מועדי הראי״ה (עמ' קמט') - ״דעתך לחזור? הלא זה חוסר - דעת!"
איש מחלקת־העליה, ר׳ ברוך דובדבני הי״ו, מספר על הד־קול דברו של מרן הרב זצ״ל, שהגיע אליו מפי יהודי פליט־השואה, ביום קור וכפור בווארשא:
היה זה בחורף שנת תשט״ז, לאחר מבצע סיני. באותו זמן נחתם הסכם בין ממשלת פולין לבין ממשלת ברית־המועצות, שלפיו כל אנשי מדינת פולין יהודים ולא יהודים שהיו אזרחי פולין ב־1 בספטמבר 1939, היינו יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונמלטו לרוסיה, יש להם זכות לשוב לפולין. במסגרת הסכם זה חזרו אלפי יהודים מכל קצווי רוסיה לפולין, ורובם עלו אח״כ לישראל.
עלתה בגורלי הזכות לצאת לפולין באותה שנה ובשנה שלאחריה, כדי לסייע בארגון העליה ההמונית הזאת לישראל.
היה זה באחד הימים בבקר בחדש דצמבר, כאשר מידות הקור הגיעו בווארשא ל־19 מעלות מתחת לאפס, ואני מגיע לבנין שגרירות ישראל, בו מצאנו גם אנו אכסניה לעבודת העליה. והנה החצר מלאה עשרות רבות של אנשים שהגיעו מרוסיא ורוצים לעלות לארץ ישראל. נעצרתי על ידם ושוחחתי עם כל אחד מהם ארוכות, והלב היה כה שמח שלא הרגשנו בכפור.
בפינת החצר ראיתי עומד יהודי זקן, שחוף עצמות, שלא היה כמעט בשר על גופו. עינים כבות ללא ברק של חיים, עצמות לחייו בלטו ביותר, ובגדיו היו קרועים ובלויים, למרות הקור העז. הרגשתי מיד שהאיש הזה רוצה לשוחח אתי, והוא מחכה רק שאגמור את שיחותי עם האנשים האחרים. לאחר שגמרתי את השיחות, ניגש אלי האיש ושאל אותי אם אני מירושלים אמרתי: כן, ואז הוסיף לשאול אותי אם הכרתי בירושלים את מרן הרב קוק זצ״ל? עניתי לו שעוד זכיתי לאחוז בשיפולי גלימתו וליהנות מתורתו ומשיחותיו. ואז פרץ האיש בבכי מר ואמר לי: חבל, חבל שלא שמעתי בקולו והמשיך להתייפח. לאחר שנרגע מהבכי סיפר לי את סיפורו:
היה זה בשנות ה20 הראשונות ואני הייתי תעשיין גדול באחת מערי התעשייה המפורסמות בפולין. החלטתי לבקר בארץ ישראל ולחוג בה את הפסח. כיהודי דתי ביקרתי מיד עם בואי אצל הרב זצ״ל. הוא קבלני בחמימות וביקשני לראות את טוב הארץ ולחשוב על השתקעותי בה. לאחר כמה שבועות של סיור בארץ חזרתי אל הרב, ובין היתר שאלתיו כיצד עלי לנהוג ביום טוב שני של גלויות מאחר שאני תייר? על זה ענה לי הרב בחיוך: תחליט עכשיו להביא את משפחתך לארץ ולהקים פה בית חרושת, וכבר בפסח זה תחוג יום אחד כמו כל יושבי ארץ ישראל. קיבלתי את הדברים ברוח בדוחה, וחשבתי בלבי הלא יש עוד כמה שבועות לפני החג, אכנס אפוא אל הרב שנית ואשאל שוב השאלה בצורה מעשית.
ואמנם סמוך לחג נכנסתי אליו ושאלתיו את השאלה הנ״ל. על זה ענה לי הרב בקפדנות ואמר: ״הלא כבר אמרתי לך שתעלה לארץ וגם אם תשוב אחרי הפסח לחסל שם את עניניך, תחוג עכשיו יום אחד של יום טוב״. אמרתי לו: יסלח לי הרב, חשבתי וחשבתי ובסופו של דבר דעתי לחזור לגולה, וכיצד אחוג כבארץ ישראל? דפק הרב בידו על השולחן ואמר ברגש רב: דעתך לחזור? הלא זה חוסר-דעת! . . .
המשיך היהודי ואמר בקול שבור: לא שמעתי בקול - הרב, חזרתי לגולה ונשארתי שם, ובימי השואה שיכלתי את אשתי ואת ילדי ואת נכדי והנני כיום בודד כערער בערבה. מחוסר כל חזרתי הנה אחרי שנות נדודים ברוסיה, וכל פעם אני נזכר בדברי הנבואה של הרב: הלא זה חוסר דעת! . . .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה