רשי

בס״ד

רש״י - רבי שלמה יצחקי.

סיפור לידתו של רש״י מאוד מיוחד. אביו ר׳ יצחק היה יהודי חכם וירא שמים אך גם היה עני מאוד. יום אחד מצא אבן יקרה מאוד, ומרב שהיתה האבן יקרה רצה אותה הקיסר הצרפתי לפסל המיוחד שלו. שמע את זה ר׳ יצחק והחליט לאבד את האבן — עדיף שלא היה עשיר, בלבד שהאבן היפה לא תשמש לפסל ולעבודה זרה. נגלה אליו אליהו הנביא ואמר לו שיהיה לו בן שיאיר את עם ישראל כולו בתורה. לא הרחיק הזמן, ובשנת 1040 נולד ר׳ שלמה יצחקי בצרפת.

התחיל שלמה הקטן ללמוד תורה ולגדול בתורה. עוד בהיותו נער ראו כולם את גדולתו ואת מידותיו הטובות. בגיל מאוד צעיר עזב את הוריו והלך ללמוד תורה בגרמניה, שם שהה כ־10 שנים ושם למד את רוב תורתו. כך גדל רש״י והיה לאחד מהגדולים של אותו הדור. רש״י לא היה מוכן להתפרנס מלימוד תורתו, ולכן התפרנס מגידול כרמים ליין.

רש״י הקים בטרואה ישיבה שונה מן הישיבות שבגרמניה. בישיבה של רש״י עסקו לא רק בלימוד התלמוד אלא גם בלימוד המקרא ובפרשנותו. רש״י עודד את תלמידיו לחשיבה עצמאית ולביקורת, והדגיש את חיפוש האמת. ומעל הכל היו המידות הטובות, ובכך גם הראה דוגמה אישית. הוא היה מוכן לקבל ביקורת ואף להודות בשגיאות. וכך מוצאים בדבריו של רש״י ביטויים כמו: "וטועה הייתי", "ושגיתי", "איני יודע מה פירושו" או "לא ידעתי". הוא היה דמות מרכזית בתרבות יהודי אשכנז, והשפעתו ניכרת מעבר לזמנו ולמקומו. רש״י השפיע לדורות בכל תפוצות ישראל.

רש״י כתב חיבור גדול שאין דומה בכל הדורות — פירוש לתורה ולתלמוד שאין היום אפשרות ללמוד פסוק או גמ׳ בלי לעיין בדברי רש״י. אף כתב את הדברים בצורה קצרה וחכמה. וכן רש״י השתמש בהרבה מדרשים של חז״ל וכך שילבם בפירושו. רש״י היה בעל ידע רב בלשון, והוא חידש יותר מ־1, 300 מילים בעברית; חלקן מילים חדשות לגמרי, וחלקן מילים קיימות שרש״י נתן להן משמעות חדשה, למשל: צימאון = צמא, כפוף = נכנע.

רש״י

רש״י, הוא רבי שלמה יצחקי (רבי שלמה בן יצחק), נולד בטרויס, צרפת בשנת ד״א ת״ת (1040), ונפטר בשנת ד״א תתס״ה (1105) בוורמיזה. הוא למד בישיבות בטרויס ובאיזור נהר הריין, במגנצה וורמיזה. רבותיו, רבי יעקב בן יקר ורבי יצחק בן יהודה, היו תלמידי רבינו גרשום מאור הגולה. בשנת ד״א תת״ל (1070) הוא יסד ישיבה בטרויס (מחוז שמפניה), ותלמידים רבים מקרוב ומרחוק נהרו לישיבה זו. לרש״י נולדו שלוש בנות (לא היו לו בנים). בין נכדיו של רש״י מבתו יוכבד, היו הרשב״ם ורבינו יעקב "איש תם", המכונה רבינו תם, בין מייסדי אסכולת בעלי התוספות. בסוף ימיו הוא ראה את צרות הכלל בגזירת תתנ״ו, מסע הצלב הראשון בו נהרגו יהודים רבים על קידוש השם כדי שלא להתנצר. פירושו לחומש וליתר ספרי התנ״ך נחשב כיסודי ביותר, ופעילות פרשנית זו, בנוסף לפירושו הגדול לתלמוד, העניקה לו הכינוי "פרשנדתא". בקיאותו בדקדוק השפה העברית, ידיעותיו בתעשיית היין, החקלאות, המסחר, ענף הטקסטיל ועוד, מצאו את ביטויין בפירושיו הפשוטים והגאוניים כאחד. גדלותו בכל תחומי התורה גם העניקה לו מקום ראשון כפוסק גדול, ובידינו תשובות מלוקטות ממקורות שונים שנדפסו בספר תשובות רש״י על ידי אלפנביין בשנת ה״א תש״ג (1943).

נבואתו של רש״י

היה זה בימיו האחרונים של רבינו שלמה יצחקי הידוע לכל בכינויו רש״י, בעיצומה של התקפות הצלבנים שיצאו גדודים גדודים לשחרר את ארץ ישראל משליטת המוסלמים.

אחד ממפקדי הצלבנים, הדוכס מלוריין, שעמד לצאת בראש גדוד גדול לארץ ישראל, שמע על גדולתו של רש״י והחליט לבקר אצלו ולשאול בעצתו.

בבואו לוורמיזא עירו של רש״י שלח שליח אל המלומד היהודי הקשיש וביקש ממנו לבוא אליו. אולם השליח חזר והודיע כי רש״י מסרב לבוא. בלית ברירה החליט הדוכס לגשת בעצמו אל ביתו של רש״י.

כשנכנס אל הבית פנימה ראה הדוכס ספרים רבים מונחים על השולחן, אולם לא ראה שם נפש חיה. הוא החל קורא בקול: "רבי שלמה, היכן אתה?" והנה שמע את רש״י עונה: "אני פה. מה רצון הוד מעלתך?" "אינני רואה אותך, רבי שלמה, היכן אתה?" קרא הדוכס שוב ושוב. "אני פה מצד ימין", נשמעה תשובת רש״י. "ומה רצון הוד מעלתך?" הדוכס מצמץ את עיניו אך לא ראה מאומה. הוא נשבע לרש״י שלא יעשה לו כל רע, רק שיתן לו לראות את פניו.

פתאום נפקחו עיני הדוכס, והוא ראה איש זקן בעל הדרת פנים יושב על יד השולחן. הדוכס סיפר לרש״י כי בקרוב הוא יוצא לארץ ישראל בראש צבא גדול של שכירים ומתנדבים, כדי לכבוש את ירושלים, והוא רוצה לדעת האם משימתו תוכתר בהצלחה. הדוכס הפציר ברש״י לומר לו את האמת, ואם יתאמתו דבריו לא יאונה לו כל רע.

רש״י לא רצה לענות לדוכס, אולם לאחר הפצרות מרובות אמר לו: "בתחילה ההצלחה תאיר לך פנים. אתה תכבוש את ירושלים ותהיה מושלה במשך שלושה ימים. אולם ביום הרביעי תאלץ לסגת, ומרבית הצבא שלך יישאר בשדה הקטל. בסופו של דבר אתה תחזור אל העיר הזאת מושפל ומנוצח, כשבחברתך שלושה חיילים רכובים על שלושה סוסים." סיים רש״י את דבריו.

הדוכס חרק את שיניו בשומעו את בשורת האיוב. לאחר מכן אמר: "אני אצא למלחמתי. אם נבואתך תתאמת לא יאונה לך כל רע. אולם אם אחזור ובחברתי ארבעה חיילים, אתן את בשרך מאכל לכלבים ואת כל היהודים אשר במחוזי אהרוג לפי חרב."

עד מהרה גילה הדוכס כי דבריו של רש״י הינם דברי אמת, לפחות החלק הראשון בקשר לפעילותו הצבאית בארץ ישראל. תאם להפליא את דברי המלומד היהודי. לאחר נצחון מסחרר ושליטה מלאה על ירושלים הוא הובס ויצא לדרך בלווית קומץ לוחמים. גם אלה מתו בדרך או ברחו ממנו אחד אחד. וכשהגיע לעיר וורמיזא היו בחברתו ארבעה אנשי צבא. הדוכס חשב להתנקם ברש״י כפי שהבטיח לו. הנה נבואתו לא עמדה במבחן האמת — מתלווים אליו ארבעה חיילים ולא שלושה כפי שניבא רש״י. ברם כשעברה הקבוצה את שער העיר נשמטה אבן מאבני שער החומה והרגה את אחד ממלווי הדוכס.

רק עתה הבין הדוכס עד כמה צדק רש״י בדבריו ובנבואתו, ולא נפל דבר מפיו ארצה. הוא רצה לבקר אצלו ולבקש סליחה על התנהגותו הבלתי הולמת.

כשבא הדוכס לבית רש״י ראה שם התקהלות של הרבה אנשים שבעיניהם דמעות ופניהם נפולות. הוא הבין כי רבי שלמה נפטר ולא יוכל לבקש ממנו סליחה. לכן חיכה להלוויה וליווה את רש״י בדרכו האחרונה.