרב, ופתאום אחד האנשים האלה, הצדיקים כמלאכים, אומר לפרנס העיר, העשיר הגדול והגבאי הגדול בבית כנסת (עם מאות יהודים שמתפללים שם), קצת בציניות – למה צריך לחכות לרב הזה שכעת חושב על גלגל של עגלה? בשעת התפילה צריך לחשוב על ה', אבל הוא אומר שכעת מאות יהודים מחכים לרב שחושב על אופן של עגלה. הפרנס מאד התרגז – אפילו שהם נראים צדיקים, הם מעיזים לבזות את הרב, וזה מאד חרה לו. לא ידע מה לעשות בהם, מחד נראים גדולים ומאידך ביזו את הרב – אז הוא הלך לרב בעצמו, סיפר מה היה, ושאל מה לעשות. זה בזיון התורה, והרב עצמו צריך להקפיד על כך ולהעניש אותם. הרב שמע מה שההוא אמר, ולא רק ששתק, אלא אמר לא לנגוע בהם ולא לעשות להם שום דבר – זה בסדר גמור. הפרנס התאפק, אך לא יכול לעשות מאומה כי כך אמר הרב. אחר כך הרב עצמו סיפר שכל יום ששי, כשמתפלל מנחה לפני שמסיים, חוזר בראש על כל דיני התורה שדן במשך השבוע – מתפקידו של הרב לעשות דיני תורה בין אנשים לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ואוי ואבוי אם עושה טעות (זה קשור לפרשת השבוע, פרשת דברים, שאם דיין עושה טעות תובעים אותו בסוף – אפילו שזה רק דיני ממונות, אם טועה תובעים ממנו דיני נפשות, זה פקו״נ עבורו) – ובוחן האם דן כדבעי במשך השבוע. זה דווקא בסוף התפילה, כשאני בבהירות המח, אז אני סוקר אם דיני התורה היו בצדק. ואכן, בזמן שהוא אמר זאת חשבתי על דין תורה שהיה השבוע במריבה על אופן של עגלה. זאת אומרת שליהודים אלו יש רוח הקדש – מי שאמר זאת ידע מה אני חושב. אז המהרש״ל הזמין את שני האורחים החשובים אליו לשבת. הם באים אליו לשבת, והוא עושה קידוש, ואחרי קידוש הוא בוצע על הפת, חותך את החלה בשביל לחלק, וקרה דבר שלא קרה לו אף פעם בחיים – היתה נמלה על החלה, והוא חתך את הנמלה. זה משהו לא נחמד, שפתאום בחלה של שבת קדש מוצאים נמלה ועוד חותכים אותה באמצע. אחד האורחים ישב ליד הרב, הוא לקח מטפחת והעביר אותה על עיני הרב, וברגע שעשה זאת פתאום המהרש״ל ראה שהנמלה הזאת גדולה כגמל. הוא ממש נרתע לגמרי מדבר כזה – גם כנמלה זה היה משהו לגמרי לא בסדר, אבל אחרי שהעביר לו מטפחת על העינים רואה שזה בעצם גמל גדול, אז הוא לגמרי יצא מהדעת. אי אפשר לאכול את החלה הזאת, אז אותו אורח הוציא מהכיס שלו שתי חלות – היו לו בגדים רחבים וכיסים גדולים, והיו לו בכיס שתי חלות. חלות אלו היו מיוחדות, ועדיין היה חום בחלות, כאילו ברגע זה הוציאו אותן מהתנור. מישהו זוכר איפה היה כזה דבר? בבית המקדש (בימים אלו אנו חושבים עליו), כשלחם הפנים היה מונח שבוע שלם בבית המקדש, משבת לשבת, ובשבת השניה היה עדיין חם כיום הלקחו. זה אחד מהניסים שהיו תמיד בבית המקדש. יש צדיקים הכי גדולים, שאצלם החלה היא גם כן בבחינת לחם הפנים, והוא נשאר חם כיום הלקחו – כך היה כאן בשתי החלות שהוציאו מהכיס, וזה אומר שיש כאן קדושה כבלחם הפנים. הצדיק שהוציא את החלות אמר שהן מתנה למהרש״ל מרבינו האר״י הקדוש. אנו שנינו מצפת, הגענו לכאן על עננים, והאר״י שראה ברוה״ק מה יהיה עם החלות שלך שלח לך מתנה מן השמים שתי חלות מיוחדות שיש בהן קדושה של לחם הפנים. המהרש״ל כבר הבין מה עומד מאחורי זה. כדי להבין זאת צריך לספר עוד משהו – האריז״ל גילה קבלה, סודות חדשים שאף אחד לא גילה. כשאדמו״ר הזקן גילה הרבה חסידות היה עליו קטרוג בשמים, שמגלה יותר מדי סודות, ואז שמו אותו בבית הסהר (והשתחרר ב-יט כסלו). יש צדיקים שמגלים הרבה סודות, ואז יש קטרוג, וזה לא פשוט בכלל. האריז״ל הוא הראשון שהתחיל לגלות סודות נוראים, שלא היו אף פעם בעולם, ולא רק בשמים היה קטרוג נגדו – היו צדיקים ורבנים באותו דור שחשבו שאסור לגלות סודות כאלו, וגם אם ה' גילה לו צריך לשמור זאת בסוד, ואסור לדרוש דברי קבלה ברבים. הדברים הגיעו עד כדי כך שרבני אותו דור חשבו לשים את האר״י הקדוש, האר״י החי, בחרם. מה זה חרם? להחרים מישהו זה כאילו להוציא אותו מהיהדות, זה אומר שאסור לשבת איתו ואסור לצרף אותו למנין. מי היה הרב הכי חשוב שחשב לשים אותו בחרם? לא פחות ולא יותר, המהרש״ל בעצמו, קרוב משפחתו. הוא היה הרב הכי גדול באותו דור, ומאד חרה לו מה ששמע עליו שמגלה קבלה (לא הכיר אותו אישית), ולכן החליט לקחת עמו את הרמ״א – שהיה בקהילתו בלובלין, כתב הגהות השו״ע ואנו פוסקים לפיו – ותכנן במוצ״ש לצרף אותו ועוד רב חשוב כדי להחרים את האר״י הקדוש. את כל הדבר הזה האר״י ראה ברוה״ק, ולכן שלח על עננים את שני תלמידיו הגדולים – אחד המיוחד, רבי חיים ויטאל, ועוד אחד – כדי להקדים רפואה למכה, שימנעו את הדבר הזה. זה לא נוגע רק לו אלא לכל עם ישראל – אם ח״ו ישימו אותו בחרם יכול לעכב ביאת המשיח. וכך באמת היה, שאחרי שהוציאו את החלות מהכיס, והוא ראה שזה חלות פלאיות – לא חלות של העולם הזה, אלא של בית המקדש – ואמרו לו שהם תלמידי האר״י הקדוש, הוא כבר התחיל להרהר בענין, אם ראוי להחרים האר״י. בכל זאת, אמר לשני התלמידים לבוא עמהם למרתף ביתו. המהרש״ל עצמו היה מקובל גדול, רק הסתיר זאת – לא למד ולימד קבלה ברבים – והתחיל במרתף לדרוש להם דרוש עמוק בקבלה. הם שמעו את הדרוש שלו, ואחר כך רבינו חיים ויטאל פתח את פיו ואמר את הפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – ופתאום כולם, כולל המהרש״ל, הרגישו וראו שנבראו שמים חדשים וארץ חדשה (כפי שכאשר יבוא משיח יהיו שמים חדשים וארץ חדשה). אז הוא ראה שכח התורה של תלמיד האר״י הרבה יותר גדול מכחו שלו – כשהוא אמר פסוק לא נברא מאומה, וכשהתלמיד אומר פסוק אחד נבראים שמים חדשים וארץ חדשה. אחרי שראה את זה כבר החליט בעצמו שלא הולך להחרים את האר״י הקדוש. מי שגדול מזולתו יכול להחרים אותו, והוא הבין שהאר״י גדול ממנו, וכנראה לו יש את הכח ואת ההורמנא (הרשות) מן השמים לגלות את הקבלה לעם ישראל. עדיין נשאר לגמור את הסיפור הראשון – הם קיימו את הבטחתם ושלחו לרב של טישוביץ את כל הסיפור. הם הזדהו כתלמידי האריז״ל בצפת עיה״ק, ושלח אותנו על עננים לכאן – עיקר השליחות בשביל המהרש״ל, אך אמר שאם כבר בפולין שיעצרו בדרך בטישוביץ, שם נמצא משיח בן יוסף של הדור, ואם תמצאו אותו בחיים יהיה לכם סימן טוב (ומכלל הן אתה שומע לאו). לדאבוננו, הם כותבים לרב, הגענו הרף עין לאחר פטירתו, אבל הרגשנו וראינו מה שהוא עשה – הוא לקח כמה חתיכות קש, הניח אותם על הארץ, שכב על הקש והחזיר את נשמתו לאבינו שבשמים. באותה שניה אנחנו הגענו, אבל זה כבר היה לאחר המעשה. מה היה הדבר הטוב שהיה קורה אם היו זוכים להגיע ולמצוא אותו בחיים? אנו לא יודעים, אך ודאי זה קשור עם ביאת המשיח, היינו שקבלת האריז״ל היתה פועלת יותר בזריזות ביאת משיח (שעברו כבר כמה מאות שנים ולא זכינו לכך).

זה הסיפור, ממש מופלא, והמוסר השכל שלפעמים הצדיק צריך לעשות מאמצים כבירים כדי שלא יפרשו אותו לא נכון. השורה התחתונה שהאדם הכי גדול בדור – בן דוד של האר״י – חושב להחרים אותו, וכדי למנוע את זה הוא עשה פעולה על טבעית לגמרי, על מנת שהמהרש״ל יבין במי מדובר. כלומר, הוא גילה את עצמו. הסיפור הזה מתחיל מצדיק נסתר, משיח בן יוסף בדורו, אבל עיקר הסיפור שיש צדיק שחייב דווקא לפרסם עצמו במידה מסוימת. ודאי שהוא מגלה טפח ומכסה אלפים אמה – זה הביטוי – אבל בכל אופן, גם הצדיק צריך לפעמים לגלות טפח ממהותו כדי למנוע דברים בלתי רצויים. זה מה שלומדים מהסיפור על האר״י הקדוש, זי״ע, וכבר הגיע הזמן שהוא יתגלה לגמרי, מאה אחוז, יחד עם הרבי, ונזכה למשיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

ב. התוועדות

יום ששי זה ההילולא של האר״י הקדוש, ה מנחם אב. ספרנו לילדים סיפור ארוך, וכמה נקודות ממנו תחזורנה בהמשך דברינו. כמנהגנו בזמן האחרון, אנו מנסים לקחת כמה סיפורים ולעשות מהן פרצוף, כדי לשקף כל תכונות הנפש של הצדיק.

כתר:

אמרנו לפני שבוע שאצל כל צדיק שהוא צדיק משיחי – שענינו במודע להחיש את ביאת משיח (ומי שהכי מרגיש את הנחיצות להביא את המשיח הוא עצמו משיח, סימן שאותו צדיק מרגיש את המשיח שבו) – זה הכתר שבו. הכתר לא מודע, לכן יש צדיקים שאין להם במודע את המשיחיות – זה ודאי נמצא, זה חלק מאמונת ישראל, אבל זה הכתר הנעלם. יש צדיקים שהכתר אצלם בגלוי, העל-מודע גלוי, והם מרגישים את המשיח שבהם. מי כמו רבינו האריז״ל, שבפירוש אמר על עצמו שהוא משיח בן יוסף. זה שיכול להזדהות עם משיח בן יוסף זה הכתר שלו. אם הוא משיח בן יוסף צריך להיות משיח בן דוד, והוא קוה – וגם מסר בפירוש – שבכחו של תלמידו היקר רבי חיים ויטאל להיות משיח בן דוד. אני הרב, הרבי, משיח בן יוסף, ואת התלמיד, אם תזכה ואם הדור יזכה, תוכל להיות משיח בן דוד. לדאבוננו, הדור לא זכה. בכל אופן, זה שהוא משיח בן יוסף, ורואים שתפקידו על פי האמת – על פי תורת הסוד – לגלות רזין דרזין דאורייתא, לא כמו מי שחושב שמשיח בן יוסף זה ענין גשמי. לא מזלזלים בגשמיות, זה תכלית הכוונה, אבל ראשית החזון זה משיח בן יוסף המגלה רזי תורה.

כאן נשאלת שאלה, הצומחת מהסיפור הארוך שספרנו לילדים, שהנקודה הנוגעת שם לעניננו, שהאריז״ל פעם שלח שני תלמידיו הגדולים – מוהרח״ו ועוד אחד – מצפת עיה״ק, על עננים, לטישוביץ בפולניה, ואמר להם שמשיח בן יוסף שם, עומד להסתלק, ואם תזכו תמצאו אותו עוד בחיים ואם לא תזכו תמצאו אותו אחר הסתלקותו. וכך הוה, שמצאו אותו אחר הסתלקותו. איך זה יתכן? יש שני משיח בן יוסף באותו דור? הרי זה היה בחיי האריז״ל – בשנתו האחרונה, בה מסר את כל הקבלה למוהרח״ו. האר״י היה במצרים, ובגיל 36 התגלה לו אליהו הנביא ואמר לו – דע לך שיש לך עוד שנתיים לחיות, אתה עתיד להסתלק בגיל 38, ולכן אתה צריך עכשיו לקום ולנסוע לצפת, שם מחכה לך תלמיד שיפרסם את לימודך בכל העולם, ושמו חיים ויטאל. אף על פי כן, כשהאריז״ל הגיע לצפת – מיד קם ונסע לצפת – הוא לא הזמין אותו, אלא חיכה שיבוא מרצונו, וזה לקח חצי שנה (שליש מהזמן שיכלו להיות ביחד התפספס כי מוהרח״ו לא בא מיד – לא הבין שהאריז״ל גדול ממנו בקבלה). עכ״פ, בשנה האחרונה מוהרח״ו ועוד אחד נשלחים למבצע מיוחדת בפולניה, שליחות סודית שתחילתה להגיע לאותו צדיק נסתר, חיט פשוט, ששוכן בירכתי טישוביץ, והוא משיח בן יוסף בדורו (כפי שכתוב עד היום על המצבה שלו, וארבע אמות סביבה פנויים מכל צד, בגלל גילוי האר״י). איך מסבירים שהוא שולח למשיח בן יוסף בעוד הוא עצמו משיח בן יוסף?

הווארט הוא כך – לפעמים יש שני צדיקים הכי גדולים שחופפים בזמן, ואף על פי כן יש קדימה ואיחור, ולא נוגעת מלכות במלכות אפילו כמלוא נימה. מלוא העוצמה ומלוא הכתר עובר לזה שמחכה בשקט רק אחרי פטירת קודמו – יש גם סיפורים בחז״ל על תנאים ואמוראים, שהיה מי שחכה כך וכך שנים להסתלקות חברו ואז קבל כתר ההנהגה. כל הזמן היה ראוי להנהגה, ורק גורל מהשמים מי זוכה ראשון – תמיד רואים שמי שיפטר ראשון צריך לזכות ראשון. לכן, עד שלא נפטר אותו צדיק מטישוביץ הכתר המושלם של משיח בן יוסף עוד לא עבר לאר״י. איך הווארט הזה עוזר לנו להבין את הסיפור? השליחות העיקרית היתה לבטל את הגזירה שהמהרש״ל חשב לשים את האר״י בחרם על כך שמגלה נסתרות שבתורה (כתכנית המהרש״ל לשבת אחרי שבת עם הרמ״א ועוד אחד לבי״ד ולהחרים את האר״י – דבר שהאריז״ל הקדים לו רפואה ביום ששי ובשבת, על ידי שהראה למהרש״ל מיהו דרך תלמידיו). כנראה שלפני שהכתר המושלם של משיח בן יוסף לא עובר לאר״י הוא לא יכול גם לשכנע את המהרש״ל מי ומי, כלומר, לבטל את סכנת החרם שחשבו להטיל עליו. זה ודאי שבשידור הרוחני, בטלפתיה בין הצדיקים, גם האר״י ידע מזה וגם הצדיק מטישוביץ ידע מזה (צדיק שבצלילות דעת מלאה, מאה אחוז "ביי זיך", שם קש על הרצפה והחזיר נשמתו לבורא עולם). הוא ידע מה קורה והאר״י ידע מה קורה – הגיע הרגע להעביר את הכתר, כדי שהאר״י יוכל להמשיך ביתר שאת וביתר עז לגלות רזי תורה צריך לקבל את מלוא עוצמת כתר משיח בן יוסף, ורק אז יהיה לו ולתלמידיו כח להשפיע על המהרש״ל לא לשים אותו בחרם. אם כן, זה ממש מפתח פנימי מאד מאד להבין את הסיפור הזה, בכך שהאריז״ל אומר על עצמו שהוא משיח בן יוסף, והרי לא יכול להיות ממש באותו זמן בשלמות שני משיח בן יוסף.

הרווחנו מזה עוד משהו: האריז״ל אמר לתלמידים שאם ימצאו משיח בן יוסף זה סימן טוב, אך לא זכו לכך. בסיפור לא יודעים מה היה קורה אם היו מוצאים אותו בחיים, אבל לאור מה שאמרנו – שהסתלקות אותו צדיק זו הכתרת האר״י בעצמו – היו זוכים למעין "פי שנים ברוחך", כמו שנאמר לגבי אלישע ואליהו הנביא אם רואים את הרב מסתלק. כאן זה לא הרב, אלא המלך הקודם, ובודאי יש קשר וזיקה בין הנשמות. אם היו רואים הסתלקותו, שהוא עצמו בחינת הרב שלהם, היו זוכים למעין הסתלקות אליהו הנביא – שאז זוכים לפי שנים – וגם היו חוזים בהכתרת האר״י. כשהוא שלח אותם – חזקה שליח עושה שליחותו, ו״שלוחו של אדם כמותו ממש", אך זה לא אותו משלח לפני הסתלקות הצדיק מטישוביץ כמו שהוא לאחר ההסתלקות, כי המשלח זוכה לתואר נוסף. אם היו זוכים יש לומר שהסימן היה שבכח ה״פי שנים ברוחך" מוהרח״ו היה זוכה לממש את הפוטנציאל שלו להיות משיח בן דוד ביחס לאריז״ל, משיח בן יוסף. היות שלא זכו לכך, הגיעו שניה אחרי זה, לכן הוא פספס זאת.

כל זה שהאריז״ל אומר על עצמו שאני משיח בן יוסף – זה הכתר, זה העל-מודע שלו.

חכמה:

כמו שלפני שבוע, כשדברנו על רבי שלמה מקרלין, היה יותר מסיפור אחד לספירה – כך לגבי האריז״ל, שודאי יש עליו אין ספור סיפורים וענינים כדי להבין מהותו, עד כמה שדל שכלנו יכול לתפוס מהות הצדיק הזה. אמרנו כמה פעמים שהחכמה של הצדיק זה השבת שלו – שבת זה מוחין דאבא, בחינת חכמה. יש אפילו כזה ביטוי בחסידות, שצדיקים אומרים על עצמם "השבת שלי" (מיינע שבתים) – אופי השבת של הצדיק זה משהו מיוחד, וזה משקף את פנימיות החכמה שלו, שבעצם בפנימיות החכמה יש את העונג, שזה עונג שבת. יש שתי מצוות – כבוד שבת ועונג שבת. כבוד שבת זה בקבלה בסוד כבוד עילאה – לב נתיבות חכמה. עונג שבת זה הארת עתיק שבתוך החכמה – בחינה יותר פנימית. עונג שבת, שבא מהכתר, מתלבש בתוך כבוד השבת – אבל הכל זה חכמה. אחד מגדולי החסידות, בעל ה״באר מים חיים", שהזכרנו אותו לפני שבוע-שבועיים, כתב גם ספר "סדורו של שבת". אצלו שבת היה משהו מאד מיוחד, כל חייו היו סביב שבת, והכי מפורסם אצלו שראו במוחש בעינים שאחרי שיצא מהמקוה כשטבל לפני שבת הוא גבה בקומה שלמה, בראש שלם, בגשמיות, וכשעשה הבדלה ירד בראש – זה סיפור עליו, זי״ע. בכל אופן, הוא היה אומר לגבי שבת, שאם היה לי חוש בנגינה – מה שלא חונן בו – אז מכניסת השבת שלי ועד סופה, עשרים ושש שעות רצוף, לא הייתי ישן ולא אוכל (אף על פי שיש מצוה לאכול) ולא מתפלל (ודאי יש מצוה להתפלל) אלא רק שר ומנגן. כל המעת לעת של השבת קדש לא הייתי עושה שום דבר חוץ מלשיר ולנגן. יוצא שעיקר העונג והכבוד של השבת זה נגינה. השבת היא בת זוגנו, ועיקר העונג והכבוד של הכלה שהחתן מנגן לה רצוף, בלי להפסיק, מרוב אהבתו לה. מה זה נוגע לנו? השבת של האר״י גם היתה מאד מיוחדת, ואחד הדברים לגבי השבת שלו, שהוא חבר לנו שלוש זמירות שמופיעות בתוך הסידור שלנו – שיר לכל סעודה משלוש הסעודות (אולי ב״דבר מלכות" נגיע לדבר על שלוש הסעודות). כתב את זה בלשון הזהר, ומי שיש לו חוש – בכלל בסידור של חב״ד, סידור האריז״ל, לא מודפס כל זמירות שבת (ידוע שהחסידים של פעם ידעו בעל פה כל הזמירות ושרו אותן, וזה לא כתוב בסידור כדי שלא יהיה חובה אלא ספונטאני לעתים, וכך הרבי המהר״ש שר זמירות מדי פעם, אך היום לדאבוננו יודעים רק מה שיש בסידור ולא יודעים בכלל שיש זמירות), ומה שכן מופיע כחובה, שוה לכל נפש, זה הזמירות של האר״י. בכלל, האר״י לא כתב את הקבלה. הוא היה רבי אמיתי – רב עם י, כפי שמלמד הבעל שם טוב, שזה נביעת המוחין, נביעת האין סוף. מי שכל הזמן יש לו נביעת המוחין, נביעת הא״ס, בקושי מסוגל לצמצם עצמו לכתוב – לכן הוא כמעט לא כתב, ובלי מוהרח״ו לא היה נשאר ממנו. אין כלל בלי יוצא מהכלל, והיוצא מהכלל הכי חשוב זה זמירות שבת – כל כתבי האריז״ל סודות, אך אם כולם קודש הזמירות קודש קדשים (ככתוב על שיר השירים) ופירושן עמוק עמוק. אמרנו שלא מדפיסים זמירות כדי לא לעשות מזה שגרה, אך שירים אלו כן כתובים כי כנראה זה לא גורע מתחושת הקדושה שבהם – זה למעלה באין ערוך מכל פיוט וזמר שיש. אנו מזכירים זאת רק בתור פרט אחד שמשקף את פנימיות אבא של האר״י הקדוש – זה חוית השבת שלו.

עוד דבר שקשור לחכמה: ספרנו קודם שרק בגיל 36 נתגלה לו אליהו הנביא, בעודו במצרים, ואמר לו שיש לו רק עוד שנתיים לחיות אז הגיע הזמן לחזור לארץ ישראל (כי נולד בירושלים) ולחפש שם תלמידו למסור לו כל החכמה. כידוע, ספר הזהר לא הודפס בזמן קדום, אלא הודפס והתחיל להיות מופץ בחיי האריז״ל, ויותר בדיוק – כשהאריז״ל היה בן 21. מאז שזה הודפס והגיע אליו – בעודו במצרים (הוא התייתם בגיל צעיר בירושלים, אז הלך לדודו במצרים, שגדל אותו ובסוף גם השיא לו את בתו) – הוא התבודד בבית שדודו העשיר עשה לו במצרים והתבודד שם כל השבוע וחזר לביתו בשבת. כל גדולתו הרוחנית והשגותיו העצומות באו מתוך התבודדות – זמן שישב לבד והעמיק בספר הזהר, שזה עתה נדפס (ועוד נסביר איך העמיק בזה). כך נהג מגיל 21 עד גיל 36, עד שאליהו הנביא אמר לו לחזור לארץ (לקמן נדבר על הקשר שלו לבעל שם טוב). הנהגה של התבודדות – "בדד" – זה מוחין דאבא, כמבואר בסוד הוי' ליראיו שער נ. "אורייתא וקוב״ה כולא חד" – להיות עם הזהר לבד זה להיות לבד עם ה', וזה מוחין דאבא. פעם התבטא הרבי הרש״ב שכאשר אני יושב בחדר שלי מאחורי דלת נעולה ולומד לקו״ת של אדה״ז מתקיים אצלי "ידעתיו הייתיו" – אני מתייחד עם עצמותו יתברך. כתוב "אילו ידעתיו הייתיו" – זה לא יכול להיות – אך הוא אמר בניחותא שמאחורי דלת נעולה עם לקו״ת אצלי "ידעתיו הייתיו", אני יודע אותו ואני הוא. זה נקרא התבודדות – להגיע לכזה מצב, שאתה וה' לבד וממילא אתה וה' זה גם אחד, ו״אחד האמת" מתגלה דווקא בחכמה (ככתוב בהגהה בפל״ה בתניא בשם הרב המגיד). הנהגת התבודדות במשך יה שנים – שם החכמה בקבלה – זה גם בחינה מובהקת של החכמה של האריז״ל.

שני הדברים האלה – השבת שלו וההתבודדות שלו – זה נקודות. אבל יש משהו הרבה יותר רחב, שזה עיקר החכמה שלו, איך שמשתקפת בתוך התורה שלו: האריז״ל, יותר באין ערוך מכל מי שקדם לו, התעסק בגלגולי נשמות. תורת הגלגול היתה ידועה קודם – הוא לא חדש שיש גלגולים בעולם (אם כי היו בין הראשונים, לפני התגלות הקבלה, שפקפקו אם יש כזה דבר – אבל רוב גדולי הדורות ידעו שיש כזה דבר, וגם דברו מדי פעם על גלגול), אבל הוא הרחיב יריעת נושא זה עד אין סוף. כמוןב, זה לא חכמה חיצונית – זה רוח הקדש שלו, שידע את כל הגלגולים וגילה אותם והסביר אותם. כפי שנראה גם מההמשך, האריז״ל לא התעסק הרבה בגיהנם, מה שאחרים כן עסקו בו. מדורי גיהנם זה נושא מאד מענין, ציורי ביותר – כל ראשית חכמה מלא מזה, זה קבלת הראשונים – זה יכול כל כך לדכא בני אדם, שבאיזה שלב היו צדיקים גדולים שאמרו לא ללמוד את זה, זה מדי מפחיד ולא צריך לעסוק בזה. רואים שלאריז״ל לא היה ענין גדול בגיהנם – לא שלא האמין בכך, ודאי יש גיהנם, אבל לא עסק בכך. אצל צדיקים מאוחרים יותר אולי הגיהנם עבר שינוי דרסטי במהותו, אך אצל האר״י עוד היה – אך לא כל כך מענין, והרבה יותר מענין לעסוק בגלגולים. מה היחס? הוא עצמו כותב שיש שתי דרכים לתיקון נשמות. נשמה חיה מאה ועשרים שלה בעולם, ואז עולה לשמים, ובבית דין של מעלה יש שתי אפשרויות עבור הזקוק לתיקון (מי שלא זקוק – ישר לגן עדן) – או גיהנם, או לחזור בגלגול לעולם. מה ההבדל בין שתי האפשרויות? כתוב שהתיקון של הגיהנם הוא תיקון מצד מוחין דאמא והתיקון של גלגול הוא מצד מוחין דאבא. זאת אומרת שהיות שהאריז״ל אוהב גלגולים, והגיהנם לא כל כך מעסיק אותו, סימן שעיקר התיקון אצלו זה "כלם בחכמה עשית" – "כולם בחכמה אתברירו" – הכל על ידי הברקה ואור, ולא על ידי חשך ("במחשכים הושבני כמתי עולם" זה בינה), וזה נושא שמשקף את החכמה שלו. נסביר את זה בצורה פשוטה מאד: על חכם כתוב "איזהו חכם הרואה את הנולד". אם אתה חכם, אתה רואה את הנולד. אפשר לפרש בשני אופנים – אפשר לפרש כמו בפרקי אבות "הסתכל בשלושה דברים – דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", שתראה את העתיד ותחשב היטב את צעדיך, שלא תתייסר בגיהנם (כולל גם יסורים בעולם הזה), אך יש פירוש יותר פנימי ואמיתי בראית הנולד, לראות שאתה עצמך עתיד להוולד מחדש. כלומר, תשקול טוב טוב את דרכיך, כי אם לא תיטיב אותן תצטרך להוולד שוב ולעשות שוב תיקון שלם – חבל על הזמן. כמובן, גם בכך יש יסורים, אבל לא יסורי גיהנם – יסורים הרבה יותר עדינים, יסורי נפש מסוג אחר. בשביל להיות בקיא בתורת הגלגול ולראות גלגולי כולם צריך להיות חכם הכי גדול, הרואה מאין באת – בכל הגלגולים – ולאן אתה הולך בגלגולים הבאים. יש באריז״ל הרבה כללים – על עבירה כזו מתגלגלים בגמל וכיו״ב – וצריך לראות את הנולד ולהזהר מהדברים האלה. זה יסוד מוסד בכתבי האריז״ל. זה שעוסק בתיקון של גלגול, ולא בגיהנם של אש ושלג, זה מראה על החכמה הפנימית שלו.

נספר רק סיפור אחד פרטי שמאד ממחיש זאת. לפני כן נאמר שכאשר נדבר על ספירת הדעת שלו נראה שלו עצמו, כמו כל צדיק שיש לו שרשים (לאן הולך? להיות משיח, אבל מאין בא?), והעיקריים זה משה רבינו ורבי עקיבא. יש הרבה דברים המשותפים לו ולר״ע, וכמו שמשה רבינו עיקר תושב״כ כך ר״ע עיקר תושבע״פ, וזה שאצל האריז״ל יש שתי הנשמות אומר שיש לו שתיהן, וככתוב במ״א, רק יחוד שתי התורות פועל את גילוי רזין דאורייתא – יש לו יחוד נפלא בין התורות, ולכן מחונן ביכולת לגלות רזי תורה. יש סיפור מפורסם בסוף תענית לגבי ר״ע, שכולם זוכרים, שהלך עם החכמים וראו שועלים מהלכים בקה״ק – כולם בכו (כי מתקיימת נבואת "שועלים הלכו בה") והוא שחק (כי ראה שאם הנבואה הרעה התקיימה ודאי תתקיים הנבואה הטובה – תצמח אוטומטית) – ויש המון חסידות על זה. יש עוד משהו חשוב מאד אצל רבי עקיבא – סיפור של "כה עשו חכמינו", שכל ילד ודאי שמע זאת – שהוא הלך בדרך ולא נתנו לו להתארח בעיר, ונאלץ ללון בחוץ, נרו כבה ותרנגולו וחמורו מתו, והוא אומר על הכל "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", עד שמתגלה בסוף שהכל היה לטובה, להציל אותו מהשודדים באותו לילה. בענין הזה הוא חכם רואה את הנולד, אבל רק באמונה – לא במוחש ממש – זה רק בבחינת אחורים. בסיפור השועלים הוא רואה את הנולד דרך פסוקי התורה – שאם הפסוק התקיים, ממילא הפסוק הטוב יתקיים. זה תפנית – זה עוד לא "גם זו לטובה" כאצל רבי נחום בן גמזו, זה עוד לא פנים לגמרי, אבל זה תפנית, החזרת פנים מהאחור. בסיפור הראשון הוא רק מאמין, ועם הזמן ה' מראה לו שכך. בסיפור השני, ספק אם היה צוחק ברוח הקדש, בלי שהיה מכיר את הפסוק. כל זה הקדמה לסיפור על האר״י:

בימי האר״י קרה איזה דבר שכל מי ששומע את זה תסמרנה שערותיו על תגובתו לכך. היתה חתונה, חתן נושא כלה, שמחה וששון. רוקדים ושמחים, מגישים את האוכל, והחתן בראש השולחן לוקח לפה חתיכת בשר – נכנסת לו עצם בגרון והוא נפטר. ר״ל, איזו טרגדיה גדולה מזו? כולם היו בהסטוריה ובכו, והאריז״ל ישב בצד וצחק על המחזה. זה נשמע משהו לא אנושי, לא יפה – החתן מת ואתה צוחק? ! מה עם הכלה? שגם היא תצחק? איך צוחקים כשהחתן מת? אז הוא הסביר את עצמו – אמר שהחתן הזה ירד לעולם הזה רק בשביל לתקן את הבהמה הזאת, וברגע ששם את חתיכת הבשר בפיו גמר את התיקון ולכן מת, וזה שמחה גדולה בשבילו. בעצם, מה שהאריז״ל אמר, שאני שחקתי עם החתן עצמו. באמת הכלה בוכה, אבל אני מצד החתן. אפשר לצייר איזה נישואין היה להם. . .

בכל אופן, מה זה? זה מזכיר את הסיפור של רבי עקיבא, שכולם בוכים והוא צוחק, אך לכן הקדמנו שזה שונה – אצל רבי עקיבא הפסוק הרע מוחשי, ואז כבר מאמינים בפסוק השני. אצל האר״י הצחוק הוא הרבה יותר מוחשי וריאלי – הוא רואה ברגע זה מה קורה עם החתן, ברוחניות, וזה יותר ריאלי ומציאותי בשבילו מהטרגדיה הגשמית שכולם רואים. זה כמו שאדה״ז אומר שהרואה את הנולד זה גם ברגע זה, ולא בעתיד, שהכל נולד ברגע זה. אצל האר״י החי זה קשור לכך שכל כך קשור ו׳חי' את הענין של גלגולי נשמות, עד כדי כך שכולם חיים את הטרגדיה והוא צוחק בצד ביחד עם החתן וביחד עם הבהמה. כולם בוכים, ושלושה צוחקים.

עוד ענין לגבי החכמה, שגם קשור לשבת: זה דבר שמובא בחסידות, במאמרי חסידות של חב״ד. הסיפור מופיע בכל הספרים הקדושים, גם בכתבי האריז״ל וגם בספרי החסידות הכללית, אבל הסיפור עם הפנימיות שלו כתוב בדא״ח. לאריז״ל היה מנהג לישון שלוש שעות בכל שבת. לכל צדיק שבת מיוחדת – יש צדיק שבכלל לא ישן בשבת, או ממעט לישון בשבת, כי חבל על בזבוז הזמן. יש צדיקים שישנים בשבת, ואפילו יותר מכל יום, וכך האריז״ל ישן בשבת אחרי הצהרים שלוש שעות. פעם כשהתעורר שאל מישהו מה קורה שהוא ישן בשבת, והוא ענה לו שידע שכעת בשינה למד רזין דאורייתא שהיה לוקח שמונים שנה לפרש לך זאת בדיבור. בקיצור נמרץ, בחסידות מוסבר שזה בגלל ששרש נשמתו – שרש התורה שלו – זה תורת הראיה ולא תורת השמיעה. לא השמיעו לו תורה – אם בשמים היו משמיעים לו תורה, זה לוקח אולי קצת יותר זמן ללמד (כמו ההבדל בין מחשבה לדיבור, וסתם מחשבה זה שמיעה), אבל לא שמונים שנה. אבל אם התורה שלך היא ראיה – בראיה כולם נסקרים בסקירה אחת, ובאמת בשביל לפרש מה ראית בפרוטרוט זה בהחלט יכול לקחת שמונים שנה. זה שהתורה שלו היא תורת הראיה, ולא השמיעה, זה נקודת חכמה. חכמה זה תורת הראיה ובינה זה תורת השמיעה.

בינה:

במה זכה האריז״ל לגדולתו והשגותיו, שעברו באין ערוך את ההשגות של בני דורו ושל בני הדורות הקודמים? הוא בעצמו אמר שזכה לזה בזכות שמחה של מצוה. יש שני דברים שאמר על עצמו, וגם את השני נגיד בהמשך, אבל דבר אחד שאמר – שזכה לכל מה שזכה מכח שמחה של מצוה. ידוע שהשמחה כשאדם זוכה לקיים מצוה זה, במדה מסוימת, יותר גדול מהמצוה עצמה. אפשר לקיים מצות אנשים מלומדה, כי חייבים, אך השמחה מראה שאתה כל כך חש זאת, חש את האין סופיות והקשר לאין סוף בהנחת תפילין, ואתה שמח אין סוף – זו התכלית, בשביל כך ה' נתן את המצוה, ואם אתה לא רואה זאת אינך ראוי להיות במצב של גאולה. לכן כתוב בתורה שארץ ישראל, מצב של גאולה, ראויה רק למי שזוכה במצוות. אם אתה עושה מצוות אבל לא שמח בהן אתה יכול להמשיך לחיות בחו״ל – "תחת אשר לא עבדת את ה״א בשמחה" – אבל בשביל להגיע לארץ ולחיות בה, העיקר תלוי בשמחה של מצוה. לכן החסידות, שכולה שמחה של מצוה, היא זו שאומרת "מאך דא ארץ ישראל" (כמו שהרבי אומר בדבר מלכות לפני שבועיים) – חסיד יכול להשרות קדושת ארץ ישראל בכל מקום. השמחה של המצוות היא עצמה ארץ ישראל. אנו יודעים בקבלה וחסידות ששמחה זה אמא – "אם הבנים שמחה" – ואם הוא אומר שזכה לכל השגותיו מכח השמחה, אין לך תכונה של בינה יותר מזה. כשם שתכונתו זה השמחה, כך שלילת ההיפך חזקה אצלו, ואדה״ז אומר בשמו בתניא שצריך לברוח מכך עד הקצה האחרון, ועד שאומר שזה כפירה בה', כפי שמסביר אדה״ז ב״להשכילך בינה" באגה״ק.

יש עוד דבר. אנו לא נזכה השנה, אבל אולי יש כאן מי שכן – הרבה אנשים נוסעים לצפת בהילולת האר״י. ודאי כולם יודעים את המסורת שמי שזוכה לטבול במקוה האר״י בצפת (ואין יום יותר טוב לכך מיום ההילולא), אפילו פעם בחייו, לא ימות בלי תשובה – זו הבטחה מהאר״י. גם הבטחה זו וענינה כולה אומרת אמא, היות שלפי הקבלה מקוה זה יסוד אמא וגם תשובה זה בינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו". זה שבטוח יחזור בתשובה לפני שמת מהעולם הזה – זו הבטחה של אמא. אם האריז״ל יכול לפעול כך בזכותו, ולפעול שהטובל במקוה שלו – שזה מקוה של מים קרים, מי מעין, מים חיים (מים חיים על נפש עיפה – מי שלא חוזר בתשובה הוא "נפש עיפה") – יתעורר לתשובה, זה סימן שהוא שלם בפנימיות אמא שלו, משם זה בא.

עוד דבר: אמרנו שנספר כמה דברים שמקשרים בין האר״י הקדוש לבעל שם טוב. קודם כל, אמרנו שהאריז״ל חי לח שנים – כך אמרו לו בפירוש מהחיים, שזה כמה שיחיה בעולם הזה. הבעל שם טוב, שבא אחריו, וגילה עוד פן – יותר עמוק - של קבלה, חי סב שנים. ביחד, הבעל שם טוב משלים את האר״י ל-100 שנים. יש הרבה דברים כאלו, בתוך כתבי האר״י, שאחד משלים את השני בשנות החיים – כאן זה דוגמה מובהקת של השלמת שנות חיים, להגיע למספר העגול של 100, ולהגיע ל״בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", שכל העלמות העולמות מתבטלים וה' מתגלה, כמבואר בחסידות. לא רק שהבעל שם טוב משלים את האריז״ל בשנים, אלא יותר – מי שיודע קצת תורת החשבון והאסטטיקה ומדעי הטבע יודע על "חתך זהב" (ואין כאן המקום להסביר, זה נוגע לכל חכמות הטבע ולכל המתמטיקה ולכל האסטטיקה, וממילא קשור לבית המקדש, "מכלל יפי"), והחתך זהב של מאה זה לח ו-סב. יש סיפור מופלא על הבעל שם טוב, שקשור לאר״י – לבעל שם טוב היתה נכדה, והנכדה עלתה לארץ ישראל וגרה בצפת עיר הקדש. הנכדה הזאת חלתה במחלה אנושה, והיא היתה משותקת בכל הגוף – לא יכלה לזוז. לילה אחד היא חולמת שבא אליה הסבא שלה, הבעל שם טוב, ואומר לה בחלום – בתי, למה את לא הולכת להשתטח על קברי? אז תתרפאי. בחלום היא אמרה לו – הרי אני נמצאת בארץ ישראל, בצפת, ואתה נמצא בחו״ל, באוקראינה, במעז׳יבוז', ואיך אוכל להגיע לקברך? הוא אמר לו – בתי, את טועה, אני קבור ליד האר״י הקדוש, בצד ימין שלו. לכי לקבר האר״י, בצפת, ואני קבור לידו, בצד ימין שלו, ושם תהיי ותתפללי ומיד תתרפאי, וכך היה. זה סיפור מפורסם וידוע בצפת עיר הקדש כבר כמעט מאתים שנה, קצת פחות, שכך היה המעשה – היא התעוררה בבקר, והביאו אותה במטה לקבר האר״י, ושמו אותה לימין הקבר, והיא מיד קמה והלכה הביתה כאדם בריא ושלם. איך זה יכול להיות? יש דברים דומים. יש למשל סיפור על האפטער רב, שאחרי שנפטר ונקבר בחו״ל, מלאכים הביאו אותו לטבריה. אחד מיסודות הבעל שם טוב זה היכולת להיות בשני מקומות יחד פיזית – יש סיפורים על זה, שסיפר רבי ברוך ממעזיבוז, כדי להראות גדולת סבו עליו (יש סיפור ארוך להמחיש זאת, ואכמ״ל). הוא אמר שאנו דומים, אבל ההבדל שהוא היה יכול להיות בשני מקומות ממש בעולם הזה בגשמיות באותו הזמן, ואני לא יכול. אם בחיי חיותו בעלמא דין יכול להיות בשני מקומות באותו זמן, כנראה שיכול אחר ההסתלקות להיות קבור בשני מקומות – זה לא בעיה בשבילו. אדרבה, צדיקים במיתתם גדולים מבחייהם – המופתים של צדיקים אחרי מאה ועשרים יותר גדולים מלפני כן (כמו באלישע שהחיה מת לפני ואחרי פטירתו). זה משהו עצמי אצל הבעש״ט, לא אצל האריז״ל, אבל הלך להיות לידו. האפטער רב נהיה רב במעזיבוז, וכנראה קבל משהו מיכולת זו, אבל אצלו אולי זה ספק – או כאן או כאן – ואצל הבעל שם טוב הוא מאה אחוז בשני המקומות. הוא דווקא לצד ימין של האריז״ל, מה זה אומר? סימן שהיחס ביניהם הוא ימין ושמאל – הבעל שם טוב הוא ימין, חסד, והאריז״ל הוא השמאל שלו. למעלה, בשרש, ימין ושמאל זה חו״ב. כשהאריז״ל קבור במקומו, משמאל, זה כמו המקוה (הסמוך לבית עלמין בצפת) וכמו התשובה וכמו השמחה של מצוה – זה קשור לבינה. הקבר של הבעל שם טוב לידו מימין זה השלמה של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – כמו ששנות החיים שלהם מתחברים (ממד הזמן שלהם) כך גם ממד המקום שלהם מתחבר בכך שקבורים אחד ליד השני. ממילא, כל מי ששומע את הדבר הזה, אם מישהו כאן יזכה להיות שם ב-ה אב, ראוי מאד לכוון לכך שהבעש״ט לימין האר״י (גם הרמ״ק שם, קצת יותר למטה, ועוד הרבה צדיקי אותו דור מסביב). כמה שתורתו מחכמה – כנ״ל – זה עדיין יחסית שמאל לבעש״ט. אפשר להסביר זאת שזה או״א עילאין, ששניהם בחכמה – אך יחסית שם הם ימין ושמאל, חו״ב.

דעת:

דעת זה הרגשה והכרה, ושם מתחילה שבירת הכלים בעולם התהו. זה על דרך עץ הדעת טוב ורע, שם יש הרגשת עצמי וזה שרש השבירה – את זה צריך לתקן. צדיק שתקן את עצמו מקבל גם מודעות עצמית מתוקנת – הוא מכיר בעצמו. דעת בכלל זה הכרה – "גם בלא דעת נפש לא טוב". קודם אמרנו שצדיק שמכיר את פוטנציאל המשיח שבו זה כתר. אור המשיח שבו זה הכתר, אבל היכולת שלו להכיר מי הוא – זה דעת. הדעת לא מתוקנת אצל רוב האנשים, ולכן גם כשאדם אומד את עצמו, היות שזה לא מתוקן, יכול ממש לשגות לחלוטין ולהכנס לדמיונות שוא לגבי עצמו, וגם אם כן קולע פחות או יותר ואומד עצמו, זה יכול להתדרדר לגאוה או להפכה העצבות. אצל רוב האנשים זה דכנה, אבל צדיק שתקן את "עץ הדעת" אצלו, יש לו הכרה ואומד עצמי נכונים, שעוזרים לו בעבודת ה', ולא מכניס אותו לדמיונות או גאוה או עצבות. זו רק הערכה נכונה, ככתוב ב״היום יום" שאדם צריך להכיר מעלותיו וחסרונותיו נכון – בשביל זה עושים חשבון נפש, כדי להכיר את עצמך נכון ולשפר את עצמך. זה תיקון הדעת, ועל זה כתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב" – אם אין לך דעת בכלל, ודאי שלא תיטיב את דרכיך.

יש על כך כמה סיפורים יפים, חוץ מזה שהאריז״ל הוא ניצוץ גדול מאד של משה רבינו – שהוא הדעת הכללית, של כלל ישראל, המפרנס אמונה והופך לדעת. גם רבי עקיבא שייך לדעת, ובתוך הדעת גופא זה על דרך עיטרא דחסדים ועיטרא דגבוורת בדעת הכללית של עם ישראל. האריז״ל מכיר בעצמו שיש לו את שתי הנשמות האלו – זה הדעת בכללות, אך יש שני סיפורים בהם חשים זאת ביותר, ושניהם ביחס לרב רבו:

בצעירותו האר״י הצטיין בלימוד הנגלה, וכתב פירוש – שיטה שלמה של האר״י על זבחים, ועוד מסכתות – אך הכל אבד (כך כתוב ב״שם הגדולים"). כל זה היה בעת שלמד בצעירותו, אצל רבינו בצלאל בעל השיטה מקובצת, והוא זכה גם להיות אצל הרב של רבו – רבינו הרדב״ז, שהיה גדול בנגלה (יש לו פירוש על הרמב״ם) וגם בקבלה. בהיותו בחור צעיר, כשישב לפני רב רבו, היו בכיתה, בין התלמידים, עוד שני אנשים שעתידים להיות גדולי ישראל ששמם היה יצחק (כשמו של האר״י) – לא נציין בדיוק מי הם (תסתכלו בעצמכם). האריז״ל ודאי היה חוסך מילים, ולא סתם אמר דברים, בפרט לרבו ולרב רבו. פעם אחת נזרק מפיו לפני הרדב״ז שיש כאן שלושה יצחק. הרדב״ז תמה עליו, בשביל אמר זאת, והוא אמר לו שיש כאן שלושה יצחק – יצחק אחד (הצביע על עצמו) יהיה הגדול ביותר בחכמת הנסתר, היצחק השני (הצביע עליו) יהיה גדול בחכמת הנגלה, והיצחק השלישי (הצביע עליו) יהיה פרנס גדול של עם ישראל (גם ת״ח, אבל בעיקר עסקן ציבורי שייטיב לעם ישראל). זה הסיפור – ובאמת כך התקיים אצל כולם. זה היה דבר פלא לדעת זאת בהיותם צעירים, רק "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" למי שיש לו חכמה ורוח הקדש – האר״י ראה זאת והרדב״ז לא.

דבר ראשון שלומדים מכך, שזה שקוראים לך יצחק לא אומר מה יהיה – הכל פתוח לפניך – וכך לגבי כל שם בעולם. בכל אופן, אומר שאחד יהיה גדול בנסתר ואחד גדול בנגלה ואחד גדול בעסקנות – חלק אותם לחלוקה מאד פשוטה לפי סוד, לחב״ד-חג״ת-נה״י, מושכל-מורגש-מוטבע. להיות גדול בנגלה זה שכל, אבל זה שכל של מדות – שכל של פסיקה, כמו ב״ה לקולא מחסד וב״ש לחומרא מגבורה. נגלה זה מוחין השייכים למדות וחכמת הנסתר זה מוחין בעצם – יש הרבה מהרבי על ההבדל בין מוחין בעצם ("אאלפך חכמה", האלף ההופכת גולה לגאולה בדרגה הכי גבוהה, אלף-פלא) למוחין השייכים למדות. לפי זה האריז״ל אומר על עצמו שהוא החב״דניק הראשון בעולם, מוחין בעצם, ואכן הממשיך שלו – הרש״ש – אומר שבעומק כל הספירות זה חב״ד, והחידוש של האר״י שהכל חב״ד, הכל מוחין בעצם. זה יסוד גדול של הרש״ש לגבי כל כתבי האריז״ל, וכך האריז״ל אומר – אני הגדול בנסתר. היצחק השני גדול בנגלה – במוחין השייכים להטית המדות לימין או שמאל, לקולא או לחומרא. היצחק השלישי יהיה גדול במעשה – בעסקנות, חכמת הנה״י, בה יצליח (כיוסף הצדיק) להיטיב גזירות עבור עם ישראל קדושים. אמרנו שאם אתה יצחק זה לא אומר מה תהיה, עוד יותר טוב לומר שאתה יכול להיות הכל – לא צריך להוסיף שם. זה סיפור מובהק של דעת – של הכרה עצמית. בחכמה דברנו על גלגולים, ראית הנולד, אבל סיפור זה הוא גלגולים – זה אומר שהוא פסיכולוג הכי טוב, "בוצין בוצין מקטפיה ידיע להו". יש בזה גם רוה״ק, אבל לא רוה״ק של גלגולים, אלא של הכרה מי אני ומי אתה.

הסיפור השני גם עם הרדב״ז, רב רבו, אך יותר מאוחר. אחרי שבא לצפת בסוף ימיו – היה עדיין אברך צעיר מאד, בין 36 – הסתלק הרמ״ק, המקובל הכי גדול בדור הקודם. יש הרבה סיפורים עליהם ועל הקשר שלהם – יש סיפור שבא לצפת בעת הלויה ממש, ויש סיפורים שלא משמע כך, אך ודאי באותו פרק זמן. אחרי הסתלקות הרמ״ק הוא הרגיש שהכתר עובר עליו. עד אז האריז״ל לא העיז – לא בגלל שחסרה לו עזות דקדושה, אלא ידע שאין לו רשות מהשמים – לדרוש בקבלה בפהרסיא. אחרי הסתלקות הרמ״ק עשה זאת פעם ראשונה, ואז רב רבו – שהיה עדיין חי וקים – קרא לו בדחיפות ואסר עליו לעשות זאת (לא המהרש״ל שרצה להחרימו, אלא רב רבו הרדב״ז). עבר זמן מה, ועוד הפעם הוא דרש ברבים, למרות האיסור של רב רבו. זה קומם לגמרי את הרדב״ז, וקרא לו – לא יודעים מה בדיוק התכונן לעשות זאת – אבל לפני שהאריז״ל הגיע בפעם השניה, הופיע לרדב״ז (מקובל גדול, בעל ספרי קבלה) אליהו הנביא וגילה לו אפס קצהו לגבי מי זה האר״י. כשהאר״י כבר בא אליו, במקום לומר לו בקורת נוקבת, הוא אמר לו "לך בכחך זה" – הוא כבר נתן לו את מלוא הרשות והגושפנקא, אמר לו "לך בכחך" ותגלה סודות התורה לעם ישראל, שבזה תלויה ביאת המשיח.

מה לומדים מהסיפור הזה? בשביל ללכת נגד מה שהרב שלך אומר לך צריך הרבה דעת. זה משהו חריג – לא עושים נגד מה שהרב שלך אומר, וכאן האריז״ל כן עשה. מה זאת אומרת? קודם כל, בצורה הכי פשוטה, האריז״ל הבין שהרב שלי לא יודע מי אני. זה גם חידוש, שהרב שלך לא יכיר בך. למשל, רבי עקיבא פעם אמר לתלמידו רשב״י רק אני ובוראך יודעים בך. רב מובהק אמור לדעת מהות תלמידו, ואף על פי כן יש כאן יוצא מהכלל, שהאריז״ל יודע שהרב עצמו לא מכיר מאה אחוז מי אני, עד שלא יתגלה לו אליהו הנביא ויאמר לו. אם כן, יש פה תוקף של הכרה עצמית, עד כדי כך שיכול להפר את הציווי המפורש של רבו כלפיו. יש עוד משהו בזה – האריז״ל בעצמו מגלה שגילוי היחידה שבנפש הוא למעלה מגילוי אליהו. זה חידוש גדול של האריז״ל, שמובא הרבה פעמים בחסידות בשמו. זה נשמע פשוט, אולי (או שכן או שלא), אבל זה חידוש מופלא של האריז״ל. עד האריז״ל אף אחד לא היה יכול לומר כזה דבר, שהגילוי של עצמך האמיתי – היחידה שבנפש שלך – זה אין סוף יותר מגילוי אליהו, עד כדי כך שאם אליהו הנביא יופיע כאן זה דבר של מה בכך ביחס לאחד שזוכה לגילוי היחידה שבנפש של עצמו. התעוזה של לדרוש ברזין דאורייתא על אפו כביכול של צדיק גדול שהוא גם הרב שלך זה לא רק הכרה עצמית, זה יותר פנימי מזה, גם יותר פנימי מהכרה בעצמו יותר מהכרת רבו בו – זה גילוי היחידה שלו. יש כמה שיחות של הרבי שכאשר היחידה מתגלה האדם לא יכול, ואסור לו, ללכת נגד זה. כל החסידות זה "אל תהיה שוטה" – שאדם לא יחשוב שבאה לו גילוי היחידה – אך מי שזוכה לכך, זה יותר מאליהו הנביא. אם אליהו הנביא אומר לך לעשות משהו, עדיין צריך לשקול אם לעשות או לא. מאיפה יודעים? זה שרש החסידות, שהבעל שם טוב היה גלגול של צדיק נסתר בצפת, שאליהו הנביא בא אליו ואמר לו לספר מה עשה ביום הבר מצוה, ואותו יהודי אמר שלא יספר לו – כי עשה זאת רק בשביל ה', ולא בשבילך, וזה עשה כזה רעש בשמים שלא היה כמותו מיום הבריאה, והוא זכה לחזור כמורנו הבעל שם טוב. מזה לומדים שלא חייבים לעשות מה שאליהו הנביא אומר לך. אבל היחידה שבנפש – אינך יכול לא לעשות מה שהיא אומרת, זה עצמך כמו שאתה וה' אחד, זה "יחידה ליחדך". זה גם מסביר איך הולך נגד דברי רבו, כי "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?" – אם שני גדולים אומרים לך מה לעשות, צריך לשמוע לרב ולא לתלמיד. כאן הרב שלו זה הוא עצמו, זה לא התלמיד, כי היחידה שבנפש שלו – שאומרת לו כן לדרוש – זה הרב האמיתי, כי זה ה' בעצמו. עוד הפעם, היחידה שבנפש זה ה' בעצמו, ואם הוא אומר לך לעשות משהו והרב שלך אומר לעשות משהו אחר, הרב שלך הוא התלמיד של היחידה שבנפש של עצמך, ועל זה נאמר הכלל "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין". זה משהו גדול – יחידה זה כתר, אבל ההכרה המלאה, המודעות המלאה וגם היכולת לקבל החלטה, זה דעת (זו תוספת שלא אמרנו קודם: קבלת החלטה במקום ששיקול הדעת הוא קשה – ולפעול נגד דברי רבך זה שיקול הדעת לא פשוט – זה עבודה של הדעת, הכרה שזה גילוי היחידה שגבוהה מאליהו, זה דעת). כל צדיק גדול הוא בר דעת, ו״גם בלא דעת נפש לא טוב", וזה סיפור של תוקף הדעת. בחב״ד עוד ביטוי לכך – "עצמי", כפי שדברנו הרבה פעמים. אם אדם הוא "פנימי" ולא "עצמי" (לפני כמה שבועות למדנו "דבר מלכות" בו לא היה הרבה הבדל בין פנימי לעצמי) – בינוני ולא צדיק (עצמי הוא חד בדרא, או מי שקרוב לזה) – אז ודאי לא יזוז בכהוא זה ממה שהרב שלו אומר, אבל "עצמי" יכול להיות יוצא מהכלל. הטעות הכי גדולה שמישהו כאן יחשבו שהוא עצמי – זה הקטסטרופה הכי גדולה שיכול להיות – אבל, בכל אופן, כך היה האר״י הקדוש.

חסד:

חסד זה אהבת ישראל. כשדברנו לפני שבועיים על אור החיים הקדוש (ואולי גם כשדברנו על רבי שלמה מקרלין) אמרנו שלא תמיד קל למצוא את הסיפור של אהבת ישראל. פשיטא שכל צדיק מתחיל מאהבת ישראל, אבל לא תמיד קל למצוא סיפור. מגדולי החסידות, מהבעל שם טוב ואילך, בדרך כלל קל למצוא סיפור מוחשי של אהבת ישראל. מהקדמונים, שהם תקיפים, לפעמים זה יותר קשה, אף שפשוט שזה יסוד הכל אצלם. אפילו אצל משה רבינו, אם לומדים רק פשט, קשה למצוא סיפורים פשוטים של אהבת ישראל – אך שהכל זה אהבת ישראל, ו״משה רבינו אוהב ישראל היה". מה לגבי האר״י? הסיפורים שספרנו זה טפה מן הים, ויש ספר גדול שבחי האריז״ל. מי שרוצה לקרוא בצורה מסודרת, חוץ מהליקוט, המקור זה הקדמת עמק המלך – מי שרוצה לקרוא זאת בצורה מסודרת, לקראת ה' אב, שם כל השגותיו ומדרגותיו. אחת ממדרגותיו, שהוא עצמו אמר שזה באין ערוך מחכמת הפרצוף והמצח וכיו״ב (שתיכף נגיע לדבר על חכמות אלו), שהיה מסוגל לדבר חפשי עם נשמת האדם. זה ודאי שייך לעוד צדיקים אחריו, אבל לא מסופר כמו אצלו. האריז״ל יכול לשבת לידך, ועם ידיעתך או בלעדיה הוא יכול לשוחח עם נשמתך – עם החיים ועם מי שאינם חיים.

בחכמה אמרנו שהאריז״ל הוא טיפוס מתבודד – אפשר לחשוב שהוא לא אוהב אנשים, שמי שמתבודד זה סימן שהוא לא חברותי. כעת אנו מספרים סיפור שהאריז״ל טיפוס כל כך חברותי, שמאד אוהב לדבר עם כולם – מדבר איתך גם אם אינך יודע שהוא מדבר איתך. זה לא חד-סטרי, שמדבר אליך, אלא דו-שיח עם הנשמה שלך, כל הזמן. זה גם עם אנשים חיים וגם עם אנשים לא חיים. הוא אמר על הדבר הזה שאם רוצה להכיר את מי שנכנס אליו, יש לו כל החכמות וכל רוה״ק להכיר אותך – יכול להסתכל על המצח שלך, יכול להסתכל על הפרצוף שלך, יכול להסתכל על האורות של העור שלך (של כל אברי הגוף) ויכול גם להסתכל על השערות שלך. כך הוא אמר, שזה ארבע מדרגות – מצח, פרצוף, עור (עליו יש אור), שערות. לכאורה, עם כל זה יכול להכיר אותך טוב טוב – ויש הרבה סיפורים שקרא על אנשים לפי המצח שלהם, ולפי זה נתן להם תיקון – אבל הוא בעצמו היה אומר שמה שאני לומד מזה שאני משוחח איתך, בין אם אתה חי ובין אם אתה בעולם האמת, זה באין ערוך יותר. אני יותר יודע עליך מהשיחה, וממילא יותר יודע איך לעזור לך לתקן אין את עצמך, אין סוף יותר מכל החכמות האלו – שגם בהם אני משתמש. מכל קוי המצח והפרצוף וכו' אני יודע הרבה, אבל אחרי כל זה יש את הדקויות הפנימיות ביותר, שאי אפשר לדעת מכל הדברים האלה, ואותן אפשר לגלות רק על ידי שיחה חפשית – דו שיח. הווארט הזה הוא חידוש מופלא. קודם כל, זה יסוד כל הפסיכולוגיה אחר כך, להבדיל. מה זה להבדיל פסיכולוגיה? שכאשר אדם מדבר הוא גם פולט מהלא-מודע, וכשהאריז״ל מדבר איתך הוא לכתחילה מדבר עם הלא-מודע שלך, ומי יודע מאיפה מגיע מה שאתה פולט שמה. אם המודע פולט קצת לא מודע, כ״ש וק״ו אם מדברים לכתחילה עם הלא-מודע. השרש של תרפיה על ידי שיחה, זה בעצם מהאריז״ל.

את הדבר הזה שמנו בספירת החסד, כי עצם היכולת לשוחח ולהכיר אותך תוך כדי השיחה – גם של פסיכולוג טוב – זה בא מתוך אהבת ישראל אמיתית ורצון להתקשר. אם אני חכם ומכיר אותך לפי המצח, זה עדיין לא אומר כמה אני אוהב אותך. אם אני יודע גם את המוגבלות של להכיר אותך במצח, ואיך שהכל נפתח לנו כשאנו מקיימים דו שיח בינינו, זה בא ממקום של עומק התקשרות של אהבת נשמה לנשמה. זה פשוט זיווג – זה אהבה רבה, אהבה בתענוגים, שיחה זאת בין הנשמות. איך יודעים זאת עוד יותר? כי כתוב שכך האריז״ל היה מגלה גם קברי צדיקים בארץ ישראל. הוא היה מסתובב בגליל, ותיכף נסביר למה לא ירד לדרום, ומצא שם ציוני עשרות ומאות תנאים ואמוראים (וב״ה היום בונים לכבוד הצדיקים). לא כולם יודעים שכל הציונים זה אחת הפעולות הממשיות של האר״י – היה בצפת רק שנה וחצי, וכנראה הרבה זמן הלך על טיולים. טייל בכל הגליל, ופתאום ראה אור באיזה מקום – מבין שיש שם צדיק, אבל בעצמו לא יודע מי זה. הוא מתחיל לדבר איתו, ואז מיד יודע מי זה, ועוד המון דברים שאותו צדיק מספר לו. קודם הוא קובע את המקום שלו, וגם כן משוחח איתו חפשי, כדבר איש אל רעהו. זה מתוך אהבה. הענין הזה של גילוי קברי צדיקים זה אהבת הצדיקים, וגם אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל – הכל קשור עם לקיים שיחות, להקדיש ולתרום זמן כדי לשוחח.

עוד סיפור של חסד: פעם האר״י הקדוש בבית מדרשו, ועמו האלשיך הקדוש והבית יוסף, רקדו בבית המדרש באיזו מסיבה. היו שם עוד צדיקים מפורסמים, והיה גם אחד שעדיין נחבא אל הכלים – רק אחר כך נודע כצדיק גדול ונורא, בעל החרדים. הוא היה שמש בית הכנסת, ואף אחד לא הכיר בגדולתו. הצדיקים רקדו יחד, בשמחה גדולה, ופתאום נכנס מישהו בעל הדרת פנים והחל לרקוד עם השמש. אחר כך הוא הלך, ואז האר״י הלך לרקוד עם השמש, וכולם תמהים, שהרי זה יהודי פשוט. כאן זה צדיקים, ונאה ויאה שהצדיקים ירקדו עם הצדיקים, ומה זה הרקידה עם השמש. אחד הצדיקים, אולי הבית יוסף, שאל אותו מה הענין בזה? אמר – אם רשב״י רוקד איתו, אני לא ארקוד איתו? !

את הסיפור הזה אפשר לחבר לריקוד, שזה אולי נצח והוד, אבל האמת שזה גם סיפור של אהבת ישראל. כמו שאצל הבעל שם טוב יש ריבוי צדיקים של גדולת הנסתרים, וגם יהודים פשוטים שהם סוג של נסתרים (כל יהודי פשוט הוא בחינה של צדיק נסתר – כל כך נסתר, שנסתר גם מעצמו), כך גם אצל האר״י – הוא רואה את רשב״י רוקד עם בעל החרדים. אנו חושבים שזה ווארט של החסידות, אבל צריך לדעת שיש כזו תפיסה והשגה לפני האר״י – להיות מופתע מהפן הנסתר של מי שנדמה פשוט, ואצל כל יהודי יש דברים בגו. עצם הזיקה לנסתר שבכל יהודי קשור לסתרי תורה – שהאריז״ל בא ללמד – אבל היכולת לראות זאת זה האהבת ישראל שלו, ובזה הוא שרש ויסוד של הבעל שם טוב והחסידות. כתוב ב״היום יום" שהמשיח, שהוא התכלית של כל גילוי הקבלה, של האר״י וגם של הבעל שם טוב, יקדיש אישית מזמנו ישב עם יהודי פשוט וילמד איתו תורה – לאו דווקא עם בעל החרדים, צדיק נסתר שעתיד להתגלות, אלא עם סתם יהודי הכי פשוט. זו הענוה של המשיח – ענוה של אהבת ישראל – שישב עם כל יהודי באופן אישי וילמד איתו תורה.

גבורה:

גבורה ממש קשורה לחסד – כמו שחסד זה אהבה גבורה זה יראה. למה האריז״ל לא טייל לירושלים וגילה קברים בדרום (הציונים ששם לא מהאריז״ל, ולא שזה לא נכון, אבל זה פחות מוסמך)? למה לא ירד לגוש דן? לרדת לכאן זה קודם כל לרדת לירושלים עיר הקדש. הוא עצמו נולד בירושלים, יודעים היכן, אבל הוא אמר לתלמידיו שירא מירושלים – קדושת ירושלים כל כך גדולה שירא להתקרב לשם. אנו יודעים שירושלים נדרשת כשלמות היראה. "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" – הגאולה תלויה בבנין ירושלים, אבל כנראה שלפני שבא הקץ, לפני שבא משיח ממש, יראים מירושלים. מי בין גדולי החסידות גם לא רצה לבוא לירושלים? רבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל פרי הארץ. הוא המרא דאתרא דארץ ישראל – הצדיק הכי גדול שהיה כאן בדורות האחרונים – וגם ירא מירושלים, ולכן קבע משכנו קבוע קודם בצפת ואחר כך בטבריא. אם כן, בגלל היראה מירושלים – שהיא שלמות היראה, שזה גבורה – פספסנו את כל רוה״ק והכיף של אהבת הארץ וטיול בה וקברי צדיקים.

עוד משהו בגבורה, לכאורה אחר לגמרי, שגם קשור ליראה – סיפור שהוא גם סוד של "לאכללא שמאלא בימינא", איך האר״י הכליל את הגבורה בחסד. כבר ספרנו כמה פעמים שאצל צדיקים, גם רבי שלמה מקרלין שבוע שעבר וגם אור החיים לפני שבועיים – יש גם כח להעניש, כח של גבורה. בסיפור זה הוא בהמתקה גמורה: האריז״ל הגיע לצפת, מתוך ידיעה שיש לו שנתיים לחיות, והקים בית מדרש (עליו נספר בהמשך). היה מישהו בצפת, ת״ח שהיה 'מתנגד' רציני, שעל מנת להתריס ממש – להכפיש אותו – היה בא כל פעם לדרוש שלו (כמו כאן, לשבת בשיעור), מפריע לו וסותר כל מה שהוא אומר. היה אחד כזה אצלו – אצל כולם יש דברים כאלו. האר״י הקדוש בא לעולם להביא משיח, לגלות רזין דאורייתא, ויש אחד שלא סובל את זה, וכל כך לא סובל את זה עד שמוכן להקדיש חייו להלחם נגד זה – לכן היה בא קבוע להכחיש ולסתור דברי האר״י. בדרך כלל חסידים, כמו הלל, סובלים עלבון. יש לפעמים שצדיק יכול גם להעניש, גם בגמרא וגם אחר כך, אבל יש שהוא לא מעניש אבל זה קצת מוציא אותו מהכלים, כפי שנספר. אצל הלל, אף אחד לא יכול היה לעצבן אותו בכלל (כסיפור בזה בגמרא), אבל אפילו הרבי שלנו – בסיפור של גניבת הספרים ממנו – פעם התבטא בעצמו בהתוועדות שיש לו 'התפעלות' מזה, שזה מזיז לו והוא לא אדיש. זה יכול להיות אצל הצדיק הכי גדול בעולם – גם משה רבינו קצף כמה וכמה פעמים (עם התוצאות של הקצף הזה, שיכול להביא אפילו את משה רבינו עצמו לכלל טעות, כפי שלומדים ממנו "בא לכלל כעס בא לכלל טעות"). פעם אחת היהודי הזה הוציא את האריז״ל קצת מהכלים, והוא התבטא לפניו שאם הייתי רוצה הייתי פועל ברגע זה שהארץ תפער את פיך ותבלע אותך, אבל לא באתי לעולם הזה בשביל להעניש אנשים. לא בא לי להעניש אותך, אבל אם הייתי רוצה הייתי פועל שהארץ תפתח את פיה ותבלע אותך. זה ברור, והוא גם הסביר כך אחר כך, שבכל דור יש משה ויש קרח, ומשיח יבוא רק בדור בו קרח שבדור סוף כל סוף יודה למשה רבינו שבדור. באותו דור שיהיה כך, יתקיים בקרח "צדיק כתמר יפרח", ואז נזכה למשיח. טרם זכינו לכך, אך האר״י אומר שהוא משה רבינו והמתנגד הוא הקרח שלו. בכך שאומר שאילו רציתי הייתי יכול להעניש אותך – זה התעוררות גבורה. אומר שזה מה שמגיע לך, כמו בגלגול הראשון אצל משה רבינו, אבל מה אעשה – לא באתי בשביל זה. המשה רבינו של הדור הזה אינו המשה הראשון, משהו כבר השתנה, התקדם. אז מה הוא עושה? לוקח את הגבורה, ותוך כדי דיבור מכליל את הגבורה בחסד, ואומר שלא באתי להעניש אותך, "גם ענוש לצדיק לא טוב". אם כן, יש גבורה, אבל יש גם הכללת השמאל בימין – "לאכללא שמאלא בימינא".

תפארת:

זה הסיפור הארוך שספרנו לילדים – שלפעמים הצדיק צריך להתפאר כדי להציל את עצמו. יש גם בגמרא סיפורים כאלו, שצדיק בדרך כלל לא מפרסם עצמו, רק במקרי סכנה וכו'. כאן זה היה כדי למנוע חרם על עצמו, שהיה עלול לגרום נזק לכלל ישראל. לכן פרסם עצמו בגדול, בדברים על טבעיים לגמרי – שלח תלמידים על עננים ונתן להם לחם הפנים. אז הוא גם נותן כח לתלמיד, מוהרח״ו, לומר תורה שהמהרש״ל יראה איך נבראים ממנה שמים חדשים וארץ חדשה. דעת היתה הכרת עצמו – דעת זה פנימיות התפארת, וכאן התפארת זה היכולת לעת הצורך להתפרסם מרצון. יש בזה עוד ווארט, שכתוב לגבי "לא תקום ולא תטור" שת״ח שאינו נוקם ונוטר אינו ת״ח. מה זאת אומרת? מה ההלכה אומרת? שלפעמים לכבוד התורה ולכבוד השי״ת צריך לנקום, וזה דווקא ת״ח שנוקם ונוטר כנחש, שאין לו בכך הנאה אישית, כי טועם הכל כעפר. גם במקרים יוצאי הדופן שצריך לנקום לכבוד ה', זה רק כאשר אין לך שום הנאה אישית. ועוד, כתוב בהלכה, שאל תעשה זאת בעצמך – תן לתלמידיך לעשות זאת, ואתה תשתוק ולא תמחה בהם. ת״ח נוקם כששותק ונותן לתלמידים לנקום, והכל תוך כדי שהוא כנחש – שאין לו מזה שום טובת הנאה, וממילא זה במקרים הכי יוצאי דופן ונדירים (כי נדמה שזה נגד התורה, פלא, שהתורה אומרת לא תקום ולא תטור וחז״ל הופכים הקערה על פיה). כשנותן לתלמידים לנקום זה מצד הגבורה, אך כאן סיפור שגם כאשר הצדיק צריך להתפרסם נגד טבעו, נותן לתלמידים לעשות זאת – נותן להם כח וגושפנקא לכך. התלמידים, "ושנתתם לבניך" – בנים אלו התלמידים – הם גם תפארת ביחס לרב עצמו, שהוא הדעת.

נצח:

נצח, בין היתר, זה לנצח – כמו "נצחוני בני נצחוני" (שת״ח בארץ מנצחים את הקב״ה, ואז הקב״ה מחייך ואומר נצחוני בני נצחוני). הרגע דברנו על ת״ח שלפעמים נוקם ונוטר. יש מדה רעה מאד – להתנצח עם מישהו, במיוחד עם מי שהוא באמת ת״ח ולא מתנגד לך בכלל. אחרי הקדמה זו נספר את הסיפור:

האר״י הקדוש נמצא בצפת, והמרא דאתרא שהוא ידיד נפש שלו זה מורנו ורבינו הבית יוסף, "המחבר", שחוץ מגדולתו בנגלה היה גם גדול בקבלה (לא בקבלת האריז״ל אלא למה שקדם לו). פלא שיש שאלה בדיני ממונות שהאר״י שאל את מורינו הבית יוסף, והוא ענה לו תשובה ארוכה, ונדפס באבקת רוכל – זה רק להמחיש את היחסים ביניהם. בכל אופן, היו ביניהם מחלוקות, כי האר״י פסק לפי קבלה והבית יוסף לא פסק כך אם הבין שזה לא כגמרא על פי הבנת הראשונים. אחד הדברים בהם הקל הבית יוסף והאר״י החמיר לפי קבלה – אם אפשר לסמוך על ניקור. באחורי הבהמה יש גיד הנשה, איסור חמור, אבל יש אפשרות להוציא זאת והשלכות הגיד על ידי פעולת ניקור. אחריות המנקר אפילו יותר קשה מהשחיטה וכו' – הדבר הכי קשה זה פעולת הניקור. הבית יוסף פוסק לפי ההלכה, שאם יש מנקר מומחה שעושה הפעולה לפי ההלכה, מותר לאכול את הבהמה. האריז״ל לפי הקבלה סבר, וכך נהג לעצמו ולרוצים ללכת בדרכו (אך לא פסק כנגד הבית יוסף), שפשוט לא אוכלים אחורי הבהמה, ולא סומכים על הניקור גם של המהדר ביותר. הסיפור שפעם אחת האר״י הוזמן לסעודת מצוה אצל הבית יוסף, והגישו בשר, והבית יוסף אמר לאר״י שאני יודע שאתה לא סומך על ניקור, אבל כאן אני עצמי עשיתי את הניקור ואני מבטיח לך שאין חשש – הוצאתי את כל הגידים של הבהמה. האריז״ל בקש קצת בשר מהאחורים, והוא הניח את ידו והוציא גיד מהבשר. מה זה פעל על הבית יוסף? הוא חזר בו? גם בשמים לא חוזרים בגלל שיש משהו לא בדרך הטבע, והבית יוסף אמר שלכבוד האריז״ל ה' באותו רגע ברא גיד חדש בתוך הבהמה. אמר שזה לא היה שם – אני נקרתי בעצמי, ויודע שזה לא היה שם, אבל לכבוד האר״י ה' ברא שם גיד, יש מאין ואפס המוחלט. רואים את יחס הכבוד לאר״י – האר״י לא אמר זאת, אבל הבית יוסף כן. יש סיפור דומה לכך של הרבי הרש״ב בענין פסח – ידוע שאדמו״רי חב״ד, בפרט מהרבי הרש״ב והלאה, מאד הקפידו ועשו כל מיני חומרות של חמץ, שעל פי הלכה יבשה ופשוטה לא חייבים להחמיר בהם, ואף על פי כן ככה נוהגים בחב״ד. אצל הרבי הרש״ב כל שנה חדש עוד חומרה ועוד חומרה, ופעם אחת חדש שלא אוכל יותר סוכר. סוכר היה פעם בקוביות, כמו שיש גם היום, מחשש חמץ. מגדולי החסידים, שגם היה גדול ביר״ש שלו, היה בעצמו יצרן סוכר. הוא הביא לרבי סוכר משלו, באמירה שאני אחראי עליו אני עשיתי אותו מתחילה ועד סוף, ואין לגביו שום חשש בעולם. אז הרבי הרש״ב בקש קובית סוכר אחת, והוא שבר אותה לשתים והוציא ממנה חיטה. אף על פי כן, אותו חסיד לא אומר שזה נברא לכבוד הרבי – כנראה רק הוריד את ראשו והלך בבושה הביתה – אבל הבית יוסף לא הוריד ראשו בבושה, אלא אמר שכעת ה' ברא זאת יש מאין.

הסיפור הזה הוא מדת הנצח של הצדיק. כאן הוא נצח – למעלה מהטבע, אבל נצח בדעתו, "דידן נצח". לכאורה, כמו שאמרנו קודם, כשכתוב בגמרא "נצחוני בני נצחוני" זה הפוך – שהצד הטבעי נצח את הצד הנסי, ש״לא בשמים היא", דעת תחתון מנצחת דעת עליון – ואילו כאן דעת עליון מנצחת דעת תחתון. רואים שזה השלמה – רבי אליעזר שמה חכה הרבה זמן שסוף כל סוף איזה דעת עליון ינצח דעת תחתון. בכל אופן, כמו שאמר הבית יוסף, לכבוד האר״י ה' ברא את הגיד. זה ודאי מדתו – ברור שהאריז״ל רצה לנצח פה, ואם לא היה רוצה לנצח ה' לא היה בורא לו את הגיד בבשר. יש לו באיזה מקום הנצח של הקדושה – דידן נצח – וגם צריך להסביר לבית יוסף למה אני צריך להחמיר, למה על פי קבלה לא אוכלים זאת בכלל.

הוד:

הוד זה הענף האחרון של קו שמאל – מתחיל בבינה ונגמר בהוד – ובו יש יחס מיוחד בין תחלת הקו לסופו, שכתוב "בינה עד הוד אתפשטת". בבינה אמרנו שהמדה והעבודה המיוחדת של האריז״ל, בזכות זה זכה לכל, זה שמחה של מצוה ושלילת העצבות לגמרי. פעם אחת רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק, שאל אותו "במה כחך יפה". כמו שספרנו קודם, הוא שהה חצי שנה בצפת עד שהגיע לאר״י, כי החזיק עצמו גדול בקבלה והיה תלמיד הרמ״ק לפני שהגיע לאר״י. כשהגיע לאר״י ראה שזה באין ערוך מהרמ״ק, ולא בוש לשאול איך אתה זכית לכך – מה שהרמ״ק ואני לא זכינו לו, אף שהקדשנו החיים לקבלה. האר״י אמר – כי יגעתי יותר מכם. מוהרח״ו תהה – הרי אנו יגענו מאד מאד בתורת הנסתר. והוא אמר לו – יגעתם, אבל לא כמוני. כאן מה שהוא אומר שבסופו של דבר הכל תלוי ביגיעה עצמית, ואתם לא יכולים לשער את היגיעה שאני יגעתי, לכן אתה יכול לומר שגם אתה יגעת. יש דברים ש״לאו כל מוחא סביל דא" – כמה שאתה יכול לסבול מה זה להתייגע ולהתמסר עשית בעצמך, ובודאי הרמ״ק עשה, אבל אתם (אתה וגם רבינו הרמ״ק) לא יכולים לשער בכלל מה זה היגיעה שלי.

בתניא קדישא אנו לומדים שיש שני סוגי יגיעה בהתבוננות – יגיעת בשר ויגיעת נפש. יגיעת בשר זה הביטוש העצמי על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב – כך מגדיר זאת בתניא – ואחר כך יש יגיעת נפש, להתבונן ולהתעמק שעה ארוכה בתוכן האלקי. להיות מרוכז נפשית מאה אלף אחוז זמן גדול – זה יגיעת נפש – ויגיעת בשר זה לשבור את עצמך על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב. הא בלא הא לא סגי. כדי שזה יעבוד צריך את שניהם. יכולת היגיעה בכלל שייכת לספירת ההוד, כי יגיעה זה פועל יוצא של כניעה עצומה לה' ולתורה. להתייגע במשהו זה מתוך כניעה, כך מוסבר בחסידות. וממילא, אם היגיעה שלי זה "לית כל מוחא סביל דא", זה גם אומר שכך גם הכניעה שלי. בתוך הכניעה יש גם אמונה – איזו תחושת התענוג שיצמח מזה. הכניעה הזאת, והאמונה הזאת, שזה כל מניע היגיעה, זה הוד. "בינה עד הוד אתפשטת" זה הקישור בין שתי הסיבות שאמר האריז״ל שבשלהן זכה למה שזכה – שמחה של מצוה (שאמר מעצמו) ויגיעה עצומה (שאמר כתשובה לשאלה של מהרח״ו).

יש עוד משהו פשוט מאד בנוגע ליגיעה, שגם עושה את האריז״ל חב״דניק מובהק. ידוע ב״היום יום", והזכרנו זאת בשבועות האחרונים, שיסוד חב״ד זה עבודה בכח עצמו, ולא לבקש אפילו מהרבי עזרה ברוחניות ובעבודת ה' – זה הבל וריק, "אל ישעו בדברי הבל ושקר" לבקש על עבודה, רק "תכבד העבודה על האנשים". זה ווארט שמאד מאפיין את חב״ד, כי בשאר החסידיות (ובפרט, לדוגמה, אצל רבי לשמה מקרלין) פרשו "צדיק באמונתו יחַיה" – שהצדיק מחיה את כולם, וכולם תופסים עליו טרמפ – ואדמו״ר הזקן התנגד לכך, ודרש שכל אחד יחיה את עצמו. חב״ד כולה עבודה בכח עצמו, ואם מחפשים לכך שורש בדורות הראשונים זה האריז״ל, שאומר שזכה לכל בכח יגיעתו. מה גילה על עצמו? מגיל 21 עד גיל 36 ישבתי והתבודדתי בחדר על הנילוס שבנה לי השווער, ושם התבוננתי בזהר, ואמר שהייתי לומד מאמר אחד בזהר שבוע כדי לרדת לעומק הענין. אחרי שבוע היה מתגלה אלי אליהו הנביא ואומר לי שעדיין לא הבנת לעומק, ולפעמים היה אומר לי שטעיתי. הוא אף פעם לא היה מגלה לי את הסוד – בדרך כלל הסיפור שאליהו הנביא בא בשביל לי לגלות סודות, אך כאן רק בא לומר שטעה או שזה נכון אך יש עומק יותר. לפעמים כתוב שאליהו אמר שאני לא מגלה לך ומכריח אותך לעבוד זה כדי לזכות אותך שהתורה תקרא על שמך – "ובתורתו יהגה יומם בלילה", שכל הסודות שיתגלו יהיו מתוך היחידה שבנפש שלך, שגדול מגילוי אליהו. יתכן שמסיפור זה הבין שיחידה שבנפש גדולה מגילוי אליהו – כי אליהו בא ולא מגלה כדי שיזכה מכח עצמו. צריך לומר יותר מזה – שמה שבסוף יוצא זה דבר שאליהו הנביא גם לא יודע בעצמו לגלות, כי זה יוצא מהיחידה של האריז״ל, מה״עצמי" שלו. כל הענין הזה, עבודה בכח עצמו, זה תיקון ההוד. בגוף זה נקרא תיקון מערכת החיסון. זה כניעה עצומה ונכונות לעבוד כעבד עבודת פרך (פרעה אמר "תכבד העבודה על האנשים") – פריכה בלימוד התורה – כדי שבסוף התורה העצמית תתגלה.

יסוד:

היסוד זה "צדיק יסוד עולם" והיסוד-הצדיק הוא חי. האר״י מכונה "הארי החי" (ולא האר״י ז״ל – זה הדוגמה הראשונה ל״חי וקים", ואפשר לפעמים למצוא האריז״ל החי – זה רק לומר שזה בכלל לא סותר אחד את השני, כידוע שבתנ״ך "זכר צדיק לברכה" נאמר על צדיק חי ולא על צדיק מת). זה שנקרא הארי זה מענין – מקשרים אותו בפירוש למזל חדש פטירתו, חדש אב (ענין שנגיע אליו תיכף, בדבר מלכות). זה שנקרא חי זה יסוד – תמיד חי, תמיד עם חיות, "חי עלמין". ב-כב ימי בין המצרים ה אב זה יום ה-חי. כב ימי בין המצרים הם כנגד כב אותיות התורה, כדי לתקנן, והאות ה-חי זה צ – זה הצדיק – וזה ה אב. בחז״ל יש ביטוי "ארי בן ארי" על רבי אלעזר בנו של רשב״י – בכינוי ארי מקשרים אותו לרשב״י ולבנו. הוא היה מסתובב בכל הגליל לדבר עם הצדיקים, אך כמובן היה הכי קשור למירון – לרשב״י ולרבי אלעזר ששניהם במירון, היות שהם בבחינת "ארי בן ארי", והוא גם יודע שהוא הארי החי. יש הרבה סודות בקשר בינו לבין רבי שמעון ורבי אלעזר, ואכמ״ל.

חוץ מה״חי" הזה אצל האריז״ל, שמשייך אותו לספירת היסוד, יש גם סיפור מיוחד של יסוד אצלו. יסוד זה צדיק, והאב-טיפוס שלו בתורה זה יוסף הצדיק, שתכונתו בתורה זה שהוא פותח חלומות – "בן פורת יוסף", פורת אותיות פותר ותופר, ככתוב בקבלה וחסידות. מי שפותר חלומות הוא צדיק. כבר אמרנו כמה דברים אצל האריז״ל שהוא פסיכולוג למופת, וכאן עוד דבר – פותר חלומות. יש סיפור בכתבי האריז״ל שרבי שלמה סאגיס – צדיק גדול מתלמידיו – בא אליו עם חלום. סיפר שחלם שבדק את התפילין שלו ונמצא בהם פסול (כל מה שהרבי כותב על כל בעיה לבדוק תפילין, יתכן מאד שבא מסיפור זה), ואז צוה לסופר – סופר ידוע – שיכתוב לו תפילין חדשות. האריז״ל אמר שפתרון החלום הוא שאשתך הרה, אבל היא תפיל, אבל אחר כך תכנס שוב להריון ויולד לך בן זכר – וכך היה.

קודם כל, רואים כאן את ה״פלא יועץ" של מי שיודע לפתור חלומות. רואים כמה דברים מופלאים בווארט הזה – כמו שבדיקת תפילין חשובה בכל בעיה, אבל במיוחד לגבי פוריות, יוצא מפורש מתוך הפתרון הזה של האר״י הקדוש עצמו, שתפילין כשרות מסמלות פוריות. כל הענין של תפילין זה המשכת מוחין – המשכת זרעא חייא וקיימא – לכן אפשר לצאת עם סגולה ממשית ביד מסיפורים אלו הלילה, שכל בעיה של פוריות פותרים על ידי תפילין כשרות, גם של רש״י וגם של ר״ת (בפרט ר״ת, מוחין דאבא, שעוד יותר שייך לפוריות לפי הקבלה). תפילין פסולות מסמלים, לפי פתרון האר״י, משהו שלא מצליח. מה זה הפלה, ר״ל? זה נסיון להרות עם משהו חדש, ולד חדש, וזה נופל ולא מצליח. בהכללה, זה יכול להיות כל נסיון – כל דבר שאדם עושה בחיים, שמתחיל לבנות משהו חדש, וזה נופל לו ולא מצליח לו. לכן לפתרון הזה יש קשר ליוסף – חוץ מהקשר ליסוד, לפוריות (אם פתר את החלום בהקשר של פוריות, סימן שכל פתרון חלומות קשור לפוריות, ליסוד וליוסף) – כי הוא נקרא "איש מצליח", הוא "בר מזלא". מי שמצליח ליזום דבר טוב וזה מצליח לו – זה גם סימן מלך המשיח, כפי שסיימנו זה עתה ברמב״ם, שלא מאמין בסימנים חיצוניים כלפיו, רק אם מצליח או לא (זה הסימן היחיד, ואין שום סימן אחר בעולם לגביו) – זה "איש מצליח", זה בחינת יסוד. מי שלא מצליח – זה הפלה. כך הרמב״ם כותב לגבי משיח, שאם מלך צדיק קם מבית דוד ונסה להגיע למשיח ולא הצליח זה מלך כשר אבל זה לא זה, כי נפל באמצע. "שבע יפול צדיק וקם" – יתכן שיתחיל מחדש, ובסוף ודאי יצליח, אבל האות והמופת זה רק ההצלחה. הראש הזה, שמה שמוכיח זה רק הצלחה בפועל בשטח, זה תיקון הברית – זה הראש של יוסף "איש מצליח", לכן הוא יוסף הצדיק. הכל יוצא מפתרון החלום (היחיד, לפי הזכור לי) אצל האריז״ל.

מלכות:

את המלכות כבר הזכרנו – רוב שבחי האר״י (המלוקט מהקדמת עמק המלך ועוד כמה מקומות) זה לשבח את האר״י בידע העצום שלו בכל מה שתחת השמים. בכללות, כל ההפלאה – איך שמשבחים את הידע שלו, שחובק הכל – זה נקרא "חכמת שלמה". כמו שעל שלמה המלך כתוב "ויחכם שלמה מכל האדם", כך זה עיקר שבחי האר״י שמספרים מוהרח״ו ושאר התלמידים. זה שמגלה רזין דאורייתא זה "חכמת אלהים", אבל כל השבחים זה על "חכמת שלמה" – חכמות הטבע שצריך בשביל זה גם מרכיב של רוה״ק (קטליזאטור, כדי שזה יעבוד). מה הן חכמת אלו? חכמת המצח, הפרצוף, העור, השערות, שיחת מלאכים (זה לא אהבת ישראל, כשיחה עם נשמות, אלא סתם חכמה – דיבור-מלכות), הבנת צפצופי עופות, שיחת דקלים, דיבור עם העשבים, ודיבור גם עם הדומם (הוא אהב לדבר – דבר גם עם אבנים, אפשר לחשוב שלא שפוי, ידע בחכמת להבת הנר ולהבת גחלי אש, היה בקי הכי גדולות בסגולות עשבי מרפא (שנשמע טבעי לגמרי). אחרי שבחים אלו כותבים "לא יאומן כי יסופר" – זה מקור לביטוי זה. בכלל, האר״י גילה שיש נפש לאבן (חוץ מזה שיתכן גלגול נשמה באבן, נפש יש גם לנשמה בלי אבן) – לכן לעתיד "אבן מקיר תזעק", והאריז״ל כבר התחיל לדבר איתה.

נחזור רגע לחכמה, לשבת שלו – אחד מהכללים של הגלגולים שגילה האריז״ל הוא שרוב הצדיקים מתגלגלים בדגים, עלמא דאתכסייא, ולכן מצוה מיוחדת (חוץ מסתם ענג שבת) לאכול דגים בשבת. מסופר בפירוש שפעם שלח את מוהרח״ו לאכול דג, ואמר שצריך לאכול רק את העין שלו – זה מספיק – כי שמה נמצאת נשמת הצדיק. עין זה "עינא פקיחא" – בשרש זה בכתר, אבל שייך לחכמה וכח הראיה שלה. הדג זה עלמא דאתכסייא וכן שבת – הכל מתחבר. בדגים שמה הוא מצא את רוב הצדיקים, אז הוא מאד אהב דגים. ידוע שהבעל שם טוב אחריו, המשלים שלו, בחר לגור בעירה מעז׳יבוז' מכל המקומות בעולם, כי זה ליד שני נהרות ויש שם הדגים הכי טובים לכבוד שבת קדש. הזמן הכי טוב לאכול דגים זה תשעת הימים, ולכן האריז״ל הסתלק ביום האמצעי – זה הזמן העיקרי שצריך לאכול הרבה דגים, חוץ מאדר שהוא מזל דגים. זה הקשר בין אדר לאב – "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ו״משנכנס אב ממעטין – כל הלא רצוי, אבל – בשמחה".

נחזור לענין: עיקר מעלת האריז״ל זה החכמה שגילה ודאי, אבל אנשים פשוטים מתפעלים בעיקר מ״חכמת שלמה". אם פתרון חלומות זה יוסף, שלמה זה יחסית מלכות. כל החכמות הללו קשורות לתורה – הכל בשביל התורה, זו המכללה התורנית. בשביל לבנות את המלכות, צריך גם את החכמה שבמלכות – הכתר של המלכות זה דוד, אבל החכמה של המלכות זה שלמה. אם משתמשים בכך נכון כתוב על כך "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים", אנו צריכים להיות חכמים לעיני כל האומות בכל החכמות. המלכות של האריז״ל זה עוד לא לעשות מדינה – הוא לא משיח בן דוד – אבל חכמתו המלכותית, השייכת למשיח בן יוסף, היא חכמת שלמה.

כך סיימנו פרצוף האר״י החי, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, שבזכותו נראה שכל הצדיקים חיים וקיימים, משיח חי וקים, ונראה מקדש תיכף ומיד.