פנינו כלפי העם
הרב נריה זצ״ל
הקדמה
דברים אלו העוסקים בקו המנחה המרכזי של השקפת עולמנו, שמענו ממו״ר הרב משה צבי נריה זצ״ל בקיץ ה׳תש״ן בעומדנו לסיים את לימודינו בכפר הרא״ה. זכינו, ובאותה שנה העביר לנו הרב נריה מדי שבוע שיעור מתורתו של הרב קוק זצ״ל, בכל שבוע מעניינו של אותו שבוע. וביקשנו מהרב בסוף השנה שיעביר לנו שיעור לסיכום הלימוד לפני שאנו יוצאים איש איש לדרכו. הרב כמובן נענה בשמחה, וזכינו לשיחה ארוכה ויסודית לבניין השקפת עולמנו ע״פ הדרכתו של הרב נריה זצ״ל. השיחה כמובן הייתה ספונטנית ופעמים הסתעפה לנושאים נוספים, ועל כן ערכתי אותה מחדש (כולל נתינת הכותרות) תוך השמטה של דברים מסוימים, ושינוי סדרם של אחרים, והכל ע״מ להקל על הבנת המהלך העיקרי, תוך ניסיון לשמור בכל זאת על סגנונו המיוחד של הרב נריה זצ״ל בשיחותיו. אני תפילה שהצלחתי במשימה זו, ושאכן נערכו הדברים בצורה הראויה למי שאמרם. וכמובן, כל טעות יש לתלות במלאכת העיבוד והעריכה. יעקב לוין
בניין השקפת עולם מסודרת
הדבורה מייצרת דבש. את הדבש היא מייצרת ממגוון פרחים ועצים, לא ניתן להבחין מאיזה פרח נלקח העסיס לייצורו של כל דבש, ובכל זאת ניתן להבחין בין דבש דבורים המיוצר מפרחי עצים הגדלים ע״י בתינו, ובין דבש המיוצר מדבורים הניזונות מפרחי הבר בשדה.
משל זה נכון גם ביחס לבניית השקפת העולם שלנו. השקפת עולם איננה נבנית מספר אחד, מקו מחשבה אחד. האדם מושפע ממה שהוא קורא, שומע ומבין, והכל מתמזג יחד ובונה את השקפת עולמו ואת דרך פעולתו. ישנו הבדל בין מי שבהשקפת עולמו אין קו יסודי אחיד אלא מזיגה של אוסף רעיונות ממקורות שונים, לבין מי שאמנם גם אצלו הדברים מגוונים, אך עדיין ישנו קו אחיד בבחינת 'כל הנחלים הולכים אל הים' - הים המיוחד שלו. והקו האחיד נותן בסופו של דבר בסיס להשקפת העולם.
וכך נכון הדבר כשאנו באים לסכם את הלימוד שלנו. בעצם, במשך הזמן דיברנו על נושאים שונים וענייני חג בחג, ואעפ״כ, מתוך הדברים הכלליים שנאמרו ניתן למצוא קו כללי אחד, ואת זה צריך לדעת להרגיש. הקו הכללי אומר שיש דעה אחת מרכזית, ואותה צריך להרגיש, ואותה צריך לפתח, שהרי היא נותנת לך את האפשרות שלא תהיה מפוצל. וכדברי הכתוב במשלי: "הט אוזניך ושמע דברי חכמים (בלשון רבים) וליבך תשית לדעתי (בלשון יחיד)". אמנם דברי חכמים הם רבים, אך צריך להרגיש שהכל מכוון לדעה אחת - לדעתי.
בכ' תמוז כשעליתי ארצה, עליתי באוניה קטנה ששמה צ׳צ׳רני מאודסה ליפו, וכדרכי התפללתי והנחתי תפילין בכל יום. הדבר נודע לצוות האוניה ויום אחד ניגש אלי סגן רב החובל וביקש לשוחח איתי, וכך ניהלנו שיחה בענייני אמונה. בסוף ביקשתי ממנו לעלות למעלה לתא רב החובל לראות איך מנהלים את האוניה בנסיעתה. בימים אלו ההגה היה עדיין ידני, והנה עומד שם סגן רב החובל ופוקד על בעל ההגה (ברוסית): קצת ימינה, קצת שמאלה, ישר, ישר, עוד קצת ימינה, עוד קצת ימינה וכו'. על השולחן לידו היה מונח ספר "נתיבי הים" ואני רואה בו קוים ישרים. שאלתי אותו מדוע אני רואה שמסומנים בספר קווים ישרים אך שומע 'קצת ימינה, קצת שמאלה' ולא 'ישר'. נעניתי שהקו הישר הוא הנתיב המרכזי שבו אנו נוסעים לעבר מטרתנו, אך בים ישנן בעיות של גלים ורוחות, ובכדי להתגבר עליהם לפעמים זזים קצת שמאלה ולפעמים קצת ימינה, אך אין מתרחקים מדי מן המסלול המרכזי, כיוון שהוא המחבר אותנו אל המטרה.
מסר זה הוא מאלף מאוד לגבי כל אחד ואחד מאיתנו. קצת ימינה, קצת שמאלה, אך לא להתרחק יותר מדי מן המסלול המרכזי. שהרי כדברי רש״י על הפסוק: "את הדרך אשר נעלה בה" - "אין דרך שאין בה עקמומיות". גם החיים הם כאלו. אין מצב שאתה לא נתקל בבעיות ובצורך להתחשב בכל מיני דברים, אך אסור לשכוח את המסלול המרכזי שבחרנו. אפשר לסטות הצידה כאשר זוכרים את המסלול המרכזי. הגמ' במסכת ב״ב דנה באפרוח המתרחק מן הקן "כי חזי לקיניה"- כשהוא רואה את הקן מרחוק הוא מדדה הלאה, אך כל הזמן הוא מפנה את ראשו. כך גם אנו ביוצאנו לדרך. צריך תמיד לראות את הקן מרחוק ולא להתנתק ממנו. למעשה, זו הבעיה המרכזית של כל אחד ואחד מאיתנו, ובעיקר של היוצאים לדרך. ובאותה מידה שהאדם מגבש לעצמו יותר ויותר בצורה ברורה את הקו המרכזי, כך כל מיני השפעות זרות מסביב לקו המרכזי אינן פוגעות בו, ובעז״ה דרך החיים תהיה ברורה לפניו.
חלוציות ציבורית
כאן גדל תמיד ציבור שפניו מופנות כלפי העם. לאו דווקא דרך חלוצית של התיישבות, אלא דרך חלוצית ציבורית של: 'תפעל בסניף, תפעל בקהילה', בכל מקום אליו אתה בא אל תהיה פסיבי'.
בישיבות המוסר מדברים הרבה על תיקון המידות של האדם - זהו דבר גדול מאוד. אך פה קורה דבר מעניין מאוד: תלמיד ישיבת מוסר מעולה הוא אישיות נהדרת, בעלת מידות, כל דבר אצלו הוא שקול ומחושב, הוא אינו פזיז, אך תוך כדי כך, עם כל המעלות הללו, ישנו גם חסרון מסוים. אדם שכל הזמן עסוק רק עם עצמו, אפילו שזה למען מטרה טובה, בסופו של דבר הוא פחות מדי נותן לאחרים. מתפתח איזשהו אינדיבידואליזם, אינדיבידואליזם רוחני - אבל אינדיבידואליזם, מה שאין כן ביסוד החלוצי הציבורי והקהילתי. והדבר מתבטא בתחומים רבים: המאבק על שלמות הארץ, מיזוג אמיתי בין העדות וכו' וכנראה שבסופו של דבר הדברים חודרים עמוק עמוק להכרה. וכך, בכל מקום בו נמצאים בוגרנו הם כנראה פעילים יותר ומגלים יותר יחס ואחריות, ועל כן, כנראה גם יותר מרגישים אותם בשטח.
הגישה הכללית צריכה להדריכנו בכל מקום: בבית הספר, בבית הכנסת, בקהילה, ובייחוד בקרב ציבור צעיר אשר עדיין בונה את ביתו ומחנך את ילדיו, כי אם לא תהיה לו גישה ציבורית מיוחדת הוא ישקע בעצמו.
לפני כל חופש אנו מדברים: "שכשאתה בא הביתה תפעל בסניף תעשה משהו. אתה בא לשיכון שלך וישנם שם ילדים שמסתובבים ברחוב, אם אתה יכול- תרכז כמה ילדים, תשב איתם ותדברו, תלמד איתם משהו, תקרב אותם". זה דבר עצום - רעיון השליחות, הרגשת השליחות. הקב״ה מטיל על כל אדם שבא לעולם איזו שליחות, והרגשת השליחות חייבת ללוות אותו לאורך ימים.
זהו קו כללי אשר לקחנו מהרב זצ״ל, להיות פעיל בכל מקום, עם הפנים כלפי העם, לקרב ברוח טובה, לשמש דוגמא. ובסופו של דבר זה מורגש. "אני שייך לכלל ישראל" אמר הרב לאלו שרצו ליצור מעין חסידות סביבו, ואותה כלליות חתמה את חותמה על כל מיני דברים בחיים הציבוריים. יש גישה של 'כלל ישראל' לעומת המחשבה של 'אני את נפשי הצלתי'.
וא״כ עפ״י הקו המרכזי הזה, ישנו בלי ספק הבדל ביחס לאחדות ישראל של תלמיד שלנו, בוגר שלנו, שאצלו עניין זה הוא הרבה יותר עמוק, הוא ספג אותו לתוכו, לבין אנשים אחרים אשר אין זה נוגע כ״כ לנפשו. זה היסוד של הקו הגנרלי - הקו המרכזי, הוא מאוד מאוד חשוב. אז כאמור יכולה להיות סטייה מסוימת ימינה, יכולה להיות סטייה מסוימת שמאלה, אבל אין לשכוח את הקו המרכזי.
זה לעומת זה
הציבור, מה שמכונה היום 'הציבור החרדי', משתדל מאוד לגמד או להתעלם מהרב קוק מפני שהם לא יכולים להתמודד איתו, הוא גדול מדי בשביל כך. ראשית, הוא גאון עצום בתורה, כל מי שבא אל הרב לשאול אותו איזושהי שאלה בגמרא, איזה קושי, הייתה לו ההרגשה שהרב זה עתה למד את הסוגיה. אמר לי הגאון ר' שלמה זלמן אויירבך – גדול דור? ! הגדול בדורות, כמות כזו גם בהלכה, גם באגדה, גם במחשבה, גם בקבלה, איפה מוצאים דבר כזה? ! בקבלה הרב למד עם מקובל גדול, בעל "לשם שבו ואחלמה". הרי בקבלה יש גם כן שיטות: שיטת הרמב״ם, שיטת האר״י הקדוש, הרמח״ל, הרב ידע את כל השיטות.
אז אם הם כ״כ מעריכים את הגודל שלו בתורה למה לא מעריכים אותו בהשקפות שלו? ? ?
או, פה הם מפחדים, כי ההשקפות של הרב נוגדות את כל הדרך שלהם. בנושא ארץ ישראל, בנושא אחדות ישראל, הם משתדלים להתעלם מדעותיו. להתנגד הם לא יכולים, אבל להתעלם הם יכולים, כביכול. גם זה לא יועיל להם.
הדרך של הרב, הדרך הציבורית שלו, דרך הלימוד, א״י, עם ישראל, מאוד מאוד מפחידה אותם, ואני מבין אותם טוב מאוד. אם אנו רוצים שיהיו לנו גדולי תורה שממש ממיתים את עצמם באוהלה של תורה, אז הם צריכים כביכול להיות סגורים הרמטית, כל עניין אחר שמטריד את המוח זוהי פגיעה בלימוד.
אספר לכם סיפור שממחיש את ההבדל: פעם קבלתי מחמאה בעניין זה מהרב. הרב היה צריך לכתוב משהו בחוה״מ, והרב היה מקפיד שלא לכתוב דבר בחוה״מ. אבל זה היה דבר דחוף, והיה צריך שמישהו יכתוב בסגנונו של הרב. ופתאום קראו לי והרב אמר לי (בהברה אשכנזית): "אתה מכיר את סגנוני". זו הייתה הפתעה בשבילי. אמנם הרב קרא הכול ושמע הכול, אך אני הדפסתי מעט מאוד משירי. כנראה שהדברים הגיעו בכל זאת לידי הרב והוא אמר לי עפ״י זה "אתה מכיר את סגנוני".
ולעומת זאת, פעם אחרת, עדיין בזמן שלמדתי במרכז הרב, היה צריך לכתוב איזה מכתב בשביל הסוכנות, והחליטו שעולה מרוסיה צריך לכתוב משהו, אז בא אלי עסקן שעסק בעניין זה וביקש ממני שאכתוב לו את המכתב. אינני יודע כיצד זה היה קשור למשגיח של ישיבת 'חברון'- ר' לייב חיסמן, אך הוא הביא אותי לישיבת 'חברון' והציג אותי לפני ר' לייב חיסמן: "זה בחור שיודע לכתוב" אמר. ר' לייב חיסמן הביט בי במבט חמור וכועס ואמר: "אם אתה יודע לכתוב, מן הסתם זה בא על חשבון הלימוד". אם אתה יודע לכתוב מן הסתם הקדשת לזה תשומת לב וזה היה על חשבון הלימוד. כלומר, באותו הזמן לא למדת תורה, אלא למדת לכתוב. אתם מבינים מהתגובה הזאת מה הגישה. במקום היחס המעודד של הרב: "אתה מכיר את סגנוני", הנה עומד משגיח של ישיבה גדולה וחשובה ומגיב: "אז מן הסתם זה על חשבון הלימוד", "היית צריך לשבת ללמוד בזמן זה". הסיפור הזה הוא דוגמא שמבליטה את ההבדל בגישה. הרב כותב כמה פעמים: "ללמד את בני יהודה קסת". בפסוק נזכר "ללמד את בני יהודה קשת", וכותב הרב כי לעתיד לבטא ייהפך העט להיות 'כלי הנשק' שלנו בחברה, ואנחנו צריכים לפתח בני תורה ת״ח שידעו להשתמש בנשק הזה כהלכה. אז הרב מצא שיש בחור או כמה בישיבה שיודעים לכתוב, אדרבא, אח״כ הם יקראו מאמרים, ידעו להגיב, וכך הלאה.
פה אתם רואים ממש את שתי הגישות, והן מתנגשות. אז ישנה גישה שחושבת שיש לדאוג רק ללימוד, ולכן אנחנו דוחים את כל הדברים האחרים: אחדות ישראל, מדינת ישראל, צה״ל, בנ״ע (ח״ו. . .).
שוב אספר לכם סיפור: פעם הזדמנתי אצל רב שעמד בראש ישיבה חשובה, והוא הכיר את המשפחה של חותני. ביקרתי אצלו באיזה עניין, והוא אמר לי: "שמעתי שאתה מצליח בחינוך, אז למה לך להתייחס אל ילדי ביה״ס של ה׳מזרחי', תתייחס לילדי ה׳חינוך העצמאי' שם תשיג יותר". שאלתי אותו: "ומי ידאג לילדים האלו שבבתי הספר של ה׳מזרחי'?
"שיעשו זאת אחרים".
"מי זה אחרים"?
"אנדר - אחרים".
אמרתי לו: "אז אני כנראה שייך לאחרים שצריכים לעשות את זה".
ולעומת זאת תראו גישה הפוכה. כשהייתי אצל הר' מלובאביץ' בקיץ תשכ״ז, החלטתי לדבר איתו גם על בנ״ע, קצת לשמוע את דעתו. אז סיפרתי לו, ואז שאלתי: הרי בנ״ע היא תנועת נוער מעורבת ואני יודע שנוהגים בחלק מהדברים שלא כהלכה ולא פעם יש לי על כך נקיפות לב, מה דעתו של הרב על הדבר? דיברנו יידיש והוא אמר לי: "ר' נריה, דע לך, ההכרה שלך צריכה להיות כל הזמן שזה אסון המצב הזה של בנ״ע, אבל הוא בא להציל מאסון יותר גדול. כלומר, אם הנוער לא יהי בבנ״ע, הוא יפנה וייהרס לגמרי. אז תדע שהמצב הזה איננו מצב אידיאלי, אלא של בדיעבד, אבל הוא בא להציל ממצבים חמורים יותר. ואם הנך יודע שאותם הילדים שנמצאים בבנ״ע לא היו הולכים ימינה יותר לציבור החרדי, אלא הולכים שמאלה, אתה יכול להמשיך בדרך".
דעת הרב הייתה אותו הדבר. הוא לא חידש לי בזה דבר. אתם מכירים את המאמר הזה ב״שדה הראי״ה" על יחס הרב לבנ״ע, יש שם פרק שלם על כך.
כנראה שדיברתי את דברי עם הרבי מתוך איזו התרגשות, לכן, כשגמרתי את השיחה הוא חזר לנושא הזה ואמר לי: בכל מקום שהקב״ה מעמיד את האדם - זאת השליחות שלו, אז אם הוא מחזק יותר את הפעילות בבנ״ע - זאת היא כנראה השליחות שלך.
אז במקום שפה ראש הישיבה אומר לך: "לך לילדי החינוך העצמאי ואת העניין של חינוך המזרחי יעשו אחרים", ישנה פה גישה הפוכה, שליחות כלפי כלל ישראל. כאן ההתנגשות.
סיפר לי אחד התלמידים של פונוביץ' שהוא הזכיר את הרב קוק זצ״ל בזלזול קצת לפני ר' שמואל רוזובסקי, והוא חשב שהרב רוזובסקי יסכים איתו, אך הרב אמר לו: "יש דרך כזו ויש דרך כזו ואל תגיד שמפני שפלוני אמר אחרת זה פסול, לא, יש גם דרך אחרת, ויש גם מקום לדרך הזו".
אז למעשה שתי הדוגמאות שהרב אומר: "אתה מכיר את סגנוני" ושמח על כך, לעומת "זה בטח בא על חשבון הלימוד", והגורם לכך, הפחד הגדול שמא לא נצליח לתקן את הדור כמו החזון איש, כמו הרב גרי״ז, כמו ר' זלמן, הפחד הזה מדריך את הרב שך. ובשביל להצמיח 'חזון איש חדש' האדם הזה צריך להיות הייתי אומר: "סגור הרמטית". ובשביל להיות 'סטייפלר' חדש, האדם צריך להיות כל כולו נתון לתורה. אבל אם רוצים לדאוג לכלל ישראל אז צריך להקים את בנ״ע, וצריך לדעת לכתוב, וצריך לדעת לדבר, וצריך וצריך וצריך. . .
איך הקב״ה מסדר את העניינים אנחנו לא יודעים, אבל יש לנו כלל גדול. כתוב בתהילים: "תורת אלוקים בקרבו לא תמעד אשוריו". אם תורת אלוקיו בקרבו, אז הוא לא יפול ולא ימעד. איפה הרגליים מועדות? בדרך חלקה. אנחנו כולנו הולכים בדרכים חלקלקות. את הרשעים מקללים "כי דרכם חשך, חלקלקות ומלאך ד' רודפם". אנחנו הולכים ודרך החיים שלנו מאוד 'חלקלקה', קל מאוד למעוד, אבל רק אם הכול לשם שמיים ויש סיעתא דשמיא אז אנחנו זוכים ל״לא תמעד אשוריו". ככל שאנחנו יותר קדושים, יותר מלאים ב״תורת אלוקיו בקרבו", שאנחנו לא עושים את זה לשם כבוד, לא לשם ממון, אלא כוונתנו רצויה, אז בעזרת ד' גם לא נחליק. וב״ה בסופו של דבר היום כבר יודעים, שדרך הישיבות התיכוניות צלחה, והרבה ממורי התורה הגדולים לא היו מגיעים כלל לעולם התורה בדרך אחרת (לא כולם כיפות סרוגות), והם הלכו בדרך הזו לשם שמיים וב״ה הגיעו לאן שהגיעו.
לא פשוט ללמוד תורה בעולם הרדיו והטלוויזיה, עולם המונדיאל, עולם משוגע, שמיים וארץ - מונדיאל. ואנו כן רוצים לשמור על הדרך הייחודית מאוד. אתם חיים בעולם די קשה, ישנו לחץ של החברה החיצונית, וכדי לשמור על הפנימיות שלכם אתם צריכים כוחות. אז אם מישהו רוצה להסתגר לגמרי קל לו יותר, אבל ב״ה אתם לא צריכים להסתגר, ואתם באים במגע עם אלה שלא כמותכם. אנו מעודדים הרבה את החברים שהמשיכו בישיבות שיקרבו אליהם את אלה שהלכו ישר לצבא, שיעזרו, שיהיו יחדיו, זה יכול לחזק מאד. וכן, יש לעודד את כולם לשמור על קשר בין החברים ועם הישיבה. זה מעיד גם על יחס, שאתה לא מנתק את עצמך מן הכלל.
אז רבותיי, ב״ה שאתם שייכים לאלה שבחרו דרך לא קלה אחרי השנים הללו ושקדמו להם. יש להיות עם הפנים אל כל חלקי העם בכל המצבים עד שנזכה שדרכינו תהיה דרך המלך ונגיע לישועה, ובין המצרים ישמחו הישרים!
______
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה