חורף, יום שישי, דינה יושבת על יד השולחן בדירת החדר ששכרו בשכונת מקור ברוך ומשרבטת עיגולים בעט כחול על שארית דף.
היא מחכה לאלי שיצא לקניות בשוק מחנה יהודה, מרחק רחוב אחד מביתם.
לפתע אלי נכנס, על פניו ארשת נסערת ובידו סל הפלסטיק הירוק, ריק ממצרכים.
"מה קרה?" היא שואלת בפליאה.
"בואי נשתה כוס מים ונלמד משהו," עונה אלי ולא מסגיר את המתחולל בקרבו.
הוא מוריד מהמדף את "אמונה ובטחון" ומתחיל לקרוא בקול:
"וממדת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה, אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים ושיהיה לבו ער כי לא המקרה פגעתו שאין מקרה בעולם כלל, רק הכל מאיתו יתברך. . . וכל זה ממדת הבטחון."
דינה מנסה לעקוב אחר המילים, מנסה להבין את מה שעומד מאחורי כוונותיו של אלי.
יום שישי היום, עוד מעט תיכנס השבת, ובמקום להתכונן לקראתה בקניות ובבישולים, הם יושבים וקוראים מתוך ספר מוסר על מידת הביטחון בה'.
לדינה כל זה נראה מוזר ותמוה, ופניה אומרות זאת. אלי ממשיך להקריא את הפרק עד המילה האחרונה. מסיים, סוגר את הספר ואומר: "כייסו אותי."
"מה? !"
"כן, כל הכסף נגנב ממני."
"אני לא מאמינה! מה נעשה? עוד מעט שבת, ואין לנו כלום!"
שוב פותח אלי את הספר ומתחיל לקרוא בקול.
"טוב, טוב, הבנתי את הרמז. אמונה וביטחון זה נחמד מאוד, אבל אי אפשר לאכול אמונה וביטחון בסעודת שבת!"
אלי ממשיך לקרוא בקול את הפרק, ודינה הנסערת מתיישבת לידו ומתחילה לנסות לחשוב על פתרונות מעשיים.
אולי נזמין את עצמנו לחברים? אולי נבקש הלוואה עד שנשיג כסף?
מחשבותיה נודדות רחוק אל בית הוריה, והיא נזכרת באוכל הביתי החם, בשפע, בכמויות, בריחות ובטעמים. מי חשב שהילדה המפונקת מאמריקה תחיה בבית עלוב ללא פרוטה בכיסה?
מי היה מאמין שהאהבה הגדולה בינה לבין אלי תפרנס שנים של אושר?
מי שיער שאת הכישרונות הרבים של שניהם הם ישקיעו בלימוד תורה אינטנסיבי הוא בישיבה והיא במכללה?
היא מתבוננת באלי. על פניו המפיקות אור נסוכה שלווה.
הוא באמת מאמין שיהיה טוב, היא מהרהרת, בוטחת בו ונרגעת.
דפיקה בדלת. אלי ניגש לפתוח, בדלת עומד איש חרדי הדור זקן וכובע, לבוש מעיל ארוך ושחור.
"שלום, שלום. האם הגעתי לבית של אלי הורביץ?" הוא שואל במבטא אירופי.
"כן? הו, אני ממש מצטער, זה כחודשיים נמצאת אצלי מעטפה שהביאה בתי כשהגיעה מאמריקה לחגים. שכנים שלה בבורו פארק בניו יורק שלחו את זה איתה, מתנה לחתונתכם כמדומני, אבל רק היום הזדמנתי לאזורכם."
האיש תוחב את ידו לכיס הפנימי של מעילו ומוציא מעטפה מוארכת.
"שבת שלום," אומר ומושיט את מעטפת הכסף לאלי, שעומד שם המום.
"ואין יותר גבעול" על הקדושים הרב אלי ודינה הורביץ עמ' 139
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה