ר״ זושא

בע״ה

התוועדות כ״ז טבת ס״ח – ישיבת נחלת ישראל – כפר חסידים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט״א

ניגנו שאמיל.

לחיים לחיים!

מחר בלילה זה ראש חדש שבט, ולמחרת, ב' שבט, זה יום ההילולא של אחד מגדולי תלמידי המגיד, הצדיקים של החסידות, הרבי ר' זושא מאניפוליא. לכן אנחנו נקדיש את ההתוועדות, השיעור הזה הערב, לדמותו של אותו צדיק – הרבי ר' זושא מאניפוליא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן. הוא היה מבוגר מבין התלמידים של המגיד, בערך באותו גיל של המגיד עצמו. צעיר התלמידים היה אדמו״ר הזקן, בעל התניא, והפרש הגיל ביניהם היה מאד גדול – הפרש גיל של 43 שנים. כלומר, הרבי ר' זושא יכול היה להיות הסבא של אדמו״ר הזקן. אף על פי כן היו דבוקים יחד כחברים הכי נאמנים, שזה גם פלא, הקשר ביניהם.

כל התלמידים של המגיד היו קשורים בידידות וקשר הדוק, אבל בין התלמידים היתה יחידה – אפשר לומר יחידה נבחרת מיוחדת – שהיו הכי קשורים אחד לשני וגם הכי קשורים למגיד ולבנו, ר' אברהם המלאך, שאחרי הסתלקות המגיד בי״ט כסלו הם התקשרו, כתבו גם כתב התקשרות, שמוסרים את הנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה לרבי אברהם המלאך, בנו של המגיד, ומי ביחידה זו? הרבי ר' זושא (הגדול), המהרי״ל מאנפוליא (שניהם מאותה עיר), ואדמו״ר הזקן. לכן, יתכן ששמתם לב, שבתחלת ספר התניא, כשאדמו״ר הזקן בקש מהידידים הכי טובים שלו לתת הסכמה על הספר, הוא פנה דווקא לשני אלה והם אלו שהסכימו על הספר, הרבי ר' זושא מאנופליא ורבי יהודה לייב מאנפוליא.

קצת זמן לפני ההסתלקות של המגיד הגדול ממעזריטש הוא כתב כעין צוואה לבנו, וגם אמר בפירוש שהוא רוצה שבנו ישב על כסאו אחריו – רבי אברהם המלאך, שהוא הסבא של רבי ישראל מרוז׳ין – ורק אמר שאם הוא יסרב בכל תוקף לקבל את הנשיאות אז מי שיקבל אותה זה רבי מענדל ויטבסקער. כשהדברים נשמעו לרבי מענדל הוא סרב בכל תוקף, חלילה וחס, לקחת את זה מבן המגיד – בן הרבי שלו – לכן באמת אחרי הסתלקות המגיד, קצת בעל כרחו, רבי אברהם המלאך קבל את הנשיאות לכמה שנים. הוא לא האריך ימים, ולאחר הסתלקותו המשיך רמ״מ מויטבסק, עד שהוא עלה לארץ, בליווי אדמו״ר הזקן שרצה לעלות עמו לארץ, אבל הוא לא נתן לו – אמר לו שהוא חייב להשאר לנהל את העדה ברוסיה וכו'. המגיד הגדול כתב לבנו בצוואה – היו למגיד הרבה הרבה תלמידים גדולים וצדיקים, שכל אחד המשיך באיזו עיר, אבל הוא לא מציין את כולם אלא דווקא את אלה שהזכרנו – שאם יצטרך עצה יקבל עצה מתלמידו ר' מענדלה (מויטבסק), ותדבק במדות של תלמידי ר' יהודה לייב (מהרי״ל מאניפוליא) ובענוה של תלמידי ר' זושא. מציין קודם כל את שלושת אלו – עצה מרמ״מ מויטבסק בעל פרי הארץ, מדות טובות – תיקון הלב – מהמדות של מהרי״ל מאניפולי, וענוה ושפלות צריך לקבל מהרבי ר' זושא. אחר כך ממשיך ששיקול דעת הראשון של תלמידי החביב ר' זלמני׳ו – אדמו״ר הזקן – זה נבואה קטנה, וכל היוצא מפיו תעשה, כי חכמתו ובינתו ודעתו עד אין חקר, ואם היה בדור הבעל שם טוב היה מצוין, וד״ל. זה מה שכותב על אדמו״ר הזקן, צעיר תלמידיו, ואחר כך הוא ממשיך שאל תסרב בתלמידי ר' זושא להיות רועה צאן קדשים (השלמה: משולם זוסיל רועה צאן קדשים = רועה פנים ואחור = זך בהשראה = שמות ז מלכין קדמאין, מספר שכתוב אודותיו בחסדי דוד) – היינו, שגם בתקופה שלך הוא יהיה רבי, למה? – כי הקדוש הזה כבר עלה למעלה מזה הדרך, וד״ל.

[השלמה: הסדר כאן: ענוה – ה תתאה (ענו זה המלכות בשמות הצדיקים בתנ״ך: חסיד, ירא, ישר, נאמן, תמים, צדיק, ענו) – הכל עולה מב בריבוע, ד״פ אמת; בצירוף טוב – דעת, "מפתחא דכליל שית" – עולה 13 פעמים 137), מדות טובות – ו, עצה – ה עילאה, חב״ד של אדמו״ר הזקן זה י, ולכאורה רבי אברהם המלאך כתר ביחס לכולם, וזה שכותב בסופו שרבי זושא צריך להיות רועה צאן קדשים זה כי שרש המלכות בפנימיות הכתר, עתיק. יוצא שרבי זושא זה עתיק יומין, רבי אברהם המלאך אריך אנפין, אדמו״ר הזקן חכמה, רמ״מ מויטבסק בינה, מהרי״ל ז״א, ורבי זושא הוא כתר מלכות. ]

אנו מייחדים את הדברים לרבי זושא, חברו הטוב של אדמו״ר הזקן, שאחרי כל מה שכותב עליו בדברים מופלאים, מוסיף שלא ימנע מרבי זושא לרעות צאן קדשים "כי הקדוש הזה כבר עלה למעלה מזה הדרך" – אפילו הוא כותב וד״ל, אז לא ברור מה בדיוק הכוונה, אבל ברור שהוא מפליג עד אין חקר בחב״ד דקדושה, בשכל, של אדמו״ר הזקן, אז אם אחר כך אומר שרבי זושא עלה למעלה מזה היינו שהוא בכתר – למעלה מחב״ד יש כתר עליון. כותב שאדמו״ר הזקן הכי חביב אצלו, כמו בן ממש, וכל הדברים האלה שמפליג עליו, ואחר כך אומר שיתן לרבי זושא להיות רבי כי כבר עלה למעלה מזה הדרך, כלומר שמקומו בכתר. מה זה כתר? כדי שנפתח בענין המיוחד של הרבי ר' זושא, בעל ההילולא של ב' שבט – יש בכתר חיצוניות ופנימיות. חיצוניות הכתר זה רצון שלמעלה מטעם ודעת ופנימיות הכתר זה תענוג – תענוג בעבודת ה' יתברך. כשלומדים תורה עם תענוג – כך צריך לעשות כל יהודי, כך ללמוד כל בחור ישיבה – כשמקיימים מצוות בתענוג, שאוהבים יהודי וגומלים חסד בתענוג, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". הענין של רבי זושא זה תענוג – תענוג אין סוף בעבודת ה'. מי שיש לו תענוג אין סוף כשלומד תורה, כשמקיים מצוות, כשאוהב יהודי ועוזר לו בטבעיות (גם בלי לחשוב שזה מצוה), ובטבעיות אף מוכן למסור את נפשו עליו – זה הענין של רבי זושא. הרמז הראשון לכך בשמו: אנו קוראים לו רבי זושא, אבל כשהוא חותם את שמו – גם בהסכמת התניא וגם במכתבי הגניזה, שרבים מהם מודפסים בסוף אות-תורה למגיד (במהדורה החדשה), שם הרבה מכתבים שנוגעים למגיד וגם הצוואה שצטטנו (והרבי אמר שבכל בית יהודי צ״ל כש״ט, או״ת ותניא) – זה משולם זוסיא (זה השם המלא האמיתי, כך עלה לתורה). זוסיא או זושא זה מתוק, זיס, זה כבר אומר שזה יהודי מתוק. עוד יותר, משולם זוסיל = תענוג (= חדוה בריבוע). אם כן, היהודי הזה הוא יהודי של תענוג.

[השלמה: רק חלק המילוי של משולם זוסיל = שע, שע נהורין, גם צורה של שעשוע. כשמחשבים את שמו במספר קטן – הוא החזיק עצמו קטן, ויכול מאד שתוך כדי זה עשה את החשבון של שמו במספר קטן – זה עולה 43, העולה גדול במספר רגיל, כמה שמקטין את עצמו הוא נעשה גדול. יש פה איזה רמז ל״מאן דאיהו זעיר איהו רב". זה מתקשר לאחד ממכתבי הגניזה, שאחרי הסתלקות המגיד רבי אברהם המלאך כותב לו ומשמע שקצת מוכיח אותו שמדי מקטין את עצמו, וכותב לו ששמענו שנינו מהמגיד ש״צריכים להיות גורנישט, אבל לא קטן, אדרבה, מאד גדול, כמו שכתוב 'ויגבה לבו בדרכי הוי'". זה בפני עצמו דבר יפה, שצריך להיות גורנישט, אבל לא קטן. מי שהוא גורנישט לוקח הכל מרישא דאין, או "החכמה מאין תמצא" – רישא דאין זה תענוג מהתאיינות. באמת הפרצוף הכי גדול, שהוא הפנימיות של כל שאר פרצופי האצילות, זה פרצוף עתיק – החיות הפנימית של הכל, מקור חיים. גם בפשטות זה מתקשר לאותו מאמר "מאן דאיהו זעיר איהו רב", וזה הרמז הנ״ל במספר קטן. בפרצופים הוא פרצוף עתיק יומין, תענוג זה חדוה בריבוע ועתיק יומין תענוג עולה לה בריבוע (מט במשולש), שנקודתו האמצעית היא תריג (זאת אומרת שהולך טוב מאד יחד עם עתיק יומין). ]

ההילולא שלו, שביום ההילולא כל עבודת ה' במשך כל ימי חייו מתרכזת ועולה ביחד, והאור הזה מתחדש מדי שנה בשנה, אפילו בדרגה יותר גבוה משנים עברו. כלומר, מחרתיים, ב' שבט, אפשר לקבל את האור של הצדיק הזה. בהשגח״פ ההילולא שלו ממוקמת בלוח השנה שלנו, הכי קרוב לאמצע בין הילולת אדמו״ר הזקן – חברו הטוב ביותר – לבין י' שבט, ההילולא של האדמו״ר הקודם, הרבי הריי״צ. זה בדיוק שבוע ימים אחרי כ״ד טבת ושבוע ימים ויום (הכי קרוב שיכול להיות) לפני י' שבט. זה שיש כזאת השגחה פרטית – וכאמור, ההילולא, היראצייט של כל צדיק, זה קשור לעצם שלו – סימן שהוא ממוצע מחובר. זה שהוא חבר של אדמו״ר הזקן אנו יודעים, אך מה יכול להיות הקשר שלו לאדמו״ר הקודם, שחי הרבה הרבה שנים אחריו? הרבי ר' זושא הוא הכי מבוגר וגם חי הכי הרבה זמן מבין כל תלמידי הבעל שם טוב וכל תלמידי המגיד – צח שנים (כמעט מאה). הוא נולד בשנת תס״ב והסתלק בשנת תק״ס, 13 שנה לפני הסתלקות אדמו״ר הזקן. אחרי הסתלקות אדמו״ר הזקן היה עוד פרק זמן שזה החיים של אדמו״ר הזקן – 67-8 שנים – עד שנולד הרבי הקודם, הרבי הריי״צ, והרבי הריי״צ חי שבעים שנה והסתלק בשנת תש״י. מה יכול להיות הקשר ביניהם? זה שהוא חי הכי הרבה שנים זה גם רמז שהוא בחינת עתיק יומין בלשון הקבלה והחסידות, שזה כינוי לפנימיות הכתר – לתענוג. כשמספרים את זה בספרי תולדות החסידות לא אומרים צ״ח, אלא שכמעט הגיע לגיל 100. "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" – דורשים את זה בחסידות שכבר לא רואה את ההעלם של העולם – ורבי זושא כמעט הגיע לגיל הזה. הוא היה 15 שנה מבוגר מאחיו הגדול, הרבי ר' אלימלך, בעל הנעם אלימלך, והוא הסתלק הרבה שנים אחריו. יש ווארט שלא רק "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", שבטל מן ההעלם, אלא שדורשים "כאילו מת" – מי שמגיע לגיל הזה, מה שהוא מת אחר כך זה רק כאילו, על דרך "יעקב אבינו לא מת" ורק "כאילו מת" (כמו שחז״ל אומרים בפירוש בגמרא, שספדו אותו וקברו אותו, אבל הכל היה כאילו – מה שנקרא היום וירטואלי). יש גם דיוק לגבי הגיל המדויק שלו – צ״ח – שזה בדיוק שני שליש מחיי יעקב, קמ״ז שנים.

שאלנו מה יכול להיות הקשר בינו לבין הרבי הקודם, שיום ההילולא שלו חל בדיוק בין כ״ד טבת ל-י' שבט. חוץ מזה שהרבה פעמים מספרים עליו בחב״ד, והרבי שלקח פתגמים ושם ב״היום יום" מביא שני ציטוטים חשובים ביותר מהרבי ריי״צ בשם רבי זושא – אולי נביא בהמשך – אבל יש מה שלא מובא ב״היום יום", סיפור שסיפר הרבי הריי״צ על הרבי ר' זושא. שפעם ישבו תלמידי המגיד, כולם צדיקים בעלי רוח הקדש, רבי אלימלך, רבי פינחס בעל ההפלאה, רבי שמעלקא, ר' לוי יצחק מברדיטשוב. תוך כדי שהתוועדו יצא מכולם שהם רואים שעם ישראל בקרוב צריך לעבור תקופה קשה ביותר, תקופה שתדרוש מיהודים – מגדול ועד קטן – מסירות נפש בפועל ממש, ויהיה עת צרה ליעקב. ככה יושבים ורואים ברוח הקדש שלהם, שעוד מעט מגיע זמן קשה ביותר לעם ישראל, "עת צרה היא ליעקב", ויצטרכו המון המון מסירות נפש בפו״מ כדי לעבור את התקופה הזאת – ככה מדברים ביניהם. יושב בצד ומקשיב הרבי ר' זושא, ואומר כדרכו בקדש – שהיה מדבר, במיוחד על עצמו, היה תמיד מדבר בגוף שלישי – "און זושא זאגט, זושא ויל ניט מסירות נפש און תורה ומצוות, זושא ויל מקיים תורה ומצוות בריש גלי" (וזושא אומר: זושא לא רוצה מסירות נפש על תורה ומצוות, זושא רוצה לקיים תומ״צ בריש גלי). בזה נגמרה ההתוועדות – כולם אמרו לחיים והלכו הביתה. קודם כל, מה רואים כאן? זה חוזר בהרבה סיפורים – הזושא שמדבר עליו בגוף שלישי זה גם הזושא הזה, וזה גם כלל ישראל. אם הוא אומר שזושא לא רוצה לקיים תומ״צ במס״נ אלא בריש גלי, אז מי זה? זה לא רק הפרט הזה, אלא כל עם ישראל. אומר הרבי הריי״צ שמכח האמרה שלו שזושא לא רוצה מסירות נפש הוא הועיל ופעל לדחות התקופה הזאת – שהחבריא ראו אותה ברוח קדשם – בהרבה הרבה שנים, ולא רק שהועיל לדחות את זה בהרבה זמן אלא גם הועיל להפחית מזה. לא לבטל את מה שהחבריא קדישא ראו, אלא לדחות את זה בהרבה דורות ולהפחית מזה במדה רבה. עד כאן דברי הרבי הקודם. זה סיפור, אבל כל אחד יכול לנחש ולהתבונן למה יכולים לרמוז הדברים האלה. והדבר הכי פשוט, שאם גם הסיפור וגם מסקנת הסיפור יוצאים מפי הרבי הקודם, הרבי הריי״צ, בעל ההילולא של י' שבט, הוא ודאי וודאי (בדרך אפשר) התכוון לדור שלו עצמו, הדור של השואה. זה ודאי הזמן הקשה ביותר לעם ישראל מאז היותנו לגוי, ולחשוב שזה היה יכול להיות עוד יותר גרוע זה מבהיל את הרעיון לגמרי. בכל אופן, אם ההשערה הזאת נכונה, אז הרבי ר' זושא דחה את זה בכמעט מאתיים ושנה וגם פעל מה שפעל.

בכלל, בנוגע לשואה, ידוע שרבי זושא ואחרי הרבי ר' אלימלך היו עושים גלות ונודדים בעיירות ובארצות אירופה, ובכל מקום שהיו מגיעים היו עושים איזה תיקון – אולי נספר עוד סיפורים כאלו – וסיפור מפורסם וידוע שהגיעו לאושביץ, ושם עמד מולם השטן ואמר שאם אתם נכנסים לכאן אני פונה מכל עסקי ורק עוסק בכם, לגמור אתכם, ולכן באמת לא נכנסו לשם. זה עוד איזה סיפור שמקשר בין האחים הקדושים האלה, במיוחד הרבי ר' זושא, לבין השואה (שכאמור, היתה הרבה הרבה דורות אחריהם). בין הצדיקים, תלמידי הבעל שם טוב, הנשיא של עם ישראל בדור של השואה זה הרבי הקודם, הרבי הריי״צ, והוא אמר את הווארט הזה, את הסיפור הזה על הרבי ר' זושא. אז כנראה שיש פה איזה קשר בין הרבי ר' זושא לרבי הריי״צ. הרבי ר' זושא הוא זה שמקבל את כל היסורים של עם ישראל, יותר מכל צדיק אחר – הוא קבל על עצמו כל ראש השנה, כל ראש השנה היה עושה "מי שברך" לקהילה שלו, והיה מברך את עצמו שבשנה הבאה הוא יזכה לקבל על עצמו את כל היסורים שמגיעים לעם ישראל. הוא בקש מהציבור לענות אמן, וחסידיו לא רצו, אבל הוא תבע חזק מאד שיענו לו אמן על ה״מי שברך" הזה. כמו שהאריך ימים יותר מכל צדיקי החסידות, גם ידוע שזכך את גופו יותר מכל שאר הצדיקים (יש על כך הרבה סיפורים, ולא יודע כמה נספיק הערב לספר). בכל אופן, הוא זה שחי וחווה את הדור, את הכלל, אולי יותר מכל אחד אחר. יש גם כן רמז פלאי, שמשמש אסמכתא לכך שהוא ממוצע מחבר בין אדמו״ר הזקן (כד טבת), גאון הגאונים, לרבי הריי״צ. מבין אדמו״רי חב״ד הכי דומה בקוי אופי לרבי זושא זה הוא – שניהם היו גאוני עולם, אבל הסתירו את זה בתכלית. כמה מתלמידי המגיד אמרו שמתפלאים איך רבי זושא היה רב 15 שנה באיזו עיר, והצליח לפעול שהעולם ישכח את זה ויחזיקו אותו כמי שלא יודע ללמוד. אף על פי כן ידוע שאדמו״ר הזקן היה מכנה אותו "שר התורה". לא סתם בן תורה, אלא את אותו תלמיד של המגיד שהכי הוחזק כלא-למדן גדול, אדמו״ר הזקן אמר עליו שהוא שר התורה. בנקודה הזאת, יש בהחלט איזה קו דומה בינו לבין הרבי הקודם. כולו מסירות נפש, כולו עם ישראל – גם הרבי הקודם התייסר אולי בגופו יותר מכל אחד מהצדיקים (וזה שמתייסר גם מזדכך מאד מאד). בזכותם עם ישראל הצליח לעבור את השואה, לקראת הגאולה האמיתית והשלימה שעדיין בדרך – עברנו את השואה ומתקדמים לקראת הגאולה, "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך הוי' אור לי". אמרנו שיש רמז מופלא, למי שיש לו חוש בחשבון, ששמותיהם של אדמו״ר הזקן והרבי הריי״צ – שניאור זלמן יוסף יצחק – זה בדיוק פעמיים משולם זוסיל, הוא הממוצע המדויק בין שמותיהם, בדיוק כשם שההילולא שלו בדיוק באמצע ביניהם (השלמה: הרמז הזה מתחזק כשעושים את כל רמות החשבון שלו: מספר סדורי = חזק, מספר קטן = גדול, מספר קטן מספרי = 7, יחד זה 165 – בדיוק ה׳כנף' ממנו לשניהם, היינו כשמוספים לשמו את שאר רמות המספר מקבלים שניאור זלמן ואם מורידים אותן משמו מקבלים יוסף יצחק). בין היתר, הרבי הקודם כותב שמשיח יבוא בעיקר בשביל היהודים הפשוטים – גם ילמד תורה עם האבות ועם משה רבינו, ישבו לפניו הרבה תלמידים מכובדים ביותר, אבל זה לא עיקר ענינו. עיקר ענינו לקרב את היהודים הפשוטים, כמו הבעל שם טוב. שוב, יוצא כאן, לפי סדר השנה, שמתחילים מאדמו״ר הזקן, אחר כך רבי זושא ואחר כך הרבי הקודם.

מה שעשינו עד כאן זה רק חימום, הקדמה. נעשה הפסקה, נשיר איזה שיר, ואז נמשיך לספר סיפורים יותר פרטיים, שגם מתוך מגוון הסיפורים אפשר לבנות איזה פרצוף, איך רואים את האישיות שלו משתקפת דרך כל הספירות. אם כי שמנו אותו בעיקר בפנימיות הכתר, תענוג, אבל בפרצוף יש את כל הספירות וסיפורי הצדיקים באים להמחיש את כל מגוון כחות הנפש. לפני זה רצינו להתחיל במשהו כללי, לקבל השגה מי זה הצדיק הזה – הרבי ר' זושא מאניפולי.

[אולי יש ניגונים שאוהבים כאן? צריך להיות בכל ישיבה כמה בעלי מנגנים שמתחילים את הניגונים. ]

כתר: פעם אחת בא מישהו למגיד, תלמיד חכם אחד, והוא שאל את המגיד שיסביר לו מה הפירוש בחז״ל שכתוב במסכת ברכות בסוף פרק הרואה ש״כשם שחייב לברך הטובה כך חייב לברך על הרעה", והגמרא מסבירה "לקבולי בשמחה". אותו רב או ת״ח שואל את המגיד – היתכן? איך יכול להיות כזה דבר? המגיד אמר שיש לי תלמיד שיסביר לך את זה – לך לרבי זושא תלמידי ושאל אותו. זה סיפור, ווארט מפורסם, שאותו אחד הלך לרבי זושא לשאול אותו, ורבי זושא התפלא מאד – אני לא מבין למה הרבי שלח אותך אלי, הרי אני בכלל לא מבין את הדבר הזה, לא יודע מה זה "לברך על הרעה" כי איני יודע מה זה רעה, בחיים לא חויתי רעה ואיני יודע מה זה. אנחנו לא יכולים לחזור על זה בתמימות, אבל הוא אמר את זה בתמימות, עם כל האמת שלו. זה שהוא לא יודע מה זה רע בחיים – לא יודע מה זה להרגיש רע, שעשית לעצמך רע או חבר עשה לך רע או ח״ו הקב״ה עשה לך משהו רע. כשיש רע תמיד מאשימים מישהו, ובין ביודעים ובין שלא ביודעים מאשימים את ה' שהביא את הרע לעולם ואלי, וצדיק שלא יודע מה זה רע כמובן שלא מאשים אף אחד אף פעם בשום דבר. התכונה הזאת משקפת את הכתר שלו, עליו כתוב "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – שמאל, בהשתלשלות, זה רע, והיות שבכתר אין אפילו שרש של שרש של שרש שמה שמשתלשל להיות רע, אלא "כולא ימינא", הכל טוב, אז לומר באמת מה שהוא אמר כאן זאת אומרת ששמה הוא נמצא, אותו מקום של תענוג שאמרנו קודם. אמרנו שעצם השם זושא, בו הוא מוכר בעולם, זה לשון מתיקות, ומשולם זה שלמות. כמו שדורשים שירושלים זה שלמות היראה, כך משולם זוסיל זה שלמות המתיקות, ומי ששלם בזה לא יודע מה זה רע – כמו שכתוב על הקב״ה, "לא יגורך רע". אם "לא יגורך רע", שלא גר אצלך רע, גם אין לך שום פחד ומגור מסביב מרע. אין שום פחד משום רע בסביב שיכול אי פעם לפגוע בי לרעה – לא חוויתי רע וגם לא אחוה רע לעולם, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא".

שוב, ננסה לעבור בקיצור את הספירות, ולספר ווארט או סיפור שממחיש את הרבי ר' זושא את המכלול של כל הספירות אצלו.

חכמה: חכמה זה תורה, "אורייתא מחכמה נפקת". אמרנו שעל פי פשט חשבו, והוא עזר למחשבה הזו, שהוא לא כל כך למדן כמו שאר הגאונים חבריו. והנה, אדמו״ר הזקן אומר שלא רק שהוא בן תורה, אלא שהוא שר התורה, יותר מכולם. יש על זה כמה סיפורים חשובים. יש שני סיפורים לגבי אדמו״ר הזקן עצמו, למה הוא נתן לו את הכינוי הזה.

הרבה פעמים התלמידים הגאונים אצל המגיד היו יושבים ומתדיינים באיזו סוגיא בגמרא או בפוסקים, וככלל אחרי הרבה הרבה יגיעה היו עולים על הפשט – "יגעתי ומצאתי תאמין" – אבל היו פעמים נדירות שאחרי הרבה יגיעה לא הגיעו לפשט. יש שני סיפורים כאלו על אדמו״ר הזקן. פעם הוא ישב והתפלפל ברמב״ם עם בעל ההפלאה, דנו הרבה ולא הגיעו לישוב טוב, אז שאלו את המגיד ששלח אותם לרבי זושא (לפי גירסא אחת, שהוא זה ששלח) – מה זה שאם יש קושיא עמוקה שאדמו״ר הזקן ובעל ההפלאה לא יודעים פשרה שולחים אותם לרבי זושא? הם הלכו אליו – או, לפי גרסא אחרת, ראה אותם לומדים ומתלבטים – והוא הלך לחדרו ואז חזר ואמר להם את הפשט, הפירוש הנכון, דבר מופלא ביותר. איך זה? הוא אומר שכל פעם שקשה לי משהו, מאז שהייתי צעיר – בחור בגיל שלכם, שיושבים כאן – אם זה היה קושיא ברש״י הייתי בוכה, פונה ישירות לרש״י, ואומר שאיני מבין את מה שאתה כותב, עד שמתוך בכי רש״י היה מתגלה אלי ומסביר לי את הפשט, וככה זה מעודי. גם עכשיו, פשוט קצת בכיתי ובקשתי מהרמב״ם שיסביר את עצמו, למה התכוון בדבריו, עד שהוא בא והסביר.

סיפור עוד יותר מופלא מזה: פעם אחד אדמו״ר הזקן התפלפל ברא״ש עם רבי אלימלך (אחיו של רבי זושא), והתקשו באיזה סוגיא ברא״ש בלי לצאת מזה, התדיינו ב״מלחמתה של תורה" אחד עם השני. כל זה באמצע הלילה, כששניהם יושבים ליד שולחן עם נר דולק, לאורו הם לומדים את הסוגיא. מתקרב רבי זושא, מקשיב קצת, ויש לו לולקע – מקטרת – אז הוא נגש לנר שדולק על השולחן ומדליק ממנו את הלולקע, ותוך כדי זה הנר כבה והוא הולך. אז הם מדליקים את הנר – היתה אפשרות – וממשיכים ללמוד. אחרי כמה דקות הוא מתקרב שוב, נגש לנר עם הלולקע, שם את זה על האש, מדליק את זה ומכבה את הנר. כמובן שאין פה שום קפידא עליו – עוד הפעם הדליקו את הנר, והסיפור חוזר עוד פעם ועוד כמה פעמים, עד שהבינו יש דברים בגו. אומרים לו – רבי זושא, אח יקר, מה אתה עושה לנו? אנחנו לומדים תורה, מה אתה מכבה כל פעם את הנר עם הלולקע שלך? הוא אמר להם – הבחנתי שתוך כדי הלימוד המאומץ שלכם אתם קצת יוצאים מהדבקות האלקית שלכם. כל כך שוברים את הראש על הרא״ש עד שיוצאים קצת מהדבקות, לכן אני צריך להפסיק אתכם. בכלל, זה אחד מיסודות החסידות – שהלא-חסידים התנגדו לו בחריפות – שמדי שעה או פחות משעה צריך להפסיק רגע בלימוד כדי להדבק בנותן התורה (זה כתוב מפורש כבר בפרי הארץ). כמו שצריך לברך בתורה תחלה, כדי להרגיש את נותן התורה, כך צריך גם תוך כדי הלימוד מדי פעם. הלמדנים הלא-חסידים מאד התנגדו לזה, אבל צריך כל פעם לחדש את הדבקות. כאן זה סיפור של חסידים, צדיקים הכי גדולים, אבל בא רבי זושא לאחיו רבי אלימלך (אחיו הקטן, אך הוא היה אומר שהוא נעלה ממנו, וכמובן גם העריך את אדמו״ר הזקן כגאון וצדיק) ומפסיק את לימודם, וכששאלו למה אמר כי הפסיקו מהדבקות. אז הם שואלים בתמימות – ומה יהיה עם הרא״ש? דבקות זה טוב, אבל גם צריך להבין – אז הוא הסתכל רגע בספר ואמר להם את הפירוש ברא״ש. הם יוצאים מהכלים לגמרי – היהודי שחושבים שלא יודע כל כך ללמוד ברגע אחד קולע אל המטרה ולא יחטיא בכהוא זה, ואומר את הפירוש הכי נכון שיכול להיות. אחרי הסיפור הזה אמר אדמו״ר הזקן שאת הפשט שהוא אמר ברא״ש גם הרא״ש עצמו לא ידע – פשט כל כך מופלא – ומביאים לזה אסמכתא (זה כתוב בדא״ח), שמי שמחבר חיבור עם גאונות אמיתית, רוה״ק ויראת שמים צרופה, אז כמו ש״שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" גם השכינה מדברת מתוך עטו של ת״ח אמיתי, ומתוך דבריו (הרמב״ם, הרא״ש, כמובן חז״ל) השכינה מדברת דברים שגם המחבר לא שער בשכלו שיצא מעטו, כמו שלא שער מה שיוצא מפיו. יש הרבה דוגמאות וסיפורים כאלו, וזו גם דוגמא.

נספר עוד שני סיפורים רק בענין זה של חכמת התורה של רבי זושא, רוצים להדגיש מאיפה הוא לוקח את תורתו. יש סיפור מפורסם שפעם אחת בעיירה בא יהודי והתלונן שלא מזמן אביו נפטר לעולמו, ור״ל הוא בא כל יום אליו בחלום ואומר לו להמיר את דתו, ר״ל – מה צריך לעשות? אז בלי לחשוב אפילו פעמיים רבי זושא אמר לו ללכת מיד לקבר אביו, לחפור את הקרב, ותראה ששתי-וערב מונח על הארון שלו, וברגע שתוציא את זה הכל יסתדר. באמת עשה, ורק שאכן מונחות שתי קורות בצורת שתי וערב על הארון, והסיר את זה – והכל נפתר. סיפור זה היה למופת והתפרסם בכל מקום, והגיע לאזני הגר״א (תיכף נספר עוד סיפור על קשר בינו דווקא לגר״א), והגר״א הגיב בפליאה – הוא ידוע כאחד שלא יודע ללמוד, והרי העצה שלו זה רמז עמוק באיזה סוגיא בתלמוד ירושלמי, הוא יודע מסוגיא זו בירושלמי שיכול להסיק משם עצה זאת? הדרים הגיעו בחזרה לרבי זושא, מה הגר״א הגיב כששמע את הסיפור, ואז הוא אמר שהאמת איתו – אני לא יודע ללמוד, וודאי איני מכיר ירושלמי זה בכלל, אלא שמאותו מקום שהתלמוד ירושלמי לקח את זה גם אני לקחתי את זה. אם כן, רואים שהוא לוקח דברים מהמקור. יש מי שבתורה שלו נגיש למקור. צריך להבין – באיזה זכות הוא נגיש למקור אל התורה?

נספר עוד סיפור, הכל סיפורי תורה של רבי זושא. פעם אחת המגיד אמר לו – זושא, למה אתה לא מטייל בעולם? עולם גדול, יש הרבה מה לראות. המגיד אומר לו כך, אז מיד לוקח את הפעקלע ויוצא לדרך. הגיע לעיירה רחוקה מאד ממעזריטש, סמוכה לעיר פראג, ונכנס לאיזה אכסניא שם ומוצא אחד תלמיד חכם שיושב מאד מאד חזק – בתוך המלון, ליד התנור – ולומד מאד אינטנסיבי תורה ופוסקים. אותו ת״ח היה בעל התורת יקותיאל מגדולי תלמידי הגר״א, ובקשו ממנו לשבת על כסא המהר״ל מפראג – תפקיד מכובד, להיות הרב של פראג – אבל מדורי דורות היה מנהג בפראג שלפני שמזמינים מועמד להיות רב, שכאשר נכנס לעיר כבר מקבלים אותו בכבוד מלכים, אבל לפני כן אתה נשאר בעיירה סמוכה, וכל הת״ח של העיר מכינים סוגיא קשה שלא מבינים, מציעים לפניך, ונותנים לך כמה זמן שאתה רוצה כדי לעיין בסוגיא. חוזרים אחרי הזמן שקצבת, ואם אתה פותר את הבעיה שלהם לשביעות רצונם מקבלים אותך לרב, ואם לא – שלום. כך היה – הציעו לו להיות הרב של פראג (בסוף הוא התקבל, בזכות רבי זושא), וכמנהגם הושיבו אותו במלון בעיירה סמוכה, הגיעו אליו והציעו את הקושיא הקשה, והוא אומר שיתנו לו שלושה ימים. יש לו שלושה ימים לעיין היטב ולהמציא את הפתרון, היישוב הישר לסוגיא. הוא יושב שם ולומד חזק מאד, ורבי זושא מתחיל קצת 'להשתולל' מסביב – לוקח את הלולקע ועושה המון עשן, אחר כך מסתובב עם נעלים מיוחדות שעושות המון רעש. כך הולך מסביב, עושה המון עשן והמון רעש. זה היה רב גדול – הקפיד, אבל לא הרביץ לו אלא רק העיר, תתחשב בי – אני רוצה ללמוד ואתה מפריע. אז תוך כדי שהוא מעשן ודופק ברגליים הוא אומר 'אתה בין כה וכה לא תבין. . .'. כך זה הולך – הוא מנסה ללמוד חזק, והוא מסתובב עם הלולקע והנעליים ואומר לו 'בין כה וכה לא תבין את הסוגיא'. כך זה כמה זמן, אז בסוף התורת יקותיאל שואל אותו – ואתה יודע? הוא אומר שודאי שכן. שואל אותו מה הבעיה, מסתכל בספר, ומתחיל קודם כל ללמוד את הסוגיא – פשט הגמרא, רק לקרוא את המילים. הוא שמע איך שהוא לומד את הגמרא, גם במתיקות וגם בטוב טעם שכלי שמעולם לא שמע בפשט גמרא, אז עוד לפני שהתחיל לתרץ את הקושיא הוא יוצא מהכלים. זה מגרה אותו, הוא רוצה עוד, אבל רבי זושא עוצר ואומר לו שאתה שומע שאני יכול ללמוד, אבל אני מוכן לומר לך את הפשט בתנאי שתשבע לי בשבועה חמורה שאם תשמע את הפשט הנכון ובזכות זה תהיה רב אז תבקר אצל רבי – המגיד ממעזריטש. תבוא להכיר מי זה שאתה ורבך כל כך מתנגדים עליו ומחרימים אותו. לא היתה לו ברירה, והוא נשבע לו. באמת הוא אמר לו את הפשט, וכעבור הזמן הקצוב הגיעה המשלחת מפראג, הוא חזר על הפשט הזה והם יצאו מהכלים וקבלו אותו בכבוד מלכים להיות הרב של פראג. כמו שר המשקים, "וישכחהו" – הוא שכח. עבר זמן, שנה שלמה, והוא שכח מכל הענין – כעת הוא משמש כרב בפראג (בעל התורת יקותיאל, מגדולי-גדולי האחרונים). חזר אליו רבי זושא, בקר אותו במיוחד, ואומר לו שנשבעת לי ואתה צריך לקיים זאת. הוא אמר לו שילך לשאול את רבו, הגר״א, אם צריך לקיים את השבועה, והגר״א פסק שהוא חייב לקיים זאת (אף על פי שהגר״א חשב שהכת הזאת לא בסדר, כפי שנספר בהמשך, פסק כך – זה חידוש). הוא נסע למעזריטש, ישב שם פרק זמן, ויצא מהכלים מהקדושה שם (היתה שם גם תורה, אבל זה היה מהקדושה שהוא הרגיש במקום הזה). הוא חזר לגאון וספר לו בהתפעלות עצומה שנסעתי למעזריטש, ומימי לא חוויתי מקום מלא קדושה כמו המקום הזה, לכן אני מפציר בכך, רבי (וזה תלמיד מובהק), שתבוא גם אתה למעזריטש, לרבי שאתה מחרים ופוסל. אז הגר״א סיפר לו סיפור, שלפני כך וכך שנים ישבתי על השולחן בבית המדרש (לא בביתי) ולמדתי תורה, וישב לידי בחור וכל הסוגיות שעסקתי בהן הוא עוסק, ועוד לפני שאני מספיק לומר את החידושים הוא כבר אמר אותם. חששתי שמן הסתם הוא מהסטרא אחרא, לכן מיד הסתלקתי משם – כזה דבר פלא לא יתכן שיבוא מצד הקדושה, וזה ודאי בא מהסט״א. אותו דבר במעזריטש, אני חושב שכל מה שהרגשת שם, אולי זה הסט״א – מעשה שטן – כך הגר״א אומר לבעל תורת יקותיאל. אז הוא ענה לו שחז״ל אמרו שהשטן זה היצר הרע, אז למה אתה חושש מלנסוע שם שמא זה מעשה שטן, סט״א, אולי זה היצר הרע שלך? הגאון מוילנא לקח את זה ברצינות, לא היה לו תירוץ למה לומר על מישהו אחר שזה הסט״א – אולי זה היצה״ר שלך, מי אומר איך השטן מתלבש? איך שהסיפור כתוב הוא היה על סף נסיעה עם תלמידו למעזריטש, אבל בני ביתו עכבו בעדו. זה סיפור שרבי זושא כמעט הביא את הגר״א למעזריטש. ידוע שרמ״מ מויטבסק ואדמו״ר הזקן באו לגר״א והוא חשש שזה הסט״א וברח מהחלון, ועד סוף ימיהם הצטערו שלא שברו את הדלת ותפסו אותו בכח, ואז היו מוכיחים לו שזה מצד הקדושה והיה שלום על ישראל. רואים שכאן גם רבי זושא שייך לזה, וזה שליחות של המגיד – שאמר לו ללכת לטייל. אם שולחים את רמ״מ מויטבסק ואדמו״ר הזקן, שני הגאונים הכי גדולים, להוכיח לו שהחסידות בסדר ב׳לומדות' זה יותר מובן, אבל כאן רואים ששולחים את רבי זושא לעשות זאת בעקיפין – יהודי שנראה כמי שלא יודע ללמוד, אבל לוקח את הדברים משרשם. "החכמה מאין תמצא" – הוא לוקח את הדברים, מהתענוג שהוא "רישא דאין". מי שהכל אצלו טוב, והרי "אין טוב אלא תורה", אז הכל אצלו תורה חדשה, ומשם הוא יונק את האמת והאמת לאמיתה של התורה, מן המקור. זה "החכמה מאין [של התענוג] תמצא" – זו החכמה של הרבי ר' זושא.

[השלמה: עוד סיפור של לימוד תורה – הוא בקש מרבי שמעלקא ללמוד איתו, ורבי שמעלקא התנה שילמדו רק פשט – רבי שמעלקא תרגם "מאימתי" ליידיש, ואז רבי זושא אמר שאפשר לתרגם מאימה ופחד והתחיל 'להשתולל'. זה גם דרך הלימוד, וזה גם כל הלימוד – המלה הראשונה של תורה שבעל פה היא אימה, "מה להלן באימה וכו'". זה עוד ענין של "והחכמה מאין תמצא" – זה תענוג, אבל "גילו ברעדה", הולך ביחד עם יראה עילאה. או, נאמר אחרת, זה תענוג שמקבל לא רק מהחסד דעתיק אלא גם מהגבורה דעתיק (פנימיות מו״ס, מקור הלימוד, שהלימוד צריך לקבל מהגבורה דעתיק).

כמו שיש שבעה דברים שלומדים מגנב, כך יש שלושה דברים שלומדים מתינוק – מהמגיד ממעזריטש – שמה שרוצה הוא מבקש בבכי (כתר), תמיד בתנועה (חכמה, כל חי מתנועע), תמיד שמח (בינה). זה המוחין, ומסביר במיוחד לבחורי ישיבה איך לומדים – צריך את כל הדברים האלה ללמוד מרבי זושא, שאם לא מבינים משהו צריך לבכות כמו תינוק, וגם מתנועעים ומתרוצצים קצת, וגם צריכים שהדברים יהיו שמחים כנתינתם מסיני. זה ההשגה בסוף – שה' רוצה שמחה, שמחה על השגה שלא לפי הערך. הבכי זה שאני מונח אצלי שאני לא לפי ערך התורה, לכן בכי זה לעורר רחמים ממקור הרחמים בכתר, שאיני שייך לזה באמת. ככל שיש בכי מתוך אי שייכות, כך יותר מרגישים את טובת ה' במה שנותן בסוף וממילא יותר שמחים בהשגה. את כל דרך הלימוד לומדים מרבי זושא. מה שיש תנועה לפני השגה זה כמו שהוא ברח מהפריצה – כדלקמן ביסוד – ואז הוא קבל השגות, שזה "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז״א". בכי-תנועה-שמחה, ככה ממשיכים את התורה מהמקור. הכל מתמתק ביחד בפירוש שלו ב״מאימתי", כדלקמן, שהוא כמו כלי לכל זה

החידושי הרי״מ אמר שמתוך כמה ציטוטים של רבי זושא בנעם אלימלך רואים שהיה גאון מובהק.

הצמח צדק סיפר לתורת חסד, תלמיד מובהק של הצמח-צדק, סיפור בשם אדמו״ר הזקן על רבי זושא – שפעם הוא יצא החוצה ואמר "כי אראה שמיך וגו'" ותפס אותו פחד ששלשל דם שלושה ימים, וכשאדמו״ר הזקן ספר זאת התעלף בעצמו ובקושי העירו אותו. זה מצורף ל״מאימתי" – גם הפחד והיראה שלו, וגם צורת הלימוד שלו, כי השרש של זה הוא גבורה דעתיק. זה סיפור של יראה אותו, שהוא חידוש גם בהיכל היראה.

עוד משהו יפה לגבי הלימוד-החכמה: אדמו״ר הזקן אמר עליו, כשהוא התחיל פעם ראשונה ללמוד את העץ חיים, הוא רק אמר את שלוש המלים "כשעלה ברצונו הפשוט" מיד התעלף ואנחנו אומרים סובב כל עלמין ועיקרא ושרשא דכל עלמין וכו' וכו' וזה לא פועל עלינו שום דבר. ]

בינה: כתוב שבינה זה מבין דבר מתוך דבר. נאמר בקיצור – יש לו עין בוחנת, הוא לומד שבעה דברים מגנב (זה כתוב ב״היום יום"). צריך להיות "הלומד מכל אדם", גם מגנב, והוא לומד ממנו שבעה דברים. היכולת ללמוד מגנב זה גם המתקת הדין בשרש, שייך לבינה. נאמר את זה בקיצור – זה דבר שדובר עליו באריכות – את שבעת הדברים לפי סדר הספירות: זריזות ("זריזותיה דאברהם אבינו", חסד, ויש כמה תורות של אחיו, בעל הנעם אלימלך, שמסביר שזריזות זה ספירת החסד), מעמיד עצמו בסכנה (גבורה), דבר קטן חשוב אצלו כדבר גדול (כך אצל גנב מקצועי, גונב לשמה, לאו דווקא דברים גדולים; התכונה שאם צריכים לגנוב הכל חשוב זה כמו בן תורה אמיתי אצלו "דין פרוטה כדין מאה", וזה תפארת, שיש פאר בכל הדברים, מקטן ועד גדול – גם בתורה יש "דבר גדול, מעשה מרכבה, ודבר קטן, הויות דאביי ורבא – זה התפארת), בוטח ומקוה (בטחון אקטיבי, כח מניע לפעול וליזום, זה נצח – לא רק שיש לו בטחון פאסיבי שיהיה בסדר, אבל בשביל לקום ולעשות מעשה, במיוחד מסוכן, צריך בטחון זכרי, נצח), עמל בטרחה גדולה (הוא אוהב עבודה קשה, לא צריך חיים קלים – חושבים שגנבים כי לא אוהבים לעבוד, אבל גנב אמיתי מאד אוהב את העבודה הזאת ומוכן להשקיע בזה את כל מרצו, עובד קשה – עבודה קשה, על כל דבר, זה מדת ההוד. כשעובדים קשה ללמוד תורה זה כי אני מודה בזה ומוכן להתגייס בכל כחותי לכך), הצנע לכת (זה אולי הכי מאפיין את הגנב, וצניעות זה תיקון הברית, היסוד, שנדבר עליו עוד יותר), אם לא מצליח פעם ראשונה הוא חוזר ומשתדל הרבה פעמים, "אין שום יאוש בעולם כלל" (כולנו מכירים פתגם זה מרבי נחמן, שבין הצדיקים הוא מלכות – גם נצח וגם מלכות – כמבואר במ״א, וזה פתגם של מלכות, זה כל ענין המלכות. איך זה הכי נוגע? נאמר את זה בדוגמה הכי פשוטה, כאן בארץ, שאם עד עכשיו ממשלה זאת וזאת וזאת לא עלו יפה לא מתייאשים – יתכן שמתייאשים מצורת הממסד, אבל לא מתייאשים ממלכות ישראל אמיתית, וצריך כל פעם לנסות מחדש ולא לומר שזה לא הולך, צריך ליזום ולנסות שוב; כמובן שכל הדברים הולכים יחד – כל פעם שאתה מנסה שוב יתכן שזה יותר מסוכן, "בנין המלכות מן הגבורות", מעמיד עצמו בסכנה, ודווקא בזכות זה בסוף הוא זוכה). מי יכול לומר תורה כזאת? זה בא מפנימיות אמא, מבין דבר מתוך דבר בהבנה עמוקה ביותר.

הדבר השני שמצוטט משמו ב״היום יום": פעם אחת יצא המגיד בשבת תשובה ודרש את הפסוק "ושבת עד הוי' אלהיך" – עשה תשובה עד שהטבע שלך ("אלהיך") יהיה "הוי'". כדרכו בקדש, ברגע שהוא שומע תורה כזו הוא יוצא מהכלים – כך היה תמיד, כדלקמן – אבל אחר כך חזר לעצמו ואמר שלא יכול להגיע לכך בבת אחת, אבל יכול לפרק את התשובה לחמש אותיות, תחת כל אות לשים סוג מסוים של תשובה, וכך לבנות את התשובה שלי מכל חמשת סוגים אלו. ומה הם? ת – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", ש – "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ו – "ואהבת לרעך כמוך", ב – "בכל דרכיך דעהו", ה – "הצנע לכת" (מכנה משותף בין זה לבין הגנב). הראש הזה, שלוקחים כלל ש׳גדול עלי' ומפרקים אותו למרכיבים שיאפשרו ליישם אותו זה נקרא תבונה. ללמוד שבעה דברים מגנב זה בינה עילאה (או החכמה שבבינה) ולפרק דבר גדול לחלקים קטנים כך שייקלט זה תבונה (תבונה זה קליטה). במיוחד שזה בנוגע לתשובה, שבכל הזהר, בקבלה ובחסידות, היא שייכת לבינה, כפי שאומר ישעיהו הנביא בפירוש – "ולבבו יבין ושב ורפא לו" (ואז "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"). שני הדברים האלה – שמספרם חשוב, ז מגנב ו-ה בתשובה, "זה הדבר אשר צוה הוי'" ("משה נתנבא ב׳זה'", "משה זכה לבינה") – הם בינה (שני הענינים ב״היום יום": גנב ובעל תשובה = רועה צאן קדשים, זה מי שראוי, כמו שאמר עליו המגיד).

אמרנו שברגע שהמגיד היה אומר את הפסוק של תחלת התורה רבי זושא יצא מהכלים, התחיל להשתולל ולצעוק, וזה כמובן הפריע לשאר התלמידים – הם לקחו אותו בידים והוציאו אותו מהחדר, שלא יפריע. כך היה כל פעם. כל תלמיד, מרוב התפעלות מתורות המגיד, יצא מהכלים באיזה שלב – לאו דווקא שהפריע, או סגר את הכלים, עצם עינים, נפל על השולחן, התעלף, כל אחד כדרכו – אבל רבי זושא מיד בהתחלה התחיל להשתולל והיו חייבים להוציא אותו. רק שנים מהתלמידים יכלו להקשיב ולקלוט כל מילה עד הסוף – אדמו״ר הזקן והוולפער (תלמיד של המגיד שקרה איתו מקרה לא טוב, שנתפס לאיזו קליפה וכל החיים עשה גלות לכפר על עצמו, ואכמ״ל – זה היה קצת זה לעומת זה, רק שנים שיכלו להקשיב למגיד עד הסוף). בכל אופן, רבי זושא מיד הוצא מהחדר, אבל אחרי שהתורה נגמרה והוא חזר לעצמו הוא חזר על כל תורת המגיד מלה במלה – הוא קלט הכל בדיבור המתחיל, ואחר כך פירט את הכל מעצמו. המגיד פעם אמר עליו שאנחנו שומעים תורה חדשה מן השמים ביחד – כל מה שאני שומע גם הוא שומע – רק שהצינור מן השמים יורד אלי, אבל ברגע שזה מגיע אלי זה מיד עובר אליו. כאילו שמקבלים את זה ביחד, אם כי שזה נשלח אלי וקודם נכנס בי, אבל מיד הוא גם מקבל את זה. רבי זושא תלמיד מובהק של המגיד, אבל הם בערך באותו גיל – יש סברא שרבי זושא קצת יותר מבוגר – ויש צד השוה.

רבי אברהם המלאך כותב את הדיבורים האחרונים של אביו, לפני שעזב את העולם הזה, וכל הדבר הזה דברים מופלאים ביותר שאין כאן המקום לחזור על כולם – במעמד הזה היו נוכחים רק רבי אברהם המלאך, רבי זושא, אדמו״ר הזקן, מהרי״ל מאניפולי. המגיד שאל אם רבי מענדלי גם שם, וכשאדמו״ר הזקן ענה שלא הוא נאנח קשות. אבל היו נוכחים היחידה הפנימית הנבחרת הזאת שהזכרנו קודם. תוך כדי המעמד הזה המגיד פנה לרבי ר' זושא, על ערש דוי, ואומר שאנחנו בזה ובבא תמיד נהיה ביחד, כנשמה וגוף. זה ווארט קטן, אבל משהו מבהיל ביותר, שהמגיד אומר שהיחס בינינו לעולם ועד – גם בעולם הזה וגם בעולם הזה – זה נשמה וגוף, אתה הגוף שלי ואני הנשמה שלך. אמרנו קודם שרבי זושא הקדיש הרבה, יותר מכל הצדיקים, מאמץ לקדושת וזיכוך הגוף. שבע השנים האחרונות הוא התייסר מרצונו – אחרי שכל החיים סיגף עצמו מאד (שלא כדרך הבעל שם טוב בכללות), ובשבע השנים האחרונות התייסר בצורה שלא תתואר – וכשצדיקי הדור באו לבקרו ורצו לעזור לו הם לא הצליחו, כמו שאמר החוזה מלובלין, שהוא מקבל מרצונו ואי אפשר להושיט לו יד ולהקימו (כמו שכתוב בגמרא, וכמו שיכול החוזה לעשות). הצדיקים אמרו, גם השרף מסטרליסק וגם החוזה מלובלין, שבשנים אלו זיכך עצמו כל כך שחזר להיות כמו אדם הראשון לפני החטא. אם הוא חזר להיות כזה גוף מזוכך, כמו אדם הראשון לפני החטא, לא שייך אצלו מות (שהרי לפני החטא לא היה מות), והוא מה שאמרנו שאצלו היה "כאילו מת ובטל מן העולם-ההעלם" לגמרי. הוא הגוף של המגיד, והיות שהנשמה-התורה יורדת לגוף הגוף מיד שומע, אבל בשביל הגוף החויה הזאת כל כך גדולה שהוא מיד יוצא מהכלים – כמעט משתגע, משתולל – וכל עבודתו זה לזכך את הגוף עד כדי כך שיוכל לעמוד על עמדו כמשה רבינו (לא כשאר הנביאים שלא יכולים לעמוד על עומדם ונופלים בנבואה, גם זה ה״זה" של רבי זושא). כך היתה עבודת רבי זושא, וכנראה בסוף ימיו זכה, וכל שכן לעתיד לבוא שגם אז הוא יהיה גופו. אדמו״ר הזקן מחדש שבעולם הבא הנשמה תיזון מהגוף, זה הכל יחס בין המגיד הגדול לבין התלמיד בן גילו הרבי ר' זושא (הממוצע המחבר בין אדמו״ר הזקן לרבי הריי״צ, כנ״ל).

נאמר עוד משהו מיוחד: ידוע שבשנת תשל״ח הרבי קבל התקף לב חמור מאד, וגם תוך כדי ההתקף – בשמח״ת תשל״ח – הוא לא התפעל בכלל. הרופאים אומרים שזה פיקוח נפש ממש, והוא לא הסכים ללכת לבית רפואה וכלום. לקח חדש ויותר עד שהתאושש, ובר״ח כסלו הוא יצא מזה (לכן עושים מזה בחב״ד יו״ט). עכשיו נאמר חידוש מאד יפה על זה, למה קבל את ההתקף בתשל״ח. הרבי כל הזמן אומר שנשיא דורנו זה הרבי הריי״צ, הרבי הקודם, אבל כששאלו אותו במשפט חילוני – העורך דין שאל אותו, הרבי לא הלך לבית משפט – מי זה "נשיא דורנו" שאתה אומר שהספרים שייכים לו? הרבי הצביע על עצמו, נשיא דורנו – הרבי הריי״צ – הוא בי ("כי בי חשק"). אמרנו שהרבי הקודם הוא איזה מן התגשמות של הרבי ר' זושא מאניפולי. כמה זמן חי לעינינו רבי זושא? צ״ח שנים – כנראה חי מספר זה של שנים כדי להמתיק צ״ח קללות במשנה תורה. הרבי הקודם – שבתוך הרבי – הגיע לגיל צ״ח, הסתלקות רבי זושא, בשמחת תורה תשל״ח. אם כן, אירוע חמור זה של התקף לב הוא בעצם אירוע של הסתלקות הרבי ר' זושא אצל הרבי הריי״צ. זה היה קצת מאמר מוסגר.

דעת: פעם אחת ישבו ביחד רבי זושא ואחיו, הרבי ר' אלימלך, ודנו ביניהם – הרי ידוע שכל הנשמות היו בתוך נשמת אדם הראשון, וגם אנחנו, ואיך זה שאנחנו נתנו לאדם הראשון לאכול מעץ הדעת? עשינו זאת בכוונה, נתנו לו לאכול, לעבור על מצות ה' ולהביא מות לעולם עד תחית המתים, ולמה זה היה כדאי? למה נתנו לו את העצה לאכול (תאכל לבריאות)? כדאי לאכול ולמות, ושכולם ימותו, והעיקר שלא ישאר ספק בראש שאולי הנחש צודק ואם תאכלו מהעץ תהיו כאלקים. כדאי שלא יכרסם במח הספק, ואם יש לך כזה ספק כדאי שתאכל את הפרי האסור ותאכל נגד רצון ה' ותמות בגלל זה – וכל דורות עולם אחריך – והעיקר שלא יהיה במח שלך ספק של "והייתם כאלהים". זה ווארט חזק ביותר. הווארט הזה הוא תיקון הדעת. הבעל שם טוב אומר שעמלק = ספק, והנחש הקדמוני הוא שרש עמלק. הכל כדאי, גם למות – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – כדי שלא יהיה ספק, שהוא אבי אבות הטומאה (עוד יותר מזה שמות הוא אבי אבות הטומאה). [השלמה: גם ספק וגם דמיונות שוא – שזה פגם הדעת בתניא. הספק זה שאולי הנחש צדק והדמיונות שוא זה שאולי יכולתי להיות אלקים – זה שרש הכח המדמה הלא מתוקן, שזה עצם היצר הרע כמו שאומר רבי נחמן, הדמיון שוא של "והייתם כאלהים" (לכאן שייך בדקות ההבדל והקשר בין הספק ובין הדמיון – הספק זה הפגם בעיטרא דגבורות של הדעת והדמיונות זה פגם בעיטרא דחסדים של הדעת)]. אם כך יש סיפור, שכך עלתה התשובה ביניהם, סימן שזה שייך לעבודה שלהם – העבודה שלהם זה להתנסות גם בסכנה של נפילה, העיקר להבהיר למח שה' הוא אחד יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו. קודם כל צריך לדעת שה' אין עוד מלבדו, ואם יש איזה ספק בזה הכל כדאי כדי למחות ספק זה מהתודעה – "תמחה את זכר עמלק". מכאן אפשר להבין שהרבה מהדברים שעשו בפועל, דברים שלא צריכים על פי תורה (כמו סיגופים וכיו״ב, שלא מדרך הבעל שם טוב), הם כדי למחות קליפת ספק זו. קליפה זו אוחזת בגוף, וכל עבודת רבי זושא זה זיכוך הגוף. כאן זה הדעת – שלא יהיה שום צל של ספק ספיקא לגבי אחדות ה'. [השלמה: יש גירסאות שרבי אלימלך שאל ורבי זושא ענה – שזה יותר עצמי לרבי זושא].

עד כאן עשינו את הכתר ואת החב״ד – כל מה שעושים הערב זה חלקי בלבד, כי יש עוד המון סיפורים שאפשר לקשר, ואנו בוחרים רק חלק. עוד ניגון.

לשם שינוי, נתחיל את המדות מלמטה, כדי לגוון קצת (אחר כך יכתבו את זה לפי הסדר).

מלכות: אמרנו שרבי זושא, יותר מכל הצדיקים, כשמדבר על עצמו בגוף שלישי ובכל הנהגותיו רואים שהוא מייצג את עם ישראל, שהוא מרגיש את הכלל והוא הכלל. אמרנו שבראש השנה קבל היסורים של כולם, ביום כיפור – כשעבר לפני התיבה ב״כל נדרי" – כשאמר "אנו מתירים להתפלל עם העברינים", היה פונה לעצמו ואומר "וכי יש עברין גדול ממני?". יש משל הלעווי״ר של אדמו״ר הזקן, שכאשר מרימים בנין צריך לתפוס מלמטה – אחרת יתפרק – וכך הצדיק שמרים עם ישראל צריך לתפוס עצמו כהכי נמוך, עברין הכי גדול, ואז מסוגל להרים כולם מלמטה.

על היסורים יש סיפור שבסוף ימיו רבי מרדכי מלעכוויטש ראה איך הוא דוחה חוטא, והסביר שתמיד לקח על עצמו היסורים וכעת כבר אין לו כח לקחת על עצמו תעניות, ולתת לו התעניות אין לו לב, לכן שולח לצדיק אחר.

ידוע שבגלות של רבי זושא ורבי אלימלך (אחיו הצעיר והעילוי) היו הולכים ממקום למקום, נכנסים לפונדק, והיו ברוח קדשם מריחים אצל בעל הפונדק היהודי (היו מתארחים אצל יהודים פשוטים, שלא פעם היו גם לא הכי הכי צדיקים בשמירת התורה והמצוות, והם מיד הרגישו את המצב הרוחני של בעל הבית) – אז היו עושים משחק קדוש. בפרשיות השבוע יש גם כן שני אחים שמשחקים משחק קדוש – משה ואהרן – שכל פעם אומרים לפרעה שרק יתן לצאת למדבר לכמה ימים ולחזור, שזה שקר, וכל הזמן פרעה מסרב (ה' אמר שיחזק את לבו, "כבד לב פרעה" – הלב שלו נעשה כמו כבד, בגלל רשעתו). אבל הכל זה משחק, למה לא יאמרו את האמת שרוצים לצאת מכאן לצמיתות? פלא שמשה ואהרן בעצם משחקים פה משחק. פרעה הוא גוי פקח, והוא מרגיש שזה משחק, לכן גם לא נותן להם – אומר "רק אל תרחיקו". הוא כאילו משתתף במשחק, אבל אומר – אתן לכם, אבל לא להרחיק יותר מדי. בהתחלה אומר שיעשו בתוך העיר, והם אומרים ש״יסקלונו", וכל הזמן זה איזה משחק. זה בכלל פלא – מה זה? הרי "משה אמת", האנשים הכי אמיתיים, יודעים לשחק משחקים. מי הכי אמיתי? יעקב, "תתן אמת ליעקב", ולא ראינו שאברהם ויצחק רימו מישהו (במיוחד לא אביהם), ודווקא יעקב, איש האמת, מקור התורה, משחק משחק של רמאות (כמובן, היתה לו במאית – אמא שלו, רבקה, אבל הוא עבר קורס משחק בצ׳יק והצליח מאד מאד). אחר כך בא ללבן ואומר "אחיו אני ברמאות" – אני יכול לשחק את המשחק שלו יותר טוב ממנו. בהתחלה הוא נכשל, שלבן רימה אותו, אבל בסוף הוא גנב את לבו – יהודי גם יודע איך להתנקם. בכל אופן, אחרי יעקב – עמודא דאמצעיתא – בא משה רבינו, הפנימי יותר (משה מלגאו ויעקב מלבר), והוא שחקן מעולה, בשיתוף פעולה של אהרן. זה רק לומר שכאן יש לנו עוד מהדורה של שני אחים שיודעים לשחק מעולה. מה המשחק שלהם? הולכים לאיזה מקום, מרגישים שבעל האכסניא הוא עבריין, ויודעים-מריחים בדיוק מה שהוא עשה, אז רבי זושא יושב על הרצפה ומתחיל לבכות ולהתוודות שעשיתי כך וכך – חוזר בקול גדול לאזני בעל הבית על כל העבירות שבעל הבית עשה כחטאיו שלו – ורבי אלימלך מקשיב לו ואומר לו אחרי כל זה שאם כן אתן לך תיקון (הוא שיחק את הרבי, המשחק היה שרבי זושא משחק עבריין ורבי אלימלך משחק רבי שנותן לו תיקון). בסוף זה היה מעורר את אותו אחד ששמע את כל זה והיה בא לרבי אלימלך וגם נופל בוכה ומפרט את חטאיו ומקבל תשובה.

במסורת החב״דית מסופר שפעם אחת הגיעו למקום כזה (ולפי המסורת החב״דית, הגיעו בשליחות המגיד למקומות כאלו), ושוב ישב רבי זושא ושחק עבריין, ותוך כדי זה שרבי זושא התחיל לבכות הוא אמר את הפסוק "כי הלל רשע על תאות נפשו", והתחיל לבכות לעצמו ואמר שאני הרשע עשיתי את עצמי ענו כהלל בשביל לעשות תאוה – הרשע מוכן לעשות עצמו ענו כהלל, "כי הלל רשע" בשביל להפיק את "תאות נפשו". הסיפור היה שתאות נפשו היתה להיות עם ערלי על הרצפה של המרחץ, שאין השפלה ושפלות ובוז שאדם מבזה את עצמו יותר מזה, אבל "הלל רשע על תאות נפשו". זה פירוש של רבי זושא תוך כדי שהוא מתוודה על מה שהוא עשה. לא נשכח שקודם אמרנו שהמגיד אמר שמרבי זושא היה צריך ללמוד את מדת הענוה. מדת הענוה סתם זה מלכות – ממענדל׳ה לקבל עצה, בינה, מהמהרי״ל לדבוק במדות הטובות, ו' שבשם, ומרבי זושא לקבל ענוה, זה ה' תתאה. זה הפשט שם. בכל אופן, כאן אומר שבשביל לעשות עבירה יש פעמים שאדם מוכן להשפיל עצמו – שפלות של קליפה – לגמרי, רק בשביל התיאבון של היצר הרע שלו. [השלמה: ענין זה של יניקת החיצונים על ידי השפלתם מבואר בחב״ד בענין "חרב פיפיות", זה יניקת הקליפות מפסולת המלכות על ידי שפלות של שקר, והתיקון זה שפלות של אמת. דווקא בקליפה קל להבחין בין בטול לשפלות – בטול של שקר זה "ראו-מה", ראו את הבטול שלי (רק אני ראוי להיות אין, ולא אתה), ושפלות של שקר זה מי ששוכב עם גויה על רצפת המרחץ, מהקליפה אפשר להבין טוב את ההבדל ביניהם גם בקדושה]. מה הסיפור הזה אומר? אחרי שאמר לו את הדברים האלה בהתעוררות המתאימה אותו אחד שמע, וזה בדיוק מה שהוא עשה, והוא חזר בתשובה. זה סיפור דרך המקורות של חב״ד.

יש סיפור שמפורסם בעולם שפעם אחת רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה באיזה מקום, ולא היו לו תפלין בהשגחה פרטית, והלך להקדש לקנות תפילין של נפטרים (כמנהג אותם ימים), ושם עיניו על תפילין והיה מוכן לשלם עליהם הון תועפות. כששאלו אותו סיפר שהיה כזה מעשה שרבי זושא בכה שאני יהודי בן שמונים שאף פעם לא הניח תפלין, "קרקפתא דלא מנח תפלין", ובעל הבית ששמע חשב לעצמו שמהבר-מצוה עד היום, בן שמונים שנה, לא בדק את תפיליו. הוא לקח את התפילין לרבי שמע – רבי אלימלך – שיבדוק אותן, והוא ראה שאין פרשיות בתפלין (אלא עצים במקום פרשיות), וזאת אומרת שמעולם לא הניח תפילין. אותו זקן לא היה רשע במזיד, וזה שמעולם לא הניח תפילין נגע בלבו, והוא התעלף. האחים מהר כתבו לו פרשיות עם כוונות כאלו שאם רק יזכה להניחן פעם אחת זה ישלים לו את כל החסרון של שמונים שנה שלא הניח. יש מחלוקת בין גרסאות הסיפור אם אותו זקן הספיק פעם אחת להניחן ואז מת, או שמת ולא הספיק להניחן, אבל איך שלא יהיה – תפילין אלו הגיעו להקדש ולא נעשה בהם דבר עד שבא רבי לוי יצחק והבין במהותן וסיפר סיפור זה. עוד פעם אותו ענין שרבי זושא משחק עבריין ורבי אלימלך משחק את הרבי.

אם הולכים לבית ספר למשחק, מה יותר קל וגם מה יותר מענין – לשחק את העברין או את הרבי שנותן את התיקון? במיוחד אצל שני יהודים שכל אחד הוא רבי בלאו הכי, לשחק רבי זה לא חידו. ש מה החידוש? לשחק עבריין (העבירות הן מצוות שלא כתובות בתורה, זה יותר חידוש) כמובן, גם לפי מהות הסיפורים האלה, עיקר רוח הקדש זה של רבי זושא – לדעת מהעבירות. לא כתוב שקודם נדברו ביניהם, שאנו מרגישים שבעל הבית לא הניח תפלין, אלא לפי הסיפור רבי זושא הריח זאת ולכן סיפר זאת. אחר כך, יחסית, הסיפור של רבי אלימלך זה לא סיפור – שמוכיח אותו ונותן לו תיקון. איזה חוש יש לרבי זושא להרגיש את העבירות של כולם? זה המלכות שלו, זה הזיקה וההתקשרות וההזדהות שלו עם כלל ישראל. הזדהות עם הכלל ועם כל פרט, כל אשר בשם ישראל יכונה, להרגיש אותו כנפשו ממש. המשחק מאד אמיתי אצלו – רבי חיים ויטאל כותב שהאריז״ל היה אומר ביום כיפור את כל הוידוי כי יש התכללות, , כל יהודי צריך לומר הכל כי יש התכללות בין הנשמות. בעומק זה אותו הדבר – אפשר להבין לא כל כך עמוק, שמצד ההתכללות אני מתודה על הכל, אבל כאן זה ברור שמזדהה ממש עם כל יהודי, וכך יכול להרים כולם מלמטה, "לא ידח ממנו נדח". מחד סיפורים אלו משקפים אהבת ישראל שלו, הוא אוהב כל יהודי, אבל היכולת להזדהות עם כל יהודי זה מלכות.

יסוד: ספירת היסוד זה הברית, זה יוסף שנתנסה עם אשת פוטיפר, ויש סיפור כמעט אותו דבר עם רבי זושא. רבי זושא נולד להורים חשוכי בנים, ולפי הסיפור הוא נולד בזכות אמו. לפני שרבי זושא היה הולך לישון (סיפור למי שרוצה ללכת לישון עכשיו. . .) היה אומר לקב״ה – א גוטע נאכט דיר, א גוטע נאכט אלע אידן (זה היה עיקר קריאת שמע על המטה שלו – לילה טוב לך ה', לילה טוב לכל היהודים). הוא עצמו אמר שזה קצת חצוף, אבל הסביר – מאד דומה לפתגם של אדמו״ר הזקן, אבל בשינוי משמעותי – כשאוהבים את האמא אוהבים את הבנים. למי אומרים לילה טוב לפני שהולכים לישון? דווקא לאמא. הוא אומר שמותר לי לומר לה' לילה טוב, כי הוא אמא שלי – זה לא חצוף לומר כך – לילה טוב לַך ולילה טוב לכל היהודים. לילה בכלל זה בחינת אמא, וכשהולכים לישון חוזרים לשרש ואומרים "בידך אפקיד רוחי" – מפקידים את הנשמה ביסוד אמא, הבאר העליונה – אבל זה מתקשר במיוחד אליו כי נולד בזכות אמו.

מעשה שהיה כך היה, כמנהג אותם ימים היתה חבורה של עניים שהיו נודדים ומסתובבים לקבץ נדבות (לא היו הולכים אחד אחד אלא בחבורה, מבחינה בטחונית ומעוד סיבות) – האבא שלו היה בעבודתו, מחוץ לבית, והגיעה חבורת עניים הביתה ורק האמא היתה בבית. בתוך החבורה הזאת היה אחד שגם העניים בעצמם התרחקו ממנו, היה נמאס אצלם כי היה מוכה שחין, והיה מאד מאד מאוס להיות בקרבתו וגם העניים האחרים התרחקו ממנו. היא ראתה את העני הזה, רחמה עליו, ובעצמה רחצה לו את הפצעים ונתנה לו בגדים חדשים לבנים ללבוש. לפני שהוא נפרד הוא ברך אותה "שתזכי לבנים כמוני". יתכן מאד שזה מקור לסיפור של ה-ז' בעטלערס (כידוע שלכל סיפוריו של רבי נחמן יש מקורות, מהבעל שם טוב סב-רבו או משאר הצדיקים, וזה כל כך דומה עד שמן הסתם זה מקור הסיפור – אותו אחד נגוע, בעטלער, מברך חשוכת בנים שתזכה לבנים כמוהו). כשהיא שמעה את זה התחילה לבכות נורא, היתה עוד יותר שבורה, וכשבעלה חזר הביתה היא היתה על סף התמוטטות ספרה זאת לבעלה, והוא הרגיע אותו – לא ידע בוודאות, אבל הבין שאולי זה צדיק נסתר – ובזכות זה נולד הרבי ר' זושא. כאן אפשר גם כן לקבל איזה חוש – הוא נולד בזכות אמא, הוא אמהי, א מאמע׳ס קינד (ילד של אמא). למה הוא עבד על הגוף? אמא זה "גרמוהי", שרש הגוף בקבלה, זכוך הגוף. גם כן שנולד בזכות שהאמא רחצה את הפצעים של אותו מוכה שחין זה זיכוך הגוף. הוא ברך שיהיה לה ילד כמוני, אם כן הוא צריך גם בגשמיות לזכך ולטהר את השחין אצלו – או שזה גלוי לעין או שלא גלוי לעין, אבל זו עבודת ה' הפנימית שלו.

הסיפור של "כשאוהבים את האמא אוהבים את הבנים" שייך לחסד – אהבת ה' ואהבת ישראל – אבל ספרנו זאת בשביל להגיד איך הוא נולד. כשהוא הגיע לגיל 15 הוא התייתם מאביו – הוא היה הגדול ורבי אלימלך היה התינוק, ופרנסת כל המשפחה נפלה עליו. מה הוא היה צריך לעשות? לאביו היו הרבה בעלי חוב שחייבים לו כסף, והוא היה צריך להסתובב ולגבות את החובות של אבא שלו, וזה היה מקור הפרנסה היחיד בזמן שאחרי פטירת אביו. שוב, הוא נער בין חמש עשרה – בערך כמו הגיל של אלה שיושבים פה – והוא הסתובב לגבות חובות. כשהתייתם לא היתה לו יכולת ללמוד, לכן רק היה יושב ובוכה שרש״י יבוא אליו וכו', בזכות הסיפור שכעת נספר. הוא נכנס לבית אחת של פריצה גויה לגבות את החוב של אביו, ממש סיפור של יוסף, היא סגרה בעדו את הדלת ותבעה אותו בתוקף. הוא קפץ מהחלון, "וינס החוצה" כמו יוסף, אבל אצל יוסף היה יותר קל – היא תפסה את הבגד והסתפקה בזה, שמו אותו בבית הסהר – אבל אצלו היא לא הסתפקה בזה, ואחרי שהוא קפץ היא קפצה אחריו, הוא ברח והיא רדפה אחריו, הוא קפץ על עגלה בדרך והיא קופצת אחריו. סיפור משוגע לגמרי. באיזה שלב הוא קופץ מהעגלה והזדמנה לו תחנת קמח שיש בה אובניים, הוא רץ לתחנת הקמח והושיט את ראשו בין האבנים – להתאבד. באותו רגע שהיה מוכן להתאבד יצא קול מהשמים – שוין גענוג, כבר מספיק. מאותו רגע היא ירדה ממנו, או שנעלמה, ואז כתוב שמאותו יום והלאה הוא התחיל להשיג השגות. כל ההשגות שלו בקדש היו בזכות הנסיון הזה, מאותו יום התחיל להשיג השגות.

ידוע מה שקראנו בפרשת "וארא" – "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". שם ש-די הוא השם של הברית, וחז״ל פרשו אותו "שאמר לעולמו די" – עולם זה עלמא דשקרא, לשון העלם, עולם שמעמיד שקר של ספקות באמונה וגם של תאוות. במיוחד תאוה מינית זה סממן של עלמא דשקרא, של התמכרות נפשית. מגיע רגע "שאמר לעולמו די" – מספיק, שוין גענוג. אם האדם נלחם עם היצר ועושה מאמצים עילאיים, עד כדי כך שאפילו מוכן למות מתוך העגמת נפש של רדיפת היצר, אז יש איזה רגע בשמים – אצל הבעל שם טוב קוראים לרגע הזה הבדלה, "מל" מלשון ברית מילה (מה שהיה לפני כן זה בסוד הכנעה, "חש") – ומאותו רגע הוא מתחיל להשיג השגות, זה המתקה (אז הוא מתחיל להיות משולם-זוסיל, שלמות ההמתקה, להרגיש תענוג באלקות). שם ש-די זה "די". כל בחור, כל אחד שמתמודד – בגלל עולם השקר שלנו – עם הנסיון הזה, מאד חשוב שידע שזה נסיון, שצריך לעשות מאמץ (כל הנסיונות זה משחק, ה' שוחק-משחק איתנו לטובתנו, "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת", שנגיע לתיקון הדעת), ומי שעושה את המאמצים יש רגע מסוים שה' אומר די. אדמו״ר האמצעי אומר משהו מדהים – לא כולם עומדים מאה אחוז בנסיון, נופלים וקמים, אבל כל הזמן משתדלים. אסור להרפות, אפילו שנופלים משתדלים להתחזק, וה' בוחן את הלב, אכפת לו המאמץ, ולא מה שקורה בשטח, זה גארנישט כמו שנסביר – ה' רוצה לראות מה קורה בלב, אם אתה בורח מהשיקצה או לא, עד היכן אתה בורח, האם אתה מוכן לשים ראש בתחנת הקמח – אם כן, ה' אומר די באותו רגע. אצל רבי זושא הופעת שם ש-די היא בו ביום, אבל אפילו אצל הצדיקים הכי גדולים זה לא חייב לבוא באותו יום. אצל יוסף הצדיק זה כל כך הצליח, עד ששמו אותו בבית הסהר. לפעמים חסיד עושה איזה מופת, ואז משכיבים אותו על השולחן ונותנים לו מכות. אם יש בהצלחה טפת ישות מגיעות מכות על ההצלחה – יוסף כל כך הצליח שהגיעו לו 12 שנים בבית סהר בזכות זה, ואחר כך היה די. יש אצל כל אחד את ה״די" שלו – צריך המון סבלנות, המון אמונה. מתי היה ה״די" של יעקב אבינו? לפני שהבנים ירדו למצרים פעם שניה הוא מברך אותם "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש", ורש״י אומר "מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די", שמאז היותי אני רק הולך מצרה לצרה (ושם רש״י מונה שבע צרות שלו). מתי ה' אמר די לצרות יעקב אבינו, בחיר האבות? בגיל 130, שאז היה איחוד המשפחה ו״עוד יוסף חי". יעקב היה צריך לחכות 130 שנה, אבל כל אחד צריך לדעת ולהאמין שה' מחכה – נסתרות דרכי ה', אבל לכל אחד יש את ה״די" שלו. זה "וארא אל האבות באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם" – זה התורה שמשיגים אחרי הדי, ההשגות שבבחינת משה רבינו ומתן תורה. אחרי שכל אחד מגיע ל״די" שלו, בעיקר אחרי עמידה בנסיונות של שמירת הברית, יש התגלות של תורה חדשה – תורת החסידות, תורת הבעל שם טוב. עד כאן סיפור למופת של ספירת היסוד, שכאן כשמו כן הוא – יסוד חייו ועבודתו, מסיפור זה הוא התחיל.

[השלמה: מובא שהיה להם אח שלישי, ר' נתן, שהיה יחסית איש פשוט ועבודתו היתה להעביר אנשים על גשר. יש גשרים נעים, שצריך שמישהו יתפעל אותם ואז עוברים לצד השני. כל פעם שהיה צריך להעביר אשה על הגשר הוא היה לוקח דף ניר ושם עליו נקודה שחורה. כשהגיע הביתה בלילה עשה קשהעמ״ט ותיקון חצות שלו ובכה כל כך על הדף עד שהנקודה שרשם על הדף נמחקה ורק אז הלך לישון. גם כן רואים כאן טיפוסים – כנראה שכל המשפחה הזאת מאד פרום, ואפשר לצרף את הסיפור הזה לספירת היסוד, מודעות ומסירות נפש על תיקון הברית. משמע שר' זושא היה הגדול, שנולד מברכת העני, ור' נתן קטן ממנו ולמד ממנו – כל האחים, ביודעים או שלא ביודעים, מקבלים דרך הבכור, כמו שכתוב על "כבד את אביך ואת אמך" לרבות אח גדול.

כל המדרגות עוברות דרך הבכור. לא הזכרנו הסיפור שמובא באריכות ב״בעתה אחישנה", על הרבי של הרבי – שזה סיפור חשוב עליו – זה כמו יחס בין צדיק תחתון לצדיק עליון. אם אמרנו שהיחס שלו למגיד זה גוף ונשמה, זה גם מתאים לאותו סיפור. הגוף כאן זה כמו יסוד הנוקבא, המלכות, הענוה שלו. הצדיק עליון זה המגיד, היסוד לעניננו. כך אפשר להעתיק את שני הצדיקים מעלה מעלה, היות שהכל זה יחסית – "רננו צדיקים בהוי'". מה שהוא אמר ליהודי הפשוט שאם אתה תסתפק בצדיק תחתון זה טוב לך, כי הוא מזדהה איתך לגמרי, וממילא מלמד אותך זכות מאה אחוז, משא״כ ביחס לצדיק עליון שואלים ובודקים בשמים אם אתה ראוי, ואילו אצלי לא בודקים אותך. ]

נעשה את השאר ממש בקיצור:

הוד: היו לרבי זושא הרבה נסיונות מאשתו דווקא, שהיתה אשה די קשה. בכלל, כל מי שיש לו נסיונות מהאשה יש לו התמודדות ותיקון של ספירת ההוד – "איהי [האשה] בהוד". הוד זה או דבור טוב או דבור רע – היא היתה מקללת אותו הרבה (היו לו סיבות טובות, לא הביא פרנסה הביתה, ובכל אופן קללות לא חסרו שמה). פעם אחת הוא התדיין עם עצמו – חז״ל אומרים שמי שזכה לאשה רעה זה חוסך ממנו גיהנם, והוא חקר חקירה שאולי גיהנם זה יותר טוב מזה, עד שגילו מן השמים מה זה גיהנם. כשהוא ראה מה זה גיהנם הוא אמר – תמשיכי לקלל אותי! בכל אופן, הוא ודאי אהב את אשתו מאד – הוא אוהב את כולם – זה גם כנראה חלק מלהרים את עם ישראל מלמטה, הסיטואציה הזו בהשגחה פרטית. כתוב שפעם אחת הצליח לפייס אותה על זה שלא הביא פרנסה הביתה – שאל מה היית עושה אם הייתי עשיר קמצן, זה היה עוד יותר גרוע, שיש לי כסף ואיני נותן. לא יותר טוב שאין לי כסף? לטענה הזו היא הודתה – יותר טוב בעל בלי כסף מאשר בעל עם המון כסף רק קמצן. אפשר ללמוד ממנו איך לפייס – זה הצליח.

נצח: כל הנושא של זיכוך הגוף – ישב בין נמלים וכבר לא עקצו אותו, ישב על גחלים ולא שרפו אותו, ואז אמר "איזה רשע אני, אפילו לנמלים אני לא טעים" (השלמה: הסימן לזה שהיה נוהג בצעירותו לשבת על גחלים ובין נמלים זה "באתי לגני אחותי כלה" – גחלים-נמלים). רבי זושא החזיר את רבי אלימלך לחסידות. רבי אלימלך לא הכיר אותו, כי עזב כתינוק, ורבי זושא חזר והזדהה כאחיו והתחיל לקרוא מחשבותיו – למה בשמו״ע אתה חושב על סוגיא כזו וכו' – והוא שאל זאת מנין לך. הוא הזמין אותו לצאת לשדה לראות, והם ישבו בין הנמלים – התחילו לעקוץ את רבי אלימלך ואותו לא, אז הוא התפלל לקב״ה שלכבוד אחיו יעקצו גם אותו פעם אחת, ואז באמת ה' שמע את תפלתו. אני ממש מקצר, זה סיפור מאד ארוך איך שקרב אותו, ובסוף קרב אותו עד שנעשה הרבי של כל הרביים של פולין – בעל שם טוב קטן, בלשון צדיקי פולין. תמיד רבי זושא אמר שרבי אלימלך כמו בן המלך ואני כמו עבד פשוט של המלך. כל הזיכוך של הגוף זה בעצם שייך לספירת הנצח בפרט. המעשה והגוף מתחיל מהנצח, ולזכך את הגוף עד שחוזר בסוף ימיו למצב שלא נאמר על כל צדיק בעולם – שחוזר להיות כמו תינוק טהור, תינוק עולמי, אדם הראשון לפני החטא, זה לנצח את מלאך המות לגמרי, שיהיה רק "בן מאה כאילו מת". זו לא עבודה שוה לכל נפש, אלא עבודת נצח מיוחדת לצדיקים מיוחדים, כמו כאן הרבי ר' זושא. [השלמה: סיפורים אחרים על צדיקים שהיו כמו אדם וחוה לפני החטא – כמו על רבי אלימלך ואשתו, או היהודים שהיהודי הקדוש לקח את חסידיו לראות אותם ביער – זה מצד הנשמה, הטוהר הנשמתי שלהם ביחס, אבל אצלו זה מצד הגוף].

[השלמה: הוא ברך ילדים להיות חזק ובריא כמו גוי – מחד עבד על זיכוך הגוף, נולד עם גוף קדוש (יסוד) וזכך אותו עוד ועוד (נצח), אבל היה מברך כך, שזה גם פן של נצח. זה גם פן של גבורה, כמה שעבד על זיכוך הגוף יודע שהעיקר זה לעבוד ה' בגבורה (אלא שגם הגוי הכי גבור בעולם לא יכול לעמוד בגבורה בעבודת המלך שעתיים כמו שהוא היה עומד כל היום כולו). להיות בריא וחזק זה גם חיצוניות הנצח – זה כדי שתהיה גיבור, אבל עצם הבריאות והחוזק כמו גוי זה נצח ראשוני. מעצמו הוא דרש את הנצח הפנימי – הזיכוך של הגוף בתכלית. ]

תפארת: פעם אחת הוא הלך בגלות שלו קרוע בלוי שקשה להכניס אותו הביתה (קצת מזכיר את הסיפור של אמא שלו עם המוכה-שחין). הגיע למקום אחד ואף בעל הבית בעירה לא היה מוכן להכניסו הביתה, חוץ משמש בית הכנסת שצריך לקחתו אחרי שאף אחד אחר לא לקח אותו מבית הכנסת. הוא לקח אותו הביתה, כבד אותו יפה ונתן לו לאכול, ותוך כדי שהוא אוכל את הסעודה הצנועה שהוא קבל רבי זושא החל לנשק את ידי עצמו. בעל הביתה חשב שאולי יצא מדעתו, אבל בכל זאת שאל אותו מה זה – הוא אמר לו שיש אתרוג, שכל השנה זה פרי כמו כל הפירות, אבל פתאום מגיע חג סוכות והוא מכשיר מצוה, ואז הפרי הפשוט נעשה משהו חשוב מאד מאד. ככה אני, אני גארנישט, אבל עכשיו זכיתי שיהודי מקיים על ידי מצוה הכי גדולה של הכנסת אורחים, כלומר שגופי כמו האתרוג, אז כמו שכל כך מחבבים את האתרוג שיש שמנשקים אותו, כך אני מנשק את עצמי שאני חפצא של קדושה. זה סוג של פאר.

נחזור רגע לאשתו. היו לו תפלין מהודרות ופעם לפני סוכות, כשלא היתה לו פרוטה לפורטה לקנות ארבעת המינים, אז הוא מכר את התפלין וקנה אתרוג מהודר. זה כל כך הוציא את אשתו מדעתה, שהעריכה את התפלין וראתה שהוא מוכר אותן בשביל מצוה לשבוע, אז מרוב כעס היא לקחה את האתרוג ונשכה את הפטם ופסלה את האתרוג. הוא ראה זאת ושתק, ואחר כך היה לו גילוי מן השמים שמה ששתקת היה יותר יקר למעלה בשמים מקנית האתרוג ממכירת התפלין [השלמה: הווארט הזה שתגובה נפשית יותר יקרה ממצוה וקדושה מובהקת זה חידוש מדהים של החסידות, על דרך חידוש הדבקות בלימוד תורה כנ״ל; באמת אמרו לו שהשתיקה יותר מקנית האתרוג – מדה בגברא יותר ממדה בגברא, אבל ממילא יוצא שאין לו אתרוג ולא תפילין זה לא נורא, העיקר זה מה שקודם מכר את התפילין בשביל האתרוג ואז שתק בפסילת האתרוג, והיינו שלא משנה מה יוצא בפועל אלא הכוונה, כנ״ל ביסוד]. הוא בטוח בה', בסוכות לא מניחים תפלין אז הוא מכר אותן בשביל אתרוג, ואשתו פוסלת את האתרוג והוא לא כועס. יש כאן כמה תיקונים – הוד, מלכות, וגם של תפארת.

פעם אחת הוא רצה לבטל גזירה – סיפור שקשור גם לתפארת וגם לנצח – ובשביל זה הזמין שיצטרפו אליו כל שבעת הרועים, האושפיזין של סוכות, שכולם ירדו אליו וביחד יבטלו את הגזירה. כולם ירדו, והוא כמו בבית דין פותח בקריאה לבטל את הגזירה – כולם אומרים לו שמה שירדנו לעולם התחתון אליך זה לא בזכות יחודים שעשית, עבודות רוחניות, אלא רק בזכות עובדות פשוטות בהן אתה עובד את ה', כיהודי פשוט, אבל במסירות נפש ועבודה קשה (כפי שנסביר), עד כדי כך שהקב״ה יושב בשמים ואומר "ראו בריה שבראתי", ראו את בני זושא, "ישראל אשר בך אתפאר". הבעל שם טוב אומר – פירוש יחודי שלו – שמדת התפארת זה לעבוד את ה' כך שזה גורם להקב״ה התפעלות, שהוא מתפאר בנו. זה לעבוד את ה' במדת התפארת. ה' מתפאר בו, אבל במה הוא מתפאר? אגב, האבות אחר כך אמרו לו שאנו רואים מלמעלה שזו גזירה לטובה, אז איננו יכולים לעזור, אבל אתה מלמטה רואה שזה רע אז תבטל לבד (ואנו נותנים לך כח שתוכל) – ירדנו רק לראות בריה כזו שה' מתפאר בה, לא בגלל כוונות אלא בגלל עובדות פשוטות. זה שה' מתפאר בו בגלל עובדות פשוטות – המעשה הוא העיקר – זה שייך לנצח והוד, אבל זה שגורם לה' התפארות זה בפנימיות, ביודעין או שלא, עבודת ה' במדת התפארת.

גבורה: מכל הספירות, יש אולי הכי הרבה ענינים והצדיקים שבחו אותו הכי הרבה זה במדת היראה שלו, מדת האש. אדמו״ר הזקן אמר שגם בהיכל היראה בשמים היראה של רבי זושא היא חידוש גדול. רבי מרדכי מלעכוויטש, אחד מגדולי הצדיקים, אמר שאני רואה את רבי זושא מתפלל עם תפילין כשמחציו ולמעלה רק אש (אי אפשר לראות פנים של אדם, על דרך "חציו ומטה איש, חציו ומעלה אלקים"). רבי ישראל מרוז׳ין שר' זושא היה א פיירדיקע צדיק – צדיק של אש. כשהוא היה ישן במטה פניו בערו כאש, כך העידו עליו, ועוד ועוד ועוד. אש יכולה להיות גם מאהבה כאש, אבל שבחו אותם כולם במדת היראה שלו – היראת שמים שלו היתה החידוש הכי גדול. הכל בקיצור.

[השלמה: אם רוצים לייחד לו שלוש ספירות הכי עצמיות, זה גם כתר וגם מלכות – תענוג וענוה, "ענוים יירשו ארץ ויתענגו לעד עליה" – זה הקשר בין הענוה של רבי זושא לבין התענוג שלו. "יירשו ארץ" זה הסיפור של השינים, שהוא עצמו "ארץ זבת חלב ודבש". רצינו להתחיל את כל הסיפור שהספירות הכי עצמיות שלו זה כתר, מלכות וגבורה. אם כוללים את הדעת יש יא ספירות, ואז כתר-גבורה-מלכות הן רת״ס הספירות – הגבורה באמצע יא ספירות. כתר מלכות = בראשית ברא. כתר גבורה מלכות = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", לפני עשרת הדברות ששמענו מפי הגבורה. הגבורה היא הכח המייחד את הראש והסוף, את הכתר והמלכות. רק בקו האמצעי הייתי חושב שזה כתר-תפארת-מלכות – רת״ס של הקו האמצעי (ויש לכך כמה רמזים) – אבל בכל הספירות זה כתר-גבורה-מלכות. למה גבורה זה כה עצמי אצלו? חוץ ממה שאמרנו (שהוא חידוש בהיכל היראה) יש עוד כמה דברים, גם אדמו״ר הזקן וגם רבי ישראל מרוז׳ין ועוד צדיקים אמרו שהוא גיבור שבגבורים. אמרו שהגבור הכי גדול בעולם לא יכול לעבוד את מלכו שעתיים כפי שרבי זושא עובד את מלכו, מלך מלכי המלכים, עשרים וארבע שעות. הוא גיבור עצום, כנראה גם לכן האריך ימים וגם עמד בכל הסיגופים בכיף – הכל נובע מזה שהוא הגיבור הכי גדול מבין הצדיקים. זה שהעבודה שלו היא עבודה שאין דוגמתה, מבחינת גבורת העבודה, זה גם גבורה – עמוד העבודה זה גבורה. גם יצחק, שהוא מצד הגבורה, הוא גם צוחק – גם לשון תענוג ושעשוע.

עוד שני סיפורים מופלאים של מדת היראה: פעם אחת הצבא הגויים באו למעזריטש, היו מייחדים לעצמם בית ומגרשים את התושבים כדי לגור בו ולעשות ממנו חמ״ל. הם בחרו בבית של המגיד, ואז רבי זושא שמע שהולכים להוציא משם את המגיד ומשפחתו הוא התחיל להתהלך מסביב לבית תוך כדי שהוא אומר "למה רגשו גוים", ואז נפלה עליהם אימה ופחד וברחו משם. סיפור דומה שפעם היתה מכת שודדים באניפולי, והוא היה מעוטר טלית ותפלין והוציא את ראשו מיד נפלה עליהם אימה ופחד וברחו מהעיר. כל זה מכח היראה – כתוב שמי שהוא בעצם יראה הוא משפיע יראה (בלעו״ז הבעש״ט אומר זאת על הנחש, שהוא מתהוה מיראה ולכן פוחדים ממנו). עיקר החיות שלו זה הגבורה, החיבור בין הכתר והמלכות.

יש את הסיפור של א שוואנץ מלמד – שמשוגע רדף אחרי מלמד וקרא לו כך, עד שברח לרבי זושא – ורבי זושא אמר שמגיע לו שיקראו לו כך. הבעל הבית הכהן רצה לשאת גרושה, והוא אמר לו שאסור לו ואם יעשה כך יפרסם אותו בכל העיר, ובעל הבית אמר שיפסיד את השכירות של השנה. הוא בכל זאת הלך לפרסם, אבל בדרך איזו עגלה עצרה לו וספר את הענין ואמרו לו שהוא מטומטם להפסיד בשביל זה שכירות, אז חזר. רבי זושא אמר שהעולם היה כל כף מאזנים, ואם היה הולך ומפרסם על חשבון משכורתו היה מכריע לכף זכות והיה בא משיח, ולכן זה מגיע לו. זה גבורה – ה׳מבצע' שלו היה לפרסם את החטא, למנוע פגם הברית, והוא פספס. זה שכל העולם שקול וצריך להכריע זה גבורה. ]

חסד: חסד שייך לאהבת ישראל, ואמרנו שזה שהוא אוהב את האמא ואת הילדים זה חסד. הוא עשה, כמו כל הצדיקים, המון פעולות של אהבת ישראל. קודם כל, כתוב שהמגיד עצמו ברך אותו, שכמו שאצלו הוא לא חווה רע – עצם התענוג שלו, הכתר שלו – כך לא יראה רע באף יהודי. יש שיחה של הרבי – שאי אפשר לספר עכשיו, והארכנו בכך פעם אחרת – שמשוה אהבת ישראל שלו, של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ושל אדמו״ר הזקן (כל אחד משלים את האחרים, ולכל אחד סוג מיוחד של אהבה שאין אצל אחרים).

[השלמה: זה שהוא לא רואה רע זה גלגלתא – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", ואם יש משהו לא בסדר זה רק בו (כפי שגם היה אומר על עצמו לפני השינה, היום זושא לא בסדר ומחר יהיה בסדר – "אני לא בסדר" עולה משיח, אבל מחר יכנס לישיבה, "אני בסדר", רק שלמעשה לא מצליח והוא נשאר משיח. . .). האהבה של רבי לוי יצחק שרואה את העבירה ומיד מלמד זה זכות, ובכך מעלה מיד – כמו "ועוד מעט ואין רשע" של רבי נחמן, מגיע לאיזו נקודה טובה בפנים (כמו שרואה שמי שמעשן בשבת לא יכול לומר שקר) – זה שיש לו הברקה של אהבת ישראל, זה חכמה. אדמו״ר הזקן רואה את הרע, לא מתעלם ממנו, אבל רואה מיד את התיקון – גם כמו איזביצ׳א, רואה שישראל לא חטא אף פעם כי זה דרך לתשובה עילאה נסתרת, וגם רואה את התיקון בתוך הדבר עצמו. זה כמו חכמה סתימאה, שעל זה כתוב "כולם בחכמה אתברירו". התיקון הפנימי (נוסח איזביצ׳א, כמו שמי השילוח יכול לראות את התיקון של כזבי וזמרי) זה ח״ס (רק משם רואים את זה, ופינחס לא מבין את זה) והתיקון הגלוי זה חכמה גלויה. האהבה של רבי זושא מגלגלתא, החסד שלו משקף את "ורב חסד" שבגלגלתא – ככה הוא אוהב יהודים. לפעמים הגלגלתא מתגלית באמא, ואמא זה המדרגה של "וירא און ולא יתבונן" בדרך מצוותיך – הוא קשור לאמא, כפי שהסברנו, אבל באמא האהבה היא אהבה עצמית, כמו שהאדם לא רואה אצל עצמו עול ונגע כך לא רואה אצל אף אחד, וכאן זה יותר גבוה מזה, כי יכול לקחת את כל העוון לעצמו. בכל אופן, התגלות עתיקא באמא, לכן שמה הוא רואה את הזכויות של הגנב (כנ״ל באמא עילאה). ]

יש פעולות שהוא עשה – נספר שני סיפורים ובזה נסיים. פעם אחת הוא בא לבקר חולה – חלק מהקיום של "ואהבת לרעך כמוך", לפי הרמב״ם – ואז יצא לפתח הבית, פנה למזוזה ואמר לה (היה מדבר חפשי, אל עצמו בגוף שלישי, אל האמא שבשמים, וגם אל המזוזה) "הרי כתוב עליך ש-ד-י – שומר דלתות ישראל – איך את נותנת למחלה להכנס לבית? !". אז גער במזוזה ש״מה שהיה היה, אבל מכאן ואילך תקיימי מה שכתוב עלייך" – כך הוא רפא את החולה. אפשר ללמוד מזה.

אחרון אחרון חביב, פעם הוא בא לאיזו אכסניא ושם היתה אשה, בעלת הבית, והוא היה רעב (יש הרבה סיפורים של "זושא רעב", ויש ביניהם סיפור מפורסם שיצאו משני שיניו חלב ודבש אחרי שלא אכל שלושה ימים, והצדיקים ידעו מאיזה שינים, רבי משה מקוברין הצביע על השינים במסורת מרבי מרדכי מלעכוויטש שבקרו על ערש דוי והוא הראה לו מאיזה שינים זה יצא, ומזה רואים שהוא עצמו, כמו שהוא עם ישראל, הוא בעצמו גם ארץ ישראל, "ארץ זבת חלב ודבש"). כשהוא רעב הוא אומר שהוא רעב, וכשהוא מאד רעב אמר "תודה רבה לך ה' שנתת לזושא תאבון" – במקום לעורר דינים שהוא הולך למות מרעב הוא עושה מזה משהו חיובי [השלמה: זה שהוא רקד שלוש יממות עם "כלה דא שכינתא" – עם הסיפור ששיניו זבו חלב ודבש ושהודה על התאבון שלו – יתכן שחישב כמה זה "כלה דא שכינתא" ויצא לו שזה כט בריבוע שהוא כא בהשראה, ורק ר״ת זה חי בריבוע. אם זה אפשר לרקוד שלוש יממות ולשכוח מכל העולם עד שזה עובר).

פעם אחת הוא התענה שלושה ימים על העבירה שהוא אמר ברכת הנהנין והיתה לו בדקות גם כוונה לאכול.

איך היה מבקש אוכל? היה יושב בחדר ואומר "זושא רעב", והגבאי ידע להכניס לו אוכל. פעם אחת בקר אצלו רבי ייבי, ובקש מבני הבית שכאשר יאמר "זושא רעב" יכניסו לו לאכול. כך היה, ואמר עוד כמה פעמים ולא הביאו לו, ואז אמר שכנראה שרוצים שזושא יאמר פרק תהלים – אמר פרק תהלים ושוב אמר שהוא רעב, ועדיין לא הכניסו לו. אמר שכנראה שרוצים שיאמר עוד פרק תהלים, ועשה זאת ופתאום הגיע איזה עשיר, דפק בדלת והביא לו סעודת מלכים. אחר כך הוא הסביר שבבקר אותו יהודי, באיזו סמטא, מהר לעבודתו ובלי כוונה דחף אותו (רבי זושא הלך בלי לשים לב, קצת כמו בטלן, ברחוב). כשהוא תפס מי זה היה הוא נורא התחרט ורצה לפייס אותו, וכדי שיהיה תיקון לאותו יהודי רבי ייבי רצה שהוא יביא את האוכל, ולכן אמר לבני הבית שלא יכניסו אוכל כדי שהוא יכניס, וכך היה. ]

בכל אופן, בסיפור הזה נכנס לבית והיה מאד רעב, אז פנה לבעלת הבית ובקש משהו לאכול, והיא בזה לו ולא הסכימה – אמרה לו להסתלק. כך היה כמה פעמים – הוא אומר שרעב ומבקש לאכול והיא בזה לו ומסלקת אותו, עד שכל כך הרגיז אותה שהיא נתנה לו סטירת לחי. אז הוא יצא והסתלק מהבית, אבל באותו רגע היא נהיתה משותקת. הבעל לא היה שם בשעת מעשה, אז הוא חזר הביתה ואשתו משותקת ר״ל – הוא חקר מה היה, ואז נודע שהיה פה רבי זושא וקרה כך וכך וכו'. הוא מיד רץ אחריו והשיג אותו, נפל על רגליו ובקש רחמים על האשה. רבי זושא אמר לקרוא לאשה, והביאו אותה. אז, ברגע שהביאו אותה היא התחילה לדבר, והוא שואל אותה מה עשתה, תתוודי מה עשית, אבל ניסח זאת – למה הגיע לזושא פאטש? האוירה לא מה החטא שלך, אלא למה הגיע לזושא פאטש. היא התחילה לספר על כל מיני דברים שעשתה, אבל הוא אמר שלא בגלל זה מגיע לזושא פאטש. עד שהיא בסוף סיפרה שיש לה מנהג רע שהיא עצמה שוחטת את העופות – לא נפק״מ אם שוחטת כאילו כשר או לא, כי בשו״ע אסור לאשה לשחוט – ואז הוא אמר: אה, רבי זושא רצה לאכול טרפות, לכן הגיעה לו סטירה. זה סיפור למופת, שקודם כל מצד אחד הוא פועל שהאשה תודה ומן הסתם תחזור בתשובה אחרי כזה סיפור, אבל באמת בהכל הוא מאשים את עצמו – זה הכל הוא, הוא החוטא בסופו של דבר, לכן מגיעה לי הסטירה. כאן יש גם אהבת ישראל אין סופית – לפעמים באהבת ישראל יש שלב בינים שמישהו סובל לרגע קטן, עד שהענין מסתדר – וגם זה כמו שאמרנו קודם, המלכות שלו היא זה שהוא אחד עם כל אחד אשר בשם ישראל יכונה, הכל הוא לוקח לעצמו וממילא כולם נשארים זכאים וטהורים נקיים.

אם כן, זכותו של רבי זושא יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, וכפי שאמרנו בהתחלה יש כאן חיבור בין אדמו״ר הזקן – חברו הטוב – והרבי הריי״צ, י' שבט, תחילת הנשיאות של הרבי. יש כאן איזה כח נשמתי של רבי זושא שעלינו להזדהות ולהתעצם איתו, ובכך לחבר את כל הדורות ביחד, עד שנזכה לגאולה סוף כל סוף – את ה״עת צרה היא ליעקב" עברנו, ו״לא תקום פעמיים צרה" כמו שאמרנו, ובזכות כל הצדיקים תבוא הגאולה האמיתית והשלמה.