עבודת גמר בחינוך לתואר ב. אד.
במסגרת לימודים במכללה ירושלים
שם החיבור: משנתו החינוכית של החיד״א.
שם הכותב: מוסאי אורי מ. ז. 028462588.
שם המנחה: הרב יצחק הלוי שליט״א.
שנת הגשה: תשס״א.
תוכן העניינים
הקדמה. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
3
ראשית ימיו של חיד״א. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
תולדותיו
צעירותו
מסעותיו
ספריו
4
בדרך קיום המצוות. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
8
בדרך המידות הטובות. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
ממעלותיו של העניו
הדרך להשגת הענוה
ענוותנותו של רבינו
זריזות
12
ועל המדות הרעות ותחלואיהן. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
קנאה, תאווה, גאווה, מחלוקת
שנאה, כעס, דבור אסור
16
משנתו ביחס לתורה ועבודה. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
למוד תורה לשמה
שיטת הלימוד
דרכי הלימוד של רבינו
על עוון ביטול תורה
עונשו של המבטל תורה
20
יחסו של רבינו ללמודי פילוסופיה וחוכמות חיצוניות. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
25
דרכי חסידותו. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
27
סוף דבר. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
28
ביבליוגרפיה. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
29
הקדמה
כל הבא לכתוב על אשיות שתחומה רחב ויצירותיה מגוונות, לא תהא מלאכתו שלמה ונקיה אא״כ יתמסר לה ראשו ורובו. הרבה נכתב על גדולי ישראל ועדיין אין בידינו אלא קווים אחדים מדמותם.
ואם דברים אלה אמורים כלפי ר' יוסף קארו ור' משה אלשיך, האר״י והר״ח על אחת כמה וכמה חיד״א.
כשם שאישיותו של חיד״א רבת פנים כך מגוונים הם מקורותיו, וכמעט אין לך שטח משטחי היהדות שהוא עצמו לא עסק בו, פרשנות ודרש, הלכה וקבלה, מוסר ודינים, הסטוריה וביבליוגרפיה.
בעבודתי זו אנסה בעזה״י להעלות על הכתב קוים ושיטות ומשניות חינוכיות לחיד״א מתוך ים תורתו הגדול החובק זרועות עולם.
על משנתו החינוכית של החיד״א בדרך קיום המצוות, ובדרך המידות הטובות ובתוכם ענוותנותו של רבינו, על המידות הרעות ותחלואיהן.
משנתו החינוכית של החיד״א בעניין תורה ועבודה.
מהי למוד תורה לשמה? ומה שיטת הלימוד ודרכי לימודו? ומה יחסו של החיד״א ללמוד פילוסופיה וחוכמות חיצוניות.
וזה החלי בעזר ד' צורי וגואלי.
ראשית ימיו של החיד״א
תולדותיו:
רבי חיים יוסף דוד אזולאי נולד בירושלים בשנת תפ״ד. רבינו נולד פג לשבעה חודשים מה שהשפיע על קו בריאותו במשך חייו. הוא היה בנו בכורו של ר' יצחק אזולאי וכנראה שהיה בן יחיד. בילדותו גילה החיד״א ענין רב בלימוד התורה שקד על תלמודו והתבלט יותר מכל התלמידים.
אביו כותב עליו "כבן שש כבן שבע ותחל רוח ד' לפעמו, הכיר את בוראו ויכ״ר יוסף בידיעת ביתו בו ולא ימיש מרחובה. . . . ויט שכמו לסבול בקי בהטיה יושב אוהלים בית מדרשו של מר גיסי הרב המחבר נחפה בכסף".
כבן תשע כבן עשר נכנס לבית מדרשו של בעל הפר״ח, ר' חזקיה די סילוה.
ר' יונה נבון, בעל דודתו, היה מרביץ תורה בבית מדרש זה ואצלו למד חיד״א עיקר תלמודו.
בן שתים עשרה היה כשניסה את כוחו בכתיבה, הוא החל לחבר פירוש על ספר האגור וחידושי דינים על הלכות מליחה.
בילדותו ניכר בו בחיד״א גם כשרון של דרשן. מורו ר' יונה נבון ואביו, שאף הוא הרביץ תורה, חינכוהו כבר בהגיעו לגיל המצוות לכתוב פסקים ולהשיב תשובות בהלכה.
בבית המדרש דרש חיד״א בנערותו מיד לאחר גיל בר המצוה על כל פנים מבן חמש עשרה שנה ועוד דרש שלושים וארבע דרשות אם דרושים לפרשת שבוע ואם הספדים על גדולי החכמים ועל קרוביו.
בבחרותו המשיך חיד״א לימודיו בבית מדרש "בית יעקב" בישיבת הרב "פרי חדש". חמשה חברים היו לו לחיד״א בבית המדרש וחברו המובהק היה ר' יום טוב אלגאזי שחיד״א גדל וחונך יחד עמו.
צעירותו:
יחד עם עיסוקו בתורה ובהוראה היה חיד״א מתנהג בדרכי קדושה וחסידות. מתי התחיל חיד״א לעסוק בתורת הנסתר?
הוא היה יוצא ונכנס ב״מדרש חסידים ק״ק בית אל" בימיו של ר' גדליה חיון מייסד ביהמ״ד.
עיקר לימוד בקבלה היה אצל ר' שלום שרעבי, פרשן קבלת האר״י ביחוד בנוגע לכוונות התפילות.
חיד״א, יצק איפוא מים על ידם של חכמי תורת הסוד המובהקים שהיו גדולים בתורת הנגלה ויחד עם ההלכה שילבו באורחות חייהם את המנהגים והסייגים של הקבלה.
הוא נמשך לדרכי חסידות ולחיי פרישות בהשפעת רבותיו ונטייתו זאת באה לו בגיל צעיר.
בבחרותו היה עושה בירושלים סיגופים עצומים כדי להשיג השגה ודומה איפוא שכאן הוא המפתח לפתרון השאלה מתי החל חיד״א עוסק בקבלה והתשובה היא בטרם מלאו לו עשרים שנה.
נישואיו הראשונים היו לרחל שכבר אירסה בגיל ט״ו שנים בלבד. בנו בכורו "רפאל ישעיה" נולד לו בירושלים בשנת תק״ג וכן בנו השני אברהם נולד בירושלים בשנת תקי״ג.
החיד״א שמש אף דיין בבית הדין ויחד עם לימודו בתורה בשקידה רבה הקדיש חיד״א מעתותיו לעסקי הציבור.
מסעותיו של רבינו:
יציאתו הראשונה הייתה למצרים שם כיהן כחמש שנים וחזר לא״י אל חברון שם נמנה עם טובי העיר וקנה לו שם ותהילה.
שם התמסר לכתיבת ספרו "ברכי יוסף" וכמו״כ הרביץ תורה בישיבה בחברון.
בן עשרים ותשע היה חיד״א כשיצא בשליחותו הראשונה ואעפ״כ עורר רושם גדול בכל מקום שעבר בו.
רבינו ראה חובה לעצמו לייצג בכבוד וגאון את א״י כדי להגביר את השפעתה על הגאולה ותמיד הבדיל בין כבודה של א״י וכבודו שלו וכשפגעו בכבודו שלו אמר זה לטובה אולם כשנגע הדבר לכבודה של ארץ ישראל נפשו לא ידעה מנוח והשיב מלחמה שערה.
הרבה מידות היו בו בחיד״א שחיבבוהו על הציבור וגרמו להצלחתו בשליחותו. הוא היה בעל הופעה נאה ביותר הדור פנים וצעדיו שקולים ומדודים והכרת פניו ענתה בו שאדם גדול וחסיד הוא.
גדולי ישראל וחכמי האומות הגברים וההמונים רחשו לו הערצה ואי אפשר היה שלא להתפעל מגדולתו ומקסמו האישי.
בהדרת פניו ובנועם הליכותיו עורר תשומת לב מיוחדת. היה בקיא בכמה שפות מלבד עברית וערבית.
היו מקומות שביזו אותו עד חורמה במיוחד בקהילות אשכנז, שחשדוהו, שם נסה להתחמק ולהיות ימים ספורים בלבד.
מסעו השני:
שליחותו השניה של חיד״א הייתה אף היא מטעמה של קהילת חברון והפעם יצא כאחד מחכמי העיר לאחר שנתיישב בה.
בתוניס התקבל חיד״א בכבוד גדול ובעיר זו הצליח לאסוף כסף רב. שליחותו השניה הורחבה על פני איטליה והוא ביקר במספר יותר גדול של קהילות.
ניסיונו בשליחותו השניה גדל, ספרו "ברכי יוסף" הופיע וקנה לו שם ותהילה וברוב המקומות נתקבל בכבוד רב.
רבינו אסף כספים רבים לקהלת הקדוש בחברון ועזר רבות להסרת הפורענויות מתושבי חברון.
רבינו לא רק שקבל מהגולה אלא יותר נתן. הרביץ תורה ומוסר בקהילות ותיקן תקנות, יישב סכסוכים בקהילות וכן בין איש לאשתו וכדומה.
בהיותו בליוורנו קנה לו חברים רבים ונתקשר בקשרי ידידות עם חשובי הקהל, דבר שפתח עבורו להקמת ישיבה שבה היה לומד וכותב את ספריו הרבים.
הוא דרש דרשות חוצבות הרים עד כדי כך שכל העיר היתה יוצאת ועושה כשני שבילים וכל העם מימין ומשמאל מנשקים שולי גלימתו ומלחכים עפר רגליו.
חיד״א בליוורנו:
תעלומה שלא מצאה עדיין פתרונה היא השאלה מדוע לא חזר חיד״א לארץ ישראל ונשאר עד סוף ימיו בליוורנו.
ידוע על שאיפתו ורצונו העז לשוב ולחזור ולהתיישב בא״י, ופעמים אחדות עשה חיד״א הכנות של ממש לעליה לארץ ישראל.
באחת הפעמים עת רצה לצאת פרצה מגפה בירושלים ולכן התעכב וידוע עוד על עיכובים כאלה ואחרים.
נוסף לעיכובים הרגילים שנתעכב בשל הדפסת ספריו ובשל מכות מידי שמים גרם לביטול תוכניתו הידיעה שלא רצה לחזור לא״י בשביל שהיו רוצים למנותו נשיא על רבני ארץ ישראל וזה מורה על ענוותנותו הגדולה שלא רצה להיות הראשון לציון.
בימי שבתו בליוורנו הייתה בריאותו לקויה ומשנת תקמ״ה אנו שומעים מפיו על מחלות רציניות שהפילוהו למשכב שבועות וחודשים שהחלישו כוחותיו.
בליל שבת קודש פרשת זכור אחד עשר באדר תקס״ו נפטר חיד״א.
מהנכתב על מצבתו "מופת הדור גדול מנביא. . . אוי כבה נר מערבי לחש ונהי גדול עצבי. . . מצבת קבורת איש אלוקים קדוש, מופת הדור והדרו המקובל האלוקי מרביץ תורה בישראל חסיד והעניו ריש מתיבתיה. . ."
כבוד גדול עשו במותו ולא רק בליוורנו אלא בכל קהילות ישראל ועשו יום ביטול מלאכה והספד ועצרה.
ספריו:
ברכי יוסף – חבור בהלכה על שולחן ערוך שנתפרסם ביותר
שיורי ברכה – הוספות לספר ברכי יוסף
מחזיק ברכה – כנ״ל נחל שורק - הפטרות
חיים שאל, יוסף אומץ, טוב עין – שו״ת ועד לחכמים - יוחסין
שם הגדולים – יוחסין וביבליוגרפיה שער יוסף - הוריות
מעגל טוב – כנ״ל מקום דוד – מ״מ
ככר לאדן – עניינים דברים אחדים - דרושים
נחל אשכול – ה' מגילות מדבר קדמות - הקדמות
נחל קדומים – עה״ת חומת אנ״ך – על התורה
ראש דוד – עה״ת כסא רחמים – מסכתות
מצח הרצון – ס' חסידות קטנות
יעיר אוזן – כללים כסא דוד – עה״ת
פתח עניים – עין יעקב כף אחת - תפילה
פני דוד – עה״ת קשר גדול - הנהגה
שפת היאור – סוד יוסף בסדר - תפילה
דבש לפי – הקדמות ועוד.
מרפא לשון – נ״ך
קורא בגרון – גימט'
חיך מתוק – מעשים
הדר זקנים – רבנן
זרוע ימין – הגדה, אבות
מורה באצבע – הנהגה
צפון שמיר – כנ״ל
חידא דארמיתא – עניינים
חדרי בטן – מוסר עה״ת
גופי תורה – תהילים
ברית עולם – כריתות
שמחת הרגל – הגדה
צוארי שלל – הפטרות
מראית עין – עין יעקב
אהבת דוד – עה״ת
פה אחד - הגדה
משנתו החינוכית של החיד״א בדרך קיום המצוות.
בספר לב דוד מביא החיד״א דוגמאות רבות כיצד יש לאדם לקיים את מצוות ד' יתברך ונלקט כמה מדבריו שם:
אהבה –יתלהב בעשיית המצוות באהבת ד' ובהתלהבות ובדבקות ירגיש האדם בכל גופו הארה רוחנית.
בו – בו בעצמו, שלא יעשה ע״י שליח כמ״ש ריש פ״ב דקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו כמו רב ספרא שהיה מחריך רישא ורבא דמלח שבוטא וכן במסכת שבת נאמר מגדולי ישראל אשר כל אחד עשה איזה מעשה ביום השישי "והכינו את אשר יביאו" ומכאן כותב החיד״א מן הגדולים האלה ישא האדם קל וחומר וכן בערב שבת ואפי' דיין שאסור לעשות מלאכה לצורך מצוה מותר
גילה – שישמח מאוד בעשיית המצוה מאלפי נהג וכסף ואמרו חז״ל שהקב״ה קובע שכר על השמחה ששמח במצוה יותר מהצוה ומוסיף החיד״א ואומר שכבר גילה רבינו האר״י זצ״ל כי כל מה שזכה בידיעתו הנפלאה היה בעבור מה שהיה שמח מאוד בעשיית המצוה ועסק בתורה וזוכה לקבל פני השכינה.
דקדוק המצוה – לעשותה בכל דקדוקיה ופרטיה שאם יחסר דקדוק המצוה, המלאך הנברא במצוה יחסר ויהיה בעל מום.
הדור מצוה – אמרו רז״ל "זה אלי ואנוהו" – התנאה לפניו במצוות ספר תורה נאה, לב נאה, טלית נאה, ציצית נאה.
ותרנות – צריך להיות ותרן במצוות כמשז״ל שרבן גמליאל קנה אתרוג באלף זוז ורבינו האר״י היה נותן למצוה כמה שהיה שואל המוכר בפעם הראשונה.
זריזות – כמ״ש הכתוב "וישכם אברהם בבקר" ואמרו רז״ל זריזין מקדימין למצוות ומוסיף החיד״א שאם דרכו להיות זריז בעניניו, יוסיף זריזות למצוות.
כידוע, הזהירות סובב על מצות לא תעשה והזריזות סובב על מצוות עשה בבחינת סור מרע ועשה טוב.
והיינו, כמו שצריך פיקחות גדולה כדי להינצל ממוקשי היצר כך צריך פיקחות גדולה והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהם כדי שלא לאבדם שכמו שהיצר רוצה להפילו "בקום עשה" כך היצר רוצה להפילו ב״שב ואל תעשה".
זאת ועוד, אומר רבינו בפרקי אבות בד״ה "הוו מתונין בדין" שלפעמים אנו רואים שהזריזות מידה משובחת ולפעמים מגונה.
והחילוק הוא-במצוות זריזים מקדימין למצוות והיינו זריזות לפני קיום המצווה כדי להתחילה וגם לאחר שהותחלה יש להשלימה עד תום ואל לנו להתעכב מתחבולות היצר להחליש כוחו ולהניאו ממעשהו.
ואולם, בדברים חדשים צריך מיתון הדעת לבחון האם אין המצווה היא עבירה במסווה של מצווה כדרך יצר הרע.
חברה – אמרו חז״ל אינו דומה מועטים העושים את המצווה, למרובים העושים את המצווה כי היא מתעלית יותר הרבה בהשתתפו עם אחרים.
טעם – חייב אדם למען דעת המצווה לפי הפשט כפי ידיעתו שלא יהיה בכלל "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה".
יראה – צריך לעשות המצווה ביראה גדולה ויצייר בדעתו אם מלך ב״ו מצווה לעשות שירות בפניו כיצד היה עושהו ביראה גדולה אימתה ופחד. ומוסיף רבינו וכותב דהעיקר הוא יראת הרוממות.
כולה – מביא רבינו ע״פ הפסוק "כל המצווה וכו' תשמרון לעשות" וארז״ל המתחיל במצווה אומרים לו גמור וצריך לקיימה בכל חלקיה.
לב – "רחמנא ליבא בעי" ומבאר רבינו שצריך לעשות המצווה בלב טהור ונקי כמו הבר ובלי שום עפרורית ושערורית.
מהיר – מבאר רבינו מה שאמרו במכילתא "ושמרתם את המצות" אל תקרי מצות אלא מצוות שאם באה מצווה לידך אל תחמיצנה ומוסיף שם שהוא בכלל "עשה רצונו כרצונך" שכמו האדון אשר מצווה לעבדו לעשות שירות ורצון האדון שימהר העבד לעשותו ואם יתמהמה ייתן בו עינו ויגער בו כך להבדיל כמה אלפי הבדלות, ישער בעצמו ויקיים מצוות ד' יתברך.
נקיות – המקום שמקיים המצווה יהיה נקי שלא יהיה שום טינופת ח״ו.
סתר – מבאר רבינו שיסתיר האדם מעשיו הטובים שאם מגלה אותם כדי לשבח עצמו מלבד שאִבֵּד שכרו, נענש.
והכלל בזה הוא "והצנע לכת עם אלוקיך" שכל מעשיו וענייניו יעשה בצנעא ולשם שמיים דווקא.
עבד – מבאר רבינו שיהיה כעבד העובד שלא ע״מ לקבל פרס, בשום צד רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך והוא יתברך בוחן לב וחוקר כליות ולפניו נגלו תעלומות.
פאר- מבאר רבינו שיהיה לבוש מלבושיו כמו שאמרו חז״ל בשבת "רמי פוזמקי ומצלי" אמר "הכון לקראת אלוקיך ישראל".
וישא האדם קל וחומר שאם ילך לפני מלך בשר ודם אזי לובש מחצלות ועושה שפמו, נקי מסודר ומתוקן וכמו כן ישא קל וחומר מִעשיו הרשע שהיה משרת לאביו בבגדיו החמודות.
צרכה – מבאר רבינו שיעשה אדם המצווה לצרכה של מצווה ולא לצורכו, דהיינו, שלא ישתף בעשיית המצווה צורך גופו כלל כמו שאמרו חז״ל דאסור לראות מעות נגד נר חנוכה ואפי' ללמוד לאורה אסור וזאת כדי להודיע שלא הדליק לצורכו כלל אלא למצווה לבד.
קניין – כמו שאמרו בזוהר שיעשה המצווה בשכר שלם ולא יעשה המצווה חינם אלא יקנה המצווה בשכר שלם וכמו שאמר דוד המלך ע״ה לארוונה היבוסי "לא כי קנו אקנה מאותך".
רדיפה – מבאר רבינו ע״פ הפסוק "דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב ליבי" שצריך לרדוף אחר המצוות וכמש' מצוה לרוץ כשהולך לבהכ״נ וכן לכל דבר מצוה ואפי' בשבת כמש' באו״ח סימן צ'.
תמה – שיהיה עשיית המצוות שלמה ותמה כמו שאמרו חז״ל כתיבה תמה, לקיחה תמה, תמימה אשר אין בה מום ויעשה הכל מצווה מן המובחר.
משנתו החינוכית בדרך המידות הטובות.
ענווה.
מבאר רבינו באוצרות החידא "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים".
ותמהו כולם במה זכה יהושע שקיבל תורה מסיני?
ומתרצים, על שהיה משמש לפני משה רבינו ומתקן הספסלים ומכבד בית המדרש, אולם הזקנים התביישו לתקן ולכבד ולשמש ולכן זכה יהושוע ומשה כחמה ויהושוע כלבנה.
ומבאר רבינו עוד שמשה רבינו בגלל היותו עניו קבל תורה שאינה שורה בגאים ובמעדנים נפשם וכמו שאמרו חז״ל "מסיני" – הר נמוך.
ומסרה ליהושע שהיה ג״כ עניו. ויהושע לזקנים שהיו ענוים ובגמטריא זקנים ענוים, וזקנים לנביאים שהיו ענוים דאין הנבואה שורה אלא על חכם ועניו וכו', ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה ובודאי שהיו ענוים. ורואים כאן שלמעשה התורה שנתנה בסיני במקום העניו והשפל עוברת דרך גדולים וענווים ובהמשך מבאר רבינו ש״הם אמרו שלשה דברים" שכולם יש בהם צד הענווה.
"הוו מתונים בדין" – וזה לדיין שבגלל ענוותנותו אינו מחזיק עצמו לחכם ולכן נושא ונותן בעצמו בכל צדדי הדין עד שיהיו לו ברורים כשמש.
"העמידו תלמידים הרבה" – ומבאר רבינו שע״י תלמידים הרבה מתבררים הדברים וגם זה מצד הענווה שאינו בוטח בחכמתו אלא צריך תלמידים הרבה וכמש' חז״ל "ומתלמידי יותר מכולם".
"ועשו סייג לתורה" – האדם העניו ירא כל הזמן שמא יגע ויעבור באיסורי תורה ואינו חושב שיכול ליזהר היטב ולכן עושה סייגים.
עוד כתב באוצרות החיד״א "רבי אומר אזהו דרך ישרה שיבור לו האדם" ששם בא להזהיר על הענווה שצריך להזהיר ולהתבונן בה היטב משום שגם אם ירצה להיות עניו לפעמים היא גורמת לו לגאווה ואז ההמון מלעיגים עליו כדוגמא לאדם גדול שרוצה להיות בענווה ונכנס למקום שיש שם רבים כמו ביהכ״נ או בית המדרש וישב עם ילדים בני ח' וט' אולם האנשים הרואים זאת יחוסו על כבודו ויפצירו בו ויביאוהו על כורחו שישב בראש ונמצא שהשפלות הזו כביכול גרמה לו שיגביה עצמו למעלה ועוד שלפעמים בענווה שכזו הוא מחטיא את הרבים שיאמרו הנה זה ענווה פסולה שרוצה להשתרר עלינו ועושה תחבולות להגביה עצמו וכיוצא בזה.
ועוד מבאר רבינו "בחסדי אבות" עצה על הענווה שתמיד העניו יראה לנגד עיניו את "דרך כל הארץ" והיינו את יום המיתה ומיד ישוב לדרך הענווה.
ממעלותיו של העניו
במדבר קדמות מבאר רבינו ממעלותיו של העניו:
נעשה מרכבה לשכינה.
ארי״בל: כאילו הקריב כל הקורבנות כולם ואין תפילתו נמאסת.
המעביר על מידותיו שהוא עיקר הענווה תפילתו נשמעת כשמתפלל על צרת הציבור.
מעבירין לו על כל פשעיו.
אין סט״א שולט בו.
אינו בא בגלגול.
הלכה כמותו כמ״ש פ״ק דעירובין.
תורה נתנה לו במתנה.
ומסיים רבינו כי לא בחר הקב״ה בישראל אלא משום ג' מדות "ענווים, בישנים וגומלי חסדים" וזהו עיקר היהדות ובלי זה, לנוכרי יחשב.
הדרך להשגת הענווה:
במדבר קדמות מבאר רבינו בשם הרמ״ק מהם תנאי ענווה:
שתהיה מחשבתו פנויה מכל מחלוקת רעה ומכל דבר מכוער.
אזניו יהיו נוטות אל הטוב דוקא וכל דבר רע או מגונה ולה״ר לא יכנס בהם כלל.
עיניו לא יסתכל בשום דבר מגונה ויהיו פקוחות להשגיח לרחם על האומללים.
יהיה חותמו אמת ולא יהיה לו חרון אף אלא אריכות אף, אף לאנשים שאינם הגונים.
מסביר פנים לכל אדם, פיו לא יוציא דבר מגונה ולא שום קללה ולא דבר רוגז וזעם ואמרותיו ודבריו יהיו לרצון אמרי פיו אמרות טהורות.
ובלב דוד מביא רבינו הקדמה בעניין חיוב למוד מוסר ואלו דבריו:
"כל קבל דינא צריך ליתן דעתו האיש הירא בדברו מוסר שכבר למד וידע ויהיו בעיניו כחדשים. והראיה שאנו קוראים פעמים "שמע" באהבה ולא סגי בפעם אחת ומזה נלמד למוסר דלא סגי בפעם אחת והגם שהוא גלוי וידוע ומפורסם מצוה לחזור עליו תדיר בלי להפסיק".
ומבאר רבינו "אנכי ד' אלוקיך" שהמתגאה אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת והריהו ככופר בעיקר ויכול לאבד נשמתו בעבור גאוותו ולכן יתגבר כארי להכיר מיעוט ערכו ויאמר יתוש קדמני.
ענוותנותו של רבינו.
החידא התנהג בענווה והתרחק מן הגאווה שהיא אחד הדברים שקיבל על עצמו להזהר מהם ביותר.
בספר לב דוד ובדרושיו כתב על הגאווה: "בדור יתום הזה, כל כך נשתרשנו בגאווה עד. . . אינן מכירין שיש להם גאווה ואין מקיץ ואין יודע שהוא גאה, וסובר כי זה משלמות המידות להקפיד על כל דבר ולקבל הכבוד והשררה".
בדרשותיו בליוורנו הזהיר את הקהל ממדה זו "אשר היא סמא דמותא ורבו כמו רבו שריגיה וסעיפיה וענפיה ומוטבעים בחומר, עד כי נשתרשו ונסבכו בהן, וכמעט לא ידע אנוש כי יש לו גאווה, ובאמת צרעת נושנת היא וצריך כח גדול להפרד מזוהמתה".
הגאווה גורמת לאדם שחייו אינם חיים, כי כל מעייניו שיכבדוהו בני אדם והסרים למשמעתו לא יחטיאו השערה מכל דקדוקי הכבוד ויקדימו עשייה לשמיעה ונמשך לנקימה ונטירה.
החיד״א הולך ומונה כמה דרגות בגאווה שמביאה למידות רעות אחרות "נמשך לשריגי הגאווה יבוא למדת עצבות כי יחם לבבו על דבר קל שבקלים עם בני ביתו ומשרתיו ואוהביו ויהיה עצב מאוד".
מרשימותיו אנו למדים שכך נהג החיד״א למעשה. כל הכבוד שזכה לו בסיוריו בקהילות ישראל לא היה בעיניו בזכות עצמו "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת שגמלנו כל טוב" רושם הוא ביומנו.
כשנתקבלו דבריו על לב השומעים סבור היה שאין זה מחוכמתו ורשם: "כי חן וכבוד יתן ד' ויודע אני בעצמי שאיני יודע לשיח שיחה קלה אבל כל דבריי היו בעיניהם כמרגליות וכו'".
תגובתו להוקרת חכמי הגויים כלפיו הייתה: " וחסדי ד' אזכיר שיש לי שם גדול ומחשיבים אותי מאה חלקים על מה שאני יודע וכבר אומר אני להם כי בער אנוכי והם סוברים שהוא מענווה וכו".
בתוניס חלקו לו כבוד גדול וכל הצלחותיו לא היו בעיניו אלא בזכותה של ארץ ישראל: "ואני מכיר חסרוני ושפלותי בעיון ובכל חוכמה באמת לא מענווה, כי בער אנוכי באמת, אבל הייתי מתחנן לפני ד' המרחם על כל, שלכבוד ארץ ישראל יחונני חכמה ורוחב לב".
משנתגבר על חכמי תוניס בויכוח בהלכה אמר: "ובאמת שהיה פלא שהם חכמים עצומים וחריפים ואנוכי רש ונקלה, ומצאתי חן הרבה והיו מחזיקים אותי לגברא רבא וזה מחסד עליון כי בער אנוכי מאיש".
הכבוד שחלקו לו גרם לו צער "אבל כל זה היה מחמת אהבה ושהיו טועים בי שאני גדול בכל"
זריזות.
אמר רבינו בפרקי אבות "הוי מתונים בדין" דמצאנו שהזריזות מדה משובחת ולפעמים מגונה וכתבנו שכשיודע הדבר שיעשה אז ימהר בעשיתו וכמ״ש זריזין מקדימין למצוות כלומר למצוות שהן יודעים כבר, אבל אם הוא דבר חדש אז צריך מתון הדעת לבחון האם אין המצווה היא עבירה במסווה של מצווה כדרך יצר הרע, אולם בדין אע״פ שכבר יודעו, שכבר נשפט לפניו מספר פעמים אומר התנא הוו מתונים בדין.
מיהו בהוראת שעה צריך לפסוק אף בדין מיד כגון באותם 70 נשים כשפניות באשקלון שהיו מכשפות ומתו כולן ביום אחד.
ועל המידות הרעות. . .
קנאה.
שנינו פ״ד דאבות: "ר״א הקפר אומר הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
ואומר רבינו בלב דוד אשרי אדם שמתרחק מהם ומהמונם, אשריו בעה״ז וטוב לו לעה״ב כי המדות האלה הם אויבי איש ומי שלא מכיר את גנותם וחסרונם מאבד את עולמו.
וכבר אמר המליץ "שלוש ערים תבדיל לך" הקנאה, התאווה והכבוד. והאדם בשכלו יגרשם מבית ומחוץ.
ומוסיף רבינו דהעיקר בעניין קנייני העוה״ז לראות למטה ממנו ובענייני החוכמה והמוסר ועבודת ד' תמיד יסתכל למעלה ממנו וכן יוסיף תמיד, אבל בענייני העוה״ז כל שבידו יהיה חשוב הרבה בעיניו ותמיד יחשוב שיש דל ממנו ולמטה ממנו וישמח בחלקו.
ועוד מביא "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" כלומר דבמילי דשמיא לעבודת ד' ועסק התורה ממעל יש להסתכל ממעל לו כדי להוסיף יום יום לעשות נחת רוח ליוצרו, ועל הארץ – ענייני הגוף, מתחת.
התאוה.
מבאר רבינו בלב דוד שהתאוה נמשכו ממנה כמה איסורים וסימנם "גהנם" הן הנה ד' אבות נזיקין:
גזל – גזל הוא חמור מאוד אפילו מן עובדי עבודה זרה וכמו שאמרו חז״ל שדור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ומוסיף רבינו דמי שיש בידו גזל אין תפלתו נשמעת ועוד שבגלל העכו״ם נוסף איסור של חילול השם החמור שאפילו בתשובה ויוה״כ ויסורין אינו מתכפר עד יום המיתה.
הונאה – בין הונאת ממון בין הונאת דברים אסור.
נשים – עוון עריות להסתכל ואפילו מבלי לגעת ודבר איסור הוא ומעשה טיפשים ואמרו ביומא ע״א אמר ר״ל טוב מראה עניים באשה יותר וכו'. ופתאום עברו ונענשו ורבינו מספר על מנהג רע שנתפשט בקצת עיירות שהמשדך עם משודכתו שכיחי תדיר כמה שנים בשחוק וקלות ראש לקראת נש״ק יום ליום, ולילה ללילה. וד' הטוב יכפר בעדם.
מאכלות אסורות – משקצות את הנפש והזהיר על התולעים דשכיחי טובא ומספר רבינו שבילדותו שמע להרב החסיד עייר וקדיש כמהר״ר גדליא חיון זצ״ל שמתמרמר מאוד על זה איך באיזה רגעים יאכל י' תולעים ויתחייב נ' מלקויות בלי שום הנאה רק מחוסר זהירות.
ועל מאמר ר״מ "מאכל מביא לדינם הרבה" מבאר רבינו בלב דוד שכאשר האדם אינו אוכל לשם שמים והיינו לא לכבוד שבת וימים טובים או סעודת מצוה כי אם לכבוד יצרו אזי הכל בזוהמת חלאת הסט״א (בתורתו של רבינו ראינו הרבה שרבינו משלב קבלה ונסתר בהלכות מעשיות)
"וכל מעשיך יהיו לשם שמיים" אומר רבינו בלב דוד מעשיך: והיינו אכילה ושתיה עצמה וכן המלבוש ושאר הנאות שעל ידם יעבוד את הבורא שיאכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ד' שלא יותש כוחו בעבודת ד' וכל ההנאות שאינם לשם שמיים הרי כאילו לקח כשוחד מס״א וכוונתו שכשם שאסור לקחת שוחד אפילו לזכות את הזכאי כך אסור לכוון ליהנות מהעוה״ז אפילו אם נזהר מדברים אסורים, והשוחד הוא שקדש עצמך במותר לך והיינו שגם בדברים המותרים לך עליך להתנהג בפרישות.
כידוע היה רבינו סגפן כבר מגיל צעיר שהיה צם בימי השו״בבים ובעשרת ימי תשובה. עוד ממשיך רבינו קו מחשבה זה אף לציבור לומדי תורה שת״ח שנהנה במה שמשבחים אותו על צדקתו ועל מעשיו זהו שוחד דברים והרי זה נהנה בכבוד תורה.
גאווה.
אומר רבינו שהגאווה היא מיסוד האש ונמשכים ממנה עוונות חמורים וסימנם מש״ך תורא "מחלוקת", "שנאה", "כעס". וכבר אמרו רז״ל ששקולה כעובד עבודה זרה וכאילו בא על כל העריות ואין עפרו ננער שאינו קם בתחיית המתים אם אינו שב בתשובה. ודע כי הגאה והקפדן מלבד עונשו הגדול השמור לו, כל ימיו מכאובים שמקפיד על דברים קלים עם נקודות הקצ״ף על בני ביתו ומשרתיו ורעיו ומוציא כל זמנו להבל וריק ועל מה יתגאה האדם אם בחוכמה ודעת הוא טיפש גדול שאינו מכיר בעצת יצרו המפילו לבאר שחת ואם אין עיניו טרוטות וראה כי אין יודע כלום כלפי מה שצריך לידע וחוכמתו כאין וכאפס ותוהו נחשבת לגבי חוכמת הראשונים ואם מתגאה בעושרו ד' מוריש ומעשיר ואם בממשלה כמה בזויי עם משוללים כל חוכמה והם מושלים ואם ביחוס עיין מברי בוכה למשפחותיו.
ומוסיף רבינו כי בדור יתום הזה כל כך נשתרשנו בגאווה אוי לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה.
ובחסדי אבות הביא מה שאמרו בסוטה "אמר ר״נ לא מינה ולא מקצתה מי זוטר דכתוב בה תועבת ד' כל גבה לב" כלומר גם לתלמידי חכמים לא שרי אחד משמנה בשמינית דהוי פחות משישים אלא לא מינה ולא מקצתה דהא החמירה בו תורה וקרייה תועבה וכיוון שהחמירה בו תורה הוי כחמץ דמטעם חומרתו הווי במשהו וה״נ לא מינה ולא מקצתה ויש לחוש אפילו במשהו כחמץ.
ובחדרי בטן כתב דעיקר המדות הרעות הוא הגאווה אשר הוא ככופר בעיקר ונמשך ממנה הכעס והשנאה והקנאה וההקפדה והיא שורש היצה״ר ופתח לעבירות והענוה שורש לכל הטובות והמצוות לכן פתח ב״משה קבל תורה".
מחלוקת.
כי מה גאווה וההקפדה נמשך המחלוקת המשוקץ והמתועב וכמו שכתוב בגיטין דר״מ השתדל למנוע המחלוקת ובעבור המחלוקת להבה תלהט כמה קהילות וכמה ממון וכמה נפשות שקעו ומהמחלוקות נמשכו כמה עבירות ביטול תורה ותפילה ועל ידי המחלוקות נאבדו אפי' יונקי שדיים במחלוקת קרח ואמרו כמה שנואי המחלוקת וגדול השלום.
שנאה.
השנאה נמשכת מהגאווה ולא נחרב בית שני אע״פ שהיה בהם תורה ומצוות אלא מפני שנאת חינם ומוסיף רבינו שבעוונותינו הרבים דבר פרוץ הוא ועדיין פרצה זו בינינו ואיך יתכן שנזכה לגאולה כל עוד שהסיבה שבעבורה נחרב הבית שהיא שנאת חינם עדיין מרקדת בינינו.
זאת ועוד, כתבו חז״ל ששנאת חינם לא דומה לשאר עבירות דסתם עבירות אינו עובר תדיר עליהם אלא "עובר לעשייתן" אך עוון שנאת חינם הוא תדיר, יום ולילה בשוכבן ובקומו וכל עת ועת אנו עוברים על "לא תשנא" ועל "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה ושנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם.
כעס.
מבאר רבינו שגם הכעס הוא מן הגאווה שבאדם וכבר חז״ל האריכו במידה הרעה של הכעס שכל מיני גיהינום שולטים בו באדם הכועס.
וכתב האר״י ז״ל כי בעל הכעס אין לו תיקון שאם ילמד תורה ויעשה מעשים טובים כשיכעס עוקר את הנשמה וכל מה שתקן הלך. ואם יטרח פעם אחרת להרבות תורה ומעשים כשיכעוס אח״כ שוב הכל חלף הלך לו ונמצא שכל ימיו יגע לריק וכל תורתו ומעשיו הלכו בשבי הסט״א ונמצא נשאר ערום ועריה ריקם ריקם.
ולכן אומר רבינו שישתדל מאוד שלא יכעוס כלל וכשתסתלק ממנו מדה רעה זו של הכעס אז יתאמץ בתורה ומצוות לתקן מה שעיוות.
דבור אסור – והוא נחלק לכמה חלקים:
שקר.
מבאר רבינו שזהו מד' כתות שאינם מקבלים פני שכינה ע״פ הפסוק "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני ושארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית".
ומבאר רבינו פשט הכתוב שמי שעושה עוול על הרוב כדי לנקות עצמו ושלא יתפס לכן הוא משקר וזה שאמר "לא יעשו עוולה" שמשום שאינם עושים עוולות לכן גם אינם מוכרחים לשקר וזהו המשמעות "ולא ידברו כזב".
זאת ועוד, אפילו שדרך עראי לא ימצא בפיהם לשון תרמית וזה המשקר מופרש הוא מעדת ישראל.
ומביא רבינו בשם המהרח״ו שהמדבר שקרים כופר באל אמת ומודה באל אחר שהוא שקר.
ובעוונותינו הרבים השקר הוא מטבע חריף והדברים הורגלו והושרשו ואין איש שם על לב שיש איסור לדבר שקר ועוד שיש כאלה הסוברים שיש מצוה למצוא חן בעיני הגדולים וכיוצא מטענות ההבל.
ליצנות.
גם הוא מד' כיתות שאינם מקבלים פני שכינה.
ומבאר רבינו הפסוק "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב".
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" - שלא היה אחד מהיועצים ולא הלך לועד שלהם ועל זה הדרך.
"ובדרך חטאים לא עמד" - עמהם.
"ובמושב לצים לא ישב" - שאפילו לא היו הלצים שם לא רצה לשבת במושבם.
ובעוונותינו הרבים יש בני אדם שזו אומנותם להרבות ליצנות, שחוק וקלות ראש ד' יצילנו.
שיחת חולין בבית הכנסת.
בית הכנסת לדבר שם שיחת חולין הוא עוון פלילי וידוע מה שכתב בזוהר והזהיר על אותם המדברים בביהכ״נ שאין להם חלק באלוקי ישראל ומי האיש הירא שלא יקרע סגור לבבו בראות דברי זוהר הקדוש הללו.
והרמ״ק והאר״י זצ״ל פסקו הדיבור בבהכ״נ אפי' בד״ת.
תורה ועבודה.
על המשנה בפרק ב' דאבות מ״ב כותב רבינו "באוצרות החידא" "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון"
על פי ר״ת שכותב שדרך ארץ עיקר משום שכל מקום ששונה "עם" הוא העיקר וא״כ הרי זה דבר מוזר שדרך ארץ יהיה העיקר והתורה טפלה לו?
אלא מפרש רבינו על פי מה שכתבו חכמי המוסר דאף כשאדם עסוק במלאכתו יהרהר בתורה דאגוני מגנא ואצולי מצלא בעידנא דעסיק בה ולכן כתב ת״ת עם דרך ארץ, כלומר, אף בשעת המלאכה שקבעת להתפרנס בה שבאותה שעה הדרך ארץ עיקר יפה תלמוד תורה עם הדרך ארץ.
כי אין זה נחשב עזיבת התורה ואדרבא ניצל מהרהורים רעים דהרי טריד במלאכתו.
ועוד הוסיף ב״זרוע ימין" שיש לחלק, שישנם שצריכים דרך ארץ, כגון אדם המטופל בבנים ובנות ועליו לזונם ומוכרח לעסוק הרבה במלאכה באופן זה דרך ארץ עיקר אבל אדם בינוני שאינו מוכרח כל כך לעסוק במלאכה מוכרח ללמוד הרבה תורה, שהיא העיקר.
עוד מצאתי "באוצרות החידא" "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות שמיים ועול דרך ארץ" ומבאר רבינו שכידוע עשיו ויעקב חלקו העולמות העוה״ז לעשיו ועוה״ב ליעקב וא״כ כיצד אנו נהנים מן העולם הזה שכביכול אינו שייך לנו? והתרוץ הוא ע״פ הפסוק "ואם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי".
והיינו, שעי' לימוד תורה של עם ישראל כל העולם מתקיים וא״כ לעשיו שהעוה״ז זוהי נחלתו אין לו קיום כלל ללא עם ישראל ונמצא שעי' עם ישראל מתקיים העולם ולכן אנו יכולים להנות מן העולם הזה.
ומכאן מוסר גדול שמי שלומד תורה הוי פטור מענייני העוה״ז שזהו חלקו של עשיו ומעבירין ממנו עול מלכות ועול ד״א.
ואע״פ שנהנה מן העוה״ז שכן בעבורו העולם קיים אולם מי שאינו לומד תורה הריהו גזלן ואין לו זכות קיום שכן יהודי רק בזכות התורה יש לו קיום ולכן נותנים עליו עול תורה ועול מלכות.
מתוך דברים אלו נראה לומר שעמדת רבינו היא שאכן יש ערך לעבודה כערך בפני עצמו וזוהי ההנהגה לרוב העם ולא שרבינו מוסיף שגם כאשר עובד את עבודתו צריך לשים פעמיו ולהרהר הרהורי תורה.
למוד תורה לשמה.
בפרקי אבות אוצרות החיד״א על המשנה "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם וכו'"
מבאר רבינו שהרי ידוע שהתורה נמשלה לאשה כפי הגמרא ביבמות סב' וכמו שדרשו חז״ל במדרש "אשת חיל מי ימצא" שהוא על התורה וידוע מה שכתוב באו״ח סימן ר״מ שהאדם לא יכוון להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצוות פריה ורביה.
ושני דברים חייב האדם לכוון כשמצוי אצל התורה הנמשלת לאשה.
אחת – חובת גברא שחייב בעונתה דהיינו לקבוע עתים לתורה.
שתיים – לקיים פריה ורביה בתורה דהיינו לקבוע בה חודושים.
וכן מי שהוא זקן ואינו יכול להוליד אפ״ה חייב בעונת אשתו.
והוא הדין נמי לבעלי בתים שאין בהם כוח להוליד ולחדש חידושים בתורה דחייבים בעונתה לקבוע עיתים לתורה ואף שאינו מוליד בתורה הנה שכרו אתו.
ועוד מוסיף רבינו שכשם שבגשמיות אין לכוון להנאתו גם בעוסקו בתורה אין לכוון להנאתו.
וידוע מה שאמרו חז״ל פ' עשרה יוחסין כל הנושא אשה לשם ממון הווין ליה בנים שאינם מהוגנים והממון אבד.
כך גם בעוסק בתורה ומטרתו כדי לקנות ממון, חידושיו בתורה אינם מהוגנים ולא סליק שמעתתא אליבא דהלכתא והממון שמרויח עי' התורה ונהנה בכבוד התורה אבד.
וכן אמרו רז״ל דאסור לישא אשה לשם יופי.
כך אסור ללמוד תורה ע״מ ליקרא רבי וכשם שהנושא אשה זוכה לשמחה וברכה ושלום ומאירה עינו ומעמידתו על רגליו – כך העוסק בתורה לשמה נקרא בעל תורה וזוכה בכמה מעלות.
שיטת הלימוד.
בגמרא בקידושין "רבי טרפון וזקנים היו מסובים בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה בפניהם "תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר״ע ואמר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" ומעין מחלוקת זו מצאנו "סיני עדיף או עוקר הרים עדיף?" ונפסק שסיני עדיף.
אף רבינו מביע את דעתו בסוגיא סבוכה זו וזאת מפרש על המשנה באבות "לא המדרש עיקר אלא המעשה" ומפרש שהדורשים ברבים כל עצמם לדרוש מאמרים תמוהים בהקדמות וסוגיות ותוספותים ופוסקים ואין אף אחד דורש להוכיח את העם ולהודיע לבני אדם מה שנכשלים בעבירות קלות וחמורות והרי כל פרי הדרוש להחזיר את העם בתשובה וזהו שאמר: "ולא המדרש עיקר" שלא יעשה עיקר לדרוש ולתור כתובים ומאמרות כדי להראות חכמתו אלא המעשה להוכיח העם.
החיד״א התרחק מן הפלפול ודרך לימודו היה כדרך הלימוד בארץ ישראל ובתורכיה שמלבד העיון בגמרא ניתנה תשומת לב רבה ללימוד הפסוקים הראשונים וכך הוא כותב "בחלק הפלפול והמשא ומתן להוראה כמעט רבני ישראל האמתיים בלכתם ילכו דרך הש״ס וכל הגאונים והפוסקים אלא שלבן של ראשונים כפתח אולם וקרובים להוראה".
שיטת "החידודים" מסיטה מן האמת והוא מתריע נגד המחזיקים בדרך זו כדי לחדד השכל.
"החידודים" צריך שיהיו על דבר אמת ולא שיהיה חידוד שאינו אמת, שמכיר שאינו אמת אומרו לחדד דזה איסור גמור, ודוקא הרב לתלמיד הותר לשאול איזה שאלה לראות אם התלמיד למד נכון.
רבינו הרבה לבקר את דרך לימודם של חכמי תוניס שעד לזמנם של ר' אברהם הכהן ור' אברהם טייב היו לומדים בעיקר גמרא ורש״י ובימיהם אחזו בשיטת הפלפול שאין עמה הלכה למעשה.
הוא מצא בתוניס, נערים בני י״ד שנה מעיינים וחריפים קולעים אל השערה, אך כל עסקם הוא בש״ס ומהרש״א וחידושי ושיטות רבני אשכנז וקצת בלשונות הרמב״ם אבל אינם בקיאים כל כך בפוסקים ובעלי תשובה ואין להם זכירה.
אף עיקרון של הדרשות היה פלפול.
"ואני מוכיחם" כותב חיד״א ביומנו "שאינם לומדים בית יוסף ופוסקים וכל ימיהם הם בש״ס ומהרש״א.
ובעניין הלימוד אמר רבינו ע״ד הגמ' בקידושין "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמ' לפיכך נקראו סופרים ראשונים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה".
ומקשה רבינו מאי "לפיכך"? ואין זה שייכות לנאמר למעלה?
ומתרץ רבינו שמאמר חז״ל זה מורה על תחילת למודו של אדם, אבל כשיגדל ויתחכם ילמד רק גמרא.
ומוסיף רבינו ומבאר שלשון "ושננתם לבניך" מתייחס לתקופה הראשונה של הלימוד ועל זה דרשו חז״ל לשלש אבל לאחר שהגדיל עליו לעסוק רק בגמר' לבד.
לאחר מכן עובר רבינו להשוואת הדורות שאמוראים ליבם כפתחו של אולם ולהם היה מספיק לשלש לימודים אומנם בימנו שירדה חולשה לעולם אינו מספיק שליש מיומו ללימוד גמר' אלא עלינו ללמוד כל היום גמר'.
בזה מובן מאמר חז״ל לעיל "לפיכך סופרים. . . ." והיינו שהם היו חכמים גדולים ולהם היה מספיק בשליש למוד גמר' ומשסיימו זאת פנו לעסוק במקצועות אחרים בתורה כגון גימטריות אבל אנו דור עני עלינו ללמוד גמרא.
דרכיי הלימוד של רבינו.
החיד״א החשיב מאוד את הקריאה לשמה וכן המשנה והזוהר וכותב שעי' לימוד המשנה תוחש ביאת המשיח.
בכתביו שכתב בתחילת כל שנה, (כגון משנת תקמ״ה עד תקנ״ב מובא בספר של מאיר בניהו) ניתן ללמוד מה היה סדר יומו של רבינו.
"בכל שנה היה גומר את התנ״ך והזוהר גם המשניות, ספר תהילים בכל שבוע ועסק בספרי מוסר "הלכות תשובה", "הלכות דעות" "שערי תשובה לרבינו יונה".
צידקתו של רבינו שכל הזמן נמצא במרדף להוסיף קדושה על קדושתו בבחינת "בשמיים ממעל"
לסיכום:
אמר רבינו בספרו דבש לפי שמלבד מה שתיקן האר״י ללמוד בכל יום תנ״ך פסוקים בתרגום, משנה, גמרא זוהר וכו' אני בעוניי תקנתי בכל יום שילמדו קצת מוסר וקצת דינים מהרמב״ם.
ואמרו חז״ל שעיקר הלימוד לצרף ללימוד שלומד, מוסר הבנוי על פי התורה ועל ידי זה לומד תורה בהרהור תשובה ונכנע האדם וזה הלימוד מבטל היצה״ר כי ההכנעה מבטלת את יצה״ר והאדם, בלומדו מוסר, יִרְאֶה תועלת והתעוררות הנפש וזהו עיקר הלימוד לצרף עמו מעט לימוד מוסר להכניע עצמו ולהתעורר ביראת ד' כי זהו תכלית התורה והיינו שכתוב "ראשית חוכמה יראת ד'".
ואמרו "בתנחומא" לא בחר הקב״ה בישראל אלא מפני שהם ענווים כי מה שמקיימים מצוות גם אומות העולם מקיימים ומה שמשבחים להקב״ה גם הגויים משבחים ולא בחר בישראל אלא בשביל הענווה.
ובמדבר קדמות כתב "ומכאן תוכחה לת״ח שאינם רוצים ללמוד כי אם גמר' ופוסקים ומבזים בליבם לת״ח שלומדים תנ״ך ומשניות וספרי מוסר ולא יבינו כי האף שאומנם הלימוד גמרא יקר מאוד ואין לו להקב״ה אלא ד' אמות של הלכה והתלמוד בלול בכל, מכל מקום כל זה היינו ללומד התורה לשמה בענווה ונזהר בדקדוקי מצוות כמו הראשונים שהיו קדושים מאוד אבל בדור יתום זה גברה הסט״א והיצה״ר רודף לת״ח ביותר אלו התלמידי חכמים שאינם רוצים ללמוד מוסר ועל הרוב הם מתגאים בלימודם וחושבים שהם חכמים גדולים ומבזים הזקנים וגדולי דורם ואינם מקפידים להתפלל כהוגן ופוגמים ברית הלשון והראות וכיוצ״ב ולכן אין תורתם רצויה כי אינה לשמה."
על עוון ביטול תורה.
מביא רבינו בלב דוד על הפסוק "ויאמר אליהם קץ כל בשר בא לפני" דהיינו שהתורה אומרת לנח שהוא הצדיק ונח לשמיים "קץ כל בשר" דהיינו כל אותם אנשים ההולכים בדרך יצר הרע "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" שבעוונם ובסיבתם חוטאים ומחטיאים אנשים אחרים וזהו הנאמר בתנא דבי אליהו "כי כל הצרות שבאו על ישראל באו בעוון ביטול תורה".
עונשו של המבטל תורה.
מוסיף רבינו בלב דוד על דברי ר״מ "העוונות הם ראש לבגד וכו'. . . . כחושך לעניים. . . . . כיסורים לגוף".
כיסורין לגוף – הם כלפי מי שמבטל תורה שהוא פוגם בכל הגוף כמו שאמרו חז״ל "פשפש ולא מצא יתלה בביטול התורה" שביטול הוא פוגם בכל הגוף.
וסמך לדבר "אין לך קשה אלא מי שעוסק בדברי הבאי" – כלומר שמבטל תורה, וביטול תורה חמור מע״ז, ג״ע, ש״ד כמשאחז״ל.
ומוסיף רבינו שמטרת האדם בעולמו הוא לזכות באור החיים והעוונות מרחיקות את האדם מלקיים מצוות וגורמות לו חושך וכידוע לעתיד לבוא הקב״ה ישב וילמד את בניו תורה שנאמר "וכל בנייך לימודי ד'" אבל זה המבטל תורה למטה לא יזכה ללמוד תורה למעלה היות והקב״ה מודד מידה כנגד מידה.
יחסו של רבינו ללימודי פילוסופיה, וחוכמות חיצוניות.
בפרקי אבות שנינו "הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס".
כידוע, בתקופת רבינו החלו בקעים בחומות היהדות בתחום הצניעות ובתחום ההשכלה שכן החלו ניצני האמנציפציה היהודית בצרפת אשר לא פסחה אף על היהודים.
וכך כותב רבינו: "אל לנו לחשוב שתשובות לאפיקורסים עלינו ללמוד מתוך קריאה בספריהם ולמצוא נקודות תורפתם ועי״ז לדעת להשיב מלחמה השערה" וכאן מחדש רבינו שהסמיכות של מימרת חז״ל נותנת תשובה "הוי שקוד ללמוד תורה" ועי״ז ידע מה שתשיב לאפיקורס.
ז״א מסביר רבינו שאין צורך ללמוד בספרים החיצוניים כדי להשיב על דבריהם ולעשות כמעשיהם שלומדים בספרים הללו אלא הוי שקוד ללמוד תורה והסר את הטיפשות לאבד זמן יקר מאוד בלימוד חוכמות אלו אלא עסוק תדיר בלימוד התורה הקדושה כי רק בעסק התורה אם תלמד ותתבונן היטיב אז מובטח לך שידוע תדע להשיב לאפיקורוס כי תורת ד' תמימה ולא תחסר כל בה ועוד שהלימוד וריבוי העיסוק מביא לידי יראת שמיים.
וכמוכ' מצינו לרבנו בספרו לב דוד שם הוא פונה אל האוכלוסייה שטוענת שעי' לימוד המדעים וחוכמות הגויים ניתן למצוא פתרונות אמוניים ולכן מבאר להם רבינו שיש להתבונן על מוסרי ד' כי מוסריו גבהו ממוסרי האוה״ע כי מוסריהם בנויים עפ״י שכלם ואין בהם כוח לבטל יצר הרע כי דבריהם שיחת חולין ואינה תורה ויש מסורת בידינו שתבלין הבלעדי ליצר הרע היא התורה ולזה אמר שלמה "לדעת חוכמה ומוסר" כלומר משלי שלמה הם תורה ומוסר.
ואל יאמר האדם הנה יש הרבה מוסרים בגויים ומהם אלמד ומהם אשמע אלא חוכמה ומוסר כי משלי שלמה יש בהם חוכמה דהיינו התורה וגם מוסר ואת יצה״ר אי אפשר לבטל עפ״י מוסר בעלמא וסברות אלא דוקא ע״י התורה שהיא החוכמה הבלעדית ליצר הרע.
ומוסיף רבינו ואומר שאדרבא לימודים שלהם דווקא יגרמו ההיפך ויתנו חרב בידי יצהר״ע להרוג האדם כי מהם יבוא לפקפק בדברי רבותינו הקדושים ודברי התורה.
עוד מבאר רבינו על הפסוק: "כי שתיים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים".
האחת – שאינם עוסקים בתורה.
שתיים – שלומדים ספרים חיצוניים.
ישנם שטורחים ומייגעים עצמם כמי שחוצב וחופר וסוברים שהם בארות מלאים והיצה״ר מפתה ומטעה אותם שהם מאירים את העינים ולפי האמת הם בארות חסרים ומתעסקים הם בספרי המתים.
וזהו שאמרו בברייתא "כי קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות" כי אלו אנשים אשר מחזיקים את עצמם לבריות חריפים ומבינם עניינים בגלל התעסקותם בספרים החיצוניים ועוד שהם טוענים בטפשותם כי אלו העוסקים בתורה הם עצמם טיפשים כמו האפרוח שלא נתפתחו עיניו ולכן הבת קול יוצאת וקורא בקול "אוי להם מעלבונה של תורה" כי זהו עלבון גדול לתורה לומר על העוסקים בהם שהם טיפשים ובדיוק הפוך דהם הם הטיפשים ההולכים בחושך.
ומסיים רבינו ומביא משל נפלא שחוכמות החיצוניות הרי הם כבשר סרוח ויש הרבה קונים ועוד, קונים ביוקר ואילו תורתינו הקדושה הרי היא כבשר עגל כשר וזול ואין קונה והיינו שעוזבים באר מים חיים לחצוב להם בארות נשברים ללא מים.
רבינו בלב דוד מוסיף ביטוי חריף מאוד "להתגולל בדם הספרים הללו" כי אפשר אולי היה לומר שיש בהם איזה גרגיר הראוי, אולם סם המוות נתון בתוכם בידיעות רעות ובלשונם יש לשון חרב חדה וחלקה שיכולה לצוד נפשות זרות ואין הצר שווה בנזק המלך.
ובשם הרמב״ם כותב רבינו בדבש לפי על החוכמות החיצוניות שהרמב״ם היה בקי בכל שבע חוכמות והיה ראש לחכמי כל חוכמה כנודע מפי סופרים ומפי ספרים והוא ז״ל שהיה בקי בהן ובשמותיהם היה יכול לומר שהחוכמות החיצוניות הם לרקחות ולטבחות לחוכמת התורה על דרך שאמרו רז״ל במדרש ששלמה המלך שידע בכל התענוגים יכול היה לומר הבל הכל הבל.
וב״יוסף אומץ" לרבינו כתב "שמעתי דיבת רבים דאמרי אינשי הנה חכמים שקדמו, אסרו בבלי דעת וגזרו גזירות בשבת ועתה חכמי הדור נפקחו עיניהם והתחילו להבין שהראשונים טעו".
ועל זה אומר רבינו "עמדתי מרעד וגערתי בהם דברתי בלשוני פעם דברים קשים ופעם דברים רכים הכל לפי הזמן והמקום".
לסיכום:
מתוך המקורות הנ״ל ניתן להסיק שרבינו לא עסק בפילוסופיה לשמה ומעטים הספרים החיצוניים שמזכיר רבינו.
ובביקורו בספריית טורינו אמר "ראיתי שם ספרים בכתבי יד שלנו אבל כולם היו בפילוסופיה וחוכמת הטבע" וא״כ מוכח יחסו השלילי לנדון.
דרכי חסידותו.
בספרו מעגל טוב אומר רבינו שהימים בין ר״ה ליוה״כ היו לו ימי התבודדות "שהוא עניין נשגב גדול ורם לזכות לסדר קדושה"
הוא מיעט בהם את הדיבור וצם בימי חול ובלילה לא היה אוכל אלא עוגות ובשבת לא התנמנם כלל ולא פסק פומיה מגירסא, היה עושה תעניות של מים וכל זה גם בימי חוליו הקשים.
רגיל היה לצום בכל ערב ר״ח ופעם אחת לא אסתייע מילתא. בעשרת ימי תשובה הרבה צדקה, קרא שש פעמים את התהילים ובכל בוקר קם מוקדם וקרא תיקון חצות על חורבן בית המקדש.
בכל ליל שישי היה ער כל הלילה ולומד בחבורה ולפי עדות נכדו, לא ישן כמה שנים על המטה אלא על עץ ובשבת לא ישן שרק ת״ח מותרין לישון והוא לשיטתו שאין ת״ח היום.
החיד״א הצטיין במידת הסובלנות והענווה. היה נזהר בכבוד הבריות והיה נזהר שלא להטיל קנאה ותחרות.
סוף דבר.
נסיים בדברי מאיר בניהו על החיד״א.
החיד״א – חידה הוא
כיצד הגיע לדרגת שלמות נפלאה?
כיצד הגיע בכל מקצועות היהדות לשיא היצירה?
כיצד נתקבל בעם ישראל כגדול החכמים בדורות האחרונים?
כיצד התמזגו בקרבו תכונות כה רבות ומנוגדות?
איש ההלכה היה שלא זז מארבע אמותיה והוא גם מראשי המדברים בתורת הסוד.
בעל חוכמת חיים מופלאה ועוסק בגימטריות ובסגולות.
עניו וצנוע ומייצג בגאון בקהילות הגולה את ארץ ישראל.
יושב אוהל ונחבא אל הכלים – ותר עולם ומלואו, מוצא עניין בכל שטחי החיים, חודר לבעיותיהם ובקי בהוויות עולם.
חוקר מעמיק ומבקר שנון ובעל אגדה ודרש שאינו זז כמלא נימה ממסורת חכמים.
יהי רצון שנזכה ללמוד ולו זער מאורו הגדול של רבינו.
ביבליוגרפיה
חיד״א, לב דוד, ירושלים התשכ״ב
חיד״א, אוצרות חיד״א, ירושלים התשמ״ז
חיד״א, שם הגדולים, ווארשה
חיד״א, מדבר קדמות, ירושלים התשכ״ב
חיד״א, דבש לפי, ירושלים התשכ״ב
מאיר בניהו, חיד״א – תולדות חייו, מוסד הרב קוק, ירושלים 1959
חיד״א, מעגל טוב, ירושלים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה