סיפר מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ״ל: בצעירותי כאשר הייתי עסוק בלימוד הלכות שחיטה לקראת בחינת הסמיכה אצל אחד מגדולי החכמים בירושלים, הלכתי ביחד עם תלמיד חכם נוסף אשר ישבנו שנינו בלימוד חברותא בענין דק וקשה זה.
כעבור זמן נבחנו שנינו אצל אותו חכם ועמדנו במבחן, אך נתבקשנו לעמוד במבחן מעשי. כל אחד נדרש לשחוט יונה. וכידוע ששחיטת יונה היא שחיטה קשה, וצריך לדקדק בה היטב. חבירי רכש מכספו שתי יונים והביאן לשחיטה בפני החכם. והנה, נשחטו שתי היונים, יונתי נמצאה כשירה, ושל חבירי – טריפה. משום מה, סירב ראש השוחטים לתת לנו תעודת הסמכה לשחוט, למרות ששחיטתי היתה טובה. וכך יצאנו שנינו מבית החכם בפחי נפש: חברי, על שנמצאה שחיטתו פסולה, ואנוכי על שנדחתי מקבלת תעודת הסמכה.
למחרת חזרתי לביתו של החכם, וביקשתי לעמוד על פשר הדבר: מדוע לא קיבלתי את התעודה הנכספת? לשמע השאלה, גער בי החכם: "איך אינך מתבייש? ! אתה וחברך עמלתם יחדיו על הלכות השחיטה. את היונה שקנה חברך בכספו שחטת, ועתה אתה מבקש להתהדר בפניו בתעודה? המתן עד שגם הוא יקבל תעודה, ותשמחו בה שניכם!"
ואכן, זמן מה אחר כך ניגש החבר שנית למבחן המעשי, עמד בו בהצלחה וקיבל תעודה שוחט. או אז ניגשתי שוב לביתו של החכם, כדי לקבל ממנו את תעודתו. חזר החכם ושאל אותי שאלות קשות ומסובכות בהלכות שחיטה, וניכר היה שלא בשביל לבחון אותי הוא עושה זאת – שכן הלכות אלו לא נדרש ללומדן למבחני הסמיכה – אלא בשביל להשתעשע בדברי תורה. ב״ה עברתי והשבתי יפה על כל שאלותיו של החכם. בסופו של דבר שלף החכם סכין גדולה שהיתה ברשותו ואמר לי: "הנה אני זקנתי וסבתי, ואין בכוונתי להמשיך לשחוט. על כן אני מעניק לך את הסכין שלי, כדי שתשתמש בה אתה"…
לימים סיפר מרן הרב זצ״ל, כי שנים רבות אחר כך, כאשר גיסי הרב נתנאל יצא לשליחות לפרס, נתתי לו את הסכין בהשאלה, ובמשך שלושים שנה שחט בה בפרס, ולא נס ליחה. ועדיין הסכין עומדת וגם ניצבה אצל חומייני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה