סיפור מתוק בענין א״י:
לפני כעשור, אשתי ואני היינו שליחים ברבנות קהילה בהלסינקי, בירת פינלנד.
כשחזרנו לארץ, פגשתי אשה מבוגרת שנולדה בפינלנד. כאשר שמעה שחיינו שם שנתיים, התרגשה. ביקשתי ממנה לספר לנו משהו משם, והיא סיפרה את הסיפור הבא:
היא היתה ילדה קטנה בקהילה היהודית בהלסינקי בשנות ה60. באותן שנים הגיעו אוניות מארץ ישראל עם פירות ומעט סחורה לכל מיני מקומות בעולם, בין היתר לפינלנד. והם, כילדים קטנים, תמיד ניסו להגיע לאוניות האלו כדי לשמוע מאנשי האוניה קצת על ארץ ישראל שהיתה כ״כ קסומה בעיניהם. הרי לא היתה תקשורת כמו היום, והם רק שמעו על ארץ ישראל, מדינת ישראל, והכל היה עלום וקסום בעיניהם.
הלסינקי היא עיר נמל כך שהאוניות היו מגיעות לשם. והיא מספרת שהם, הילדים, היו מטפסים על דיונות החול ומנסים להגיע לאוניות לשמוע סיפורים על ארץ ישראל. שאלתי אותה איך הם ידעו אילו אוניות מארץ ישראל ואילו אוניות מארצות אחרות?
והיא, בהתרגשות רבה, ענתה: "אההה, זיהינו את האוניות לפי הריח של התפוזים של jaffa. לפי הריח של ארץ ישראל." ואז תיארה לי בשפת גוף איך הם טיפסו בחול, איך רחרחו סביב מבין כל האוניות הרבות, כדי. . . לזהות את התפוזים של ארץ ישראל. וכך, בזכות הריח, הגיעו לאוניות ושמעו אגדות ועובדות על ארץ קדשנו.
ותוך כדי שהיא מספרת את הסיפור מזמן היותה עלמה צעירה שאוהבת את הארץ, העיניים שלה בורקות, ושלי דומעות.
אולי זה התגשמות של הפסוק: לְרֵ֙יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ?
בידידות 🙂.
אמיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה