עבודה על רבי חיים מוולאזין

בס״ד

תוכן העניינים

הקדמה לעבודה

הקדמה הסטורית:

רקע כללי

רבי חיים מוולאז׳ין והגר״א

רבי חיים מוולאז׳ין והחסידים

חלק א' – האדם בישראל במשנתו של רבי חיים:

פרק א': יתרון מעשיו של אדם מישראל

פרק ב': יתרון מעשיו של אדם מישראל על הגוי

פרק ג': המעלה של אדם מישראל על מציאויות רוחניות

פרק ד': 1. העוצמה השלילית הטמונה בכוחותיו של אדם מישראל

2. יכולת התיקון שניתנה לאדם מישראל לתקן את חטאיו

פרק ה': דרכי ההוראה והחינוך שעולים מפרקנו

חלק ב' – התורה במשנתו של רבי חיים:

הקדמה קטנה

פרק א': לימוד תורה לשמה:

השיטה המועטת בלימוד תורה לשמה

פירוש המושג לשמה

הסיבות שגורמות ללימוד תורה לא לשמה

איך מגיעים לדרגת הלימוד לשמה

הדרכה חינוכית מעשית לבן דורנו כיצד ללמוד תורה לשמה

פרק ב': יראת ה' וקשרה ללימוד תורה:

חשיבות יראת השם

סוגי יראת השם

איך משתמשים ביראת השמים

השתמשות ביראת שמים בצורה לא נכונה

הדרכה חינוכית מעשית לבן דורנו כיצד להשתמש ביראת שמים בעבודת ה' ובפרט בלימוד תורה

פרק ג': ענווה ככלי לקניין התורה:

הקדמה

ענווה וזכירת התורה

הגדרת הענווה

הדרכה מעשית לבן דורנו לגבי דרך קניית הענווה ושילובה בלימוד תורה

פרק ד': תופעת הרפיון בלימוד התורה

חשיבות האי רפיון בזמן לימוד התורה

איך מתחזקים נגד הרפיון

סיכום מעשי לבן דורנו בסוגיית הרפיון

פרק ה': האדם העוסק בתורה ומגעו עם העולם

הקדמה

פרנסה ולימוד תורה

דרכי פתרונות של רבי חיים לבעיה זו

הדרכה חינוכית מעשית לבן דורנו בתחום זה

ביבליוגרפיה

הקדמה לעבודה.

את "חטאי" אנוכי מזכיר היום, בגשתי לעבודה הסמינריונית הסתכלתי עליה בתור "מטלה" שצריכים לבוא ולעשות כדי לקבל את התעודה הנכספת, וכדי לייעל את העסק ולגומרו מהר בחרתי את ספר נפש החיים וזאת משום שברוך השם זכיתי ללומדו מספר פעמים ובמידה מסוימת באופנים שונים, דבר שאמור היה לייעל את העסק.

אבל לשמחתי דווקא אותה ההסתכלות שהעבודה הצריכה אותי לבוא ולמצוא שיטות והסתכלויות חינוכיות ע״פ שיטתו של רבי חיים מוולאז׳ין, אני בעקבות כך גיליתי זווית חדשה בלומדי את הספר, והחשוב מכל זווית מעשית מאוד איך לבוא ולהנחיל את לימוד התורה גם בימינו, ודבר זה עמד נר לרגלי בכתיבת העבודה.

אחת מנקודות ההנחה שלי בכתיבת העבודה, וזה בעצם אקסיומה שהאמת להבין את נפש החיים מצויה רק בפנימיות התורה, וזאת משום שהקב״ה בורא האדם נתן לנו אותה וכידוע בכל תחום בחיים (להבדיל אלפי הבדלות) הממציא יודע ומבין הכי טוב את ההמצאה.

ולכן ספר זה שמביא אסכולה חינוכית תורנית, בעצם מביא אמת אלוקית איך להנחיל ולחנך כיצד ללמוד תורה. ואסיים בתפילה לבורא עולם שלא יזמן תקלה בידי.

הקדמה הסטורית.

רקע כללי:

רבי חיים מוולאז׳ין נולד ביום ב' של שבועות תק״ט, והוא נולד לתוך עולם גועש הן מבחינת העבר הרחוק והן מבחינת הווה עתיד, בעצם היום בו נולד הוצא להורג גר הצדק הגראף פוטוצקי. כמאמר הגמרא "כשמת רבא נולד רב אשי ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו". וכמובן הוצאה להורג הנ״ל מבטאת את הסבל האדיר שסבלו היהודים מהסביבה הגויית הנוצרית שחיה מסביבם, כמו-כן מצבם הכלכלי של תושביה היהודים של ליטא היה גרוע מאוד, וזאת משום שליטא הייתה מדינה בעלת משאבים טבעיים דלים. והישוב היהודי שהיה מורכב ברובו הגדול מבעלי מלאכה היה כמעט בכל תקופת קיומו מרושש וחסר אמצעים, ודבר זה גרם כמובן לפגע בלימוד התורה ולמעטו בצורה אדירה עד שבא רבי חיים מוולאז׳ין והעלה את קרנה של התורה הן בכמות והן באיכות הלומדים והפך את האזור כולו לאזור תורני.

רבי חיים והגר״א:

השפעה גדולה ונרחבת הייתה לגאון מוילנא על רבי חיים מוולאז׳ין. מפגשם הראשון היה כאשר רבי חיים מוולאז׳ין היה בן 19 שנה, ורבי חיים מוולאז׳ין עשה בעורמה ובחכמה כדי שיוכל לזכות ולהיפגש עם הגאון בנצלו את הגעת הגאון לחתונה, ובבקשו להיכנס פנימה לחדרו כדי לשמשו. בניו של הגאון מעידים על רבי חיים שהוא היה גדול תלמידי הגאון, ומאידך רבי חיים מעיד על עצמו, וכך הוא מאמין שאפילו להגדירו בתור תלמיד לגאון זהו שקר.

והערצתו ויראת הכבוד האדירה שרחש רבי חיים לגאון מבוטאת בצורה טובה בעדותו של רבי יצחק בנו של רבי חיים שבגשתו לבקר את הגאון, הייתה נופלת עליו אימה אדירה עד שהיו מחווירים פניו, ובגישתו אל דלת הכניסה לחדר הגאון היו נוקשות ארכבותיו זו לזו. רבי חיים מוולאז׳ין היה רושם על קונטרס גדול מאוד את קושיותיו בלימוד הן בנגלה והן בנסתר, והיה נוסע מספר פעמים בשנה אל הגאון כדי לבוא ולשמוע את תשובותיו, והגאון בלי לפתוח ספרים היה עונה על קושיותיו במחי יד. נחום לאום טוען שהקשר של רבי חיים לגאון היה אומנם רגשי, אבל הגאון כלפי תלמידיו התייחס בקשר שכלי, אבל למרות כל זה לתלמידיו היותר מקורבים העניק יחס מיוחד בעניה על שאלותיהם בעיתים יותר מזומנות, ובספרו להם מגלגליו השונים מילדותו ומהגלות שגזר על עצמו. (הערה- הסיפור על גילוי אליהו לפני גיל בר-מצווה, וכן הסיפור על כמעט יצירת גולם לפני היותו בגיל בר-מצווה).

רבי חיים והחסידות:

תנועת החסידות התחילה כ- 14 שנה לפני לידתו של רבי חיים וגרמה לפולמוס חריף, ובעצם הוא היה בן דורו הצעיר של רבי שניאור זלמן מלאדי הידוע כמייסד חסידות חב״ד. רבי חיים משך ידו מהמחלוקת ומהחרמות שהחרימו את החסידים, ובעצם אם נסתכל סיבות הפולמוס שיצא נגד החסידות נובע משתי נקודות מרכזיות, אחד התנתקות משאר הקהילה היהודית וזה מתבטא במנהגים ייחודיים שלהם והתבדלות, ונקודה שניה אי שמירה והקפדה על פסקי ההלכה כגון זמני תפילות וכיו״ב. רבי חיים מטבעו היה סובלני ורודף שלום, וזה היה אחד הגורמים שגרמו לו להתרחק מהפולמוס הזה וידועה אמרתו לנכדו1 "שלא להכניס שום קפידה בלבך על שום אדם. וע״י מידת סבלנות משיג האדם רצונו יותר ויותר מעל-ידי כל תקיפות שבעולם, ודרך כלל להיות נוח לבריות ושלא להרבות שיחה עם כל האדם אך להקדים שלום ולהשיב בנחת לכל האדם ושלא להתייהר נגד שום אדם בשום דבר".

אבל למרות כל הנאמר לעיל רבי חיים היה מתקיף בלי הזכרת שמות את אי ההקפדה של חלק מבתי מכנסת על כללי ההלכה או אי לימוד גמרא ופסקים, והוא כמובן התכוון לזרמי החסידות השונים שלא השקיעו בלימוד התורה, וזה אנחנו מוצאים את אמרתו בנפש החיים על אותם מקומות שרק לומדים מוסר ונטשו את לימוד ההלכה2, וכן לגבי אלו שמתפללים בשעות מאוחרות כגון מנחה בצה״כ3.

רק פעם אחת יצא רבי חיים מגדרו כאשר הותקף הגר״א רבו הנערץ על זה שהוא מזלזל בדברי האר״י, והוא לא מחשיב את זה שכל דבריו נאמרו ע״י אליהו זכור לטוב, אלא שחלק באו מהגיונו וסברתו הזכה, והוא יוצא במילים בוטות וחריפות נגדם1 "זכר אזכרנו אשר תשוח עלי נפשי ויקד יקוד בלבי כאש בוערת אשר לקחה אזני דברים רבים בורים ריקים בפלכים הרחוקים אשר לא ראו אור תורתו וקדושתו מימיהם, אנשים בלי עול בפה ולשון מדברת גדולות להטיל מום בקדשי שמים, זבובי מוות להבאיש ולהביע שמן מרוקח משחת קודש רבינו הגדול נ״ע, באומרם שהרב הקדוש ד' רוח אלקין קדישין ב״ה האר״י ז״ל לא היה נחשב בעניו ח״ו".

ולמרות כל זה קיים רבי חיים יחסים ידודתים עם צדיקים ותלמידי חכמים מקרב החסידים, וכן לא נמנע מלקבל אברכים חסידיים כתלמידים לישיבתו, וזאת למרות צדיקותם במנהגיהם ובדרכיהם, התייחס אליהם בחום וברגש, ולכן גם מובן מאליו שבספרייתו של בנו של רבי חיים (רבי יצחק) היו מצויים כל הספרים החשובים שנתחברו על ידי גדולי הצדיקים שבחסידות ובדרשותיו משתקפים רבים מרעיונותיו של רבי זלמן מלאדין.

חלק א':

האדם בישראל במשנתו של רבי חיים מוולאזין

פרק א' – יתרון מעשיו של אדם מישראל.

רבינו חיים מוולאז׳ין בדברינו לעי״ל חי בדור שבו היהודי היה מושפל עד עפר, והיה נרדף מכל הכיוונים, ועל האמת הרבה מאוד מבני הנוער עזבו את עולם הישיבות וחלקם גם את דרך התורה, ולכן ראה לנכון לבוא ולרומם ולהראות לקהל עם ועדה את חשיבות ומעלת היהודי, זאת אומרת חשיבותו של אותו יהודי פשוט ועני ותלותו לכאורה בגוי החזק והמרשים וזאת עושה רבי חיים על ידי זה שהוא מראה את החשיבות שלכל מעשה הקטן ביותר מכל מצווה ומצווה שהיהודי עושה אותה, בעצם היותו מוקף במצוות.

כמו כן הלחץ שישנו בין החברה הלא יהודית הפוגעת ביהודי והמרשימה בפני עצמה וכל כולה תאוות והנאות לבין הקושי והמתח ביראת שמים וקיום מצוות, כל זה היו לענ״ד לנגד עיני רבי חיים מוולאז׳ין בכתבתו את מעלת הצלם היהודי בספרו נפש החיים.

נקודה ראשונה: והנה דבר ראשון מסביר לנו רבי חיים את המושג צלם, שזה הכוונה שאדם דומה למשהו ברובדים מסוימים ולאו דווקא באופן מוחלט, ולכן אם כך נסביר את הפסוק1 "כי בצלם אלוקים עשה את האדם", שהכוונה שישנו דמיון בין האדם האפסי כפשוטו כמשמעו לקב״ה האין סופי, שכמו שהקב״ה מחייה את כל העולמות ונותן להם חיות כל רגע ורגע, וזאת בניגוד לאדם שבונה למשל שולחן אזי החומרים כבר קיימים והוא רק מחבר אותם, ואחרי שבנה את השולחן אזי הוא ממשיך להיות קיים גם אחרי מותו של היוצר, אזי הקב״ה בניגוד לזה מחייה כל רגע ורגע את כל העולמות ונותן להם חיות, ואם יפסק לרגע לתת להם חיות, אזי כל העולמות יעלמו. משל למה הדבר דומה, למנורה שמאירה ויוצרת דמות על הקיר אזי ברגע שנכבה את המנורה, אזי הדמות תעלם, אם כן כך גם היהודי מחיה את כל העולמות במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים. ומביא לכך מספר הוכוחות2 "ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ", וכן מאמרם ז״ל3 "אל תקרי בניך אלא בוניך". ולכן בעשת האדם רצון קונו יתברך שמו, וזה על ידי קיום מצוות, שישנם מצוות שמקיימים בידים וברגלים וכו' ובשלובים למיניהם וכן החפץ שבו נעשית המצווה, אזי זה משפיע על אותו עולם לתקנו או להעלותו או להוסיף אור וקדושה על קדושתו, וכפי ערך עשייתו, ולפי רב ההזדככות וטהרת קדושת מחשבותיו בעת עשיית המצווה, ואח״כ בעקבות כך יוצא האדם נשכר ומשם נמשך קדושה וחיות על אותו על של האדם שבו קיים מצוות בוראו המכוונת נגדו, ולכן כאשר קיים כל המצוות בשלמות, בכל פרטיהם ודקדוקיהם בעקר המעשה, ונוסף עליהם הצטרף עצם טהרת וקדושת המחשבה הרי תיקן כל העולמות והסדרים העליונים, נעשה כולו בכל כוחותיו ואבריו מרכבה להם וכבוד ה' חופף עליו תמיד וזה מסביר את מה שאמרו חז״ל1: "האבות הן הן המרכבה".

נקודה שניה: הנקודה הראשונה דיברה על יתרון האדם בישראל על ידי האקטיביות שבו, והנקודה הזאת והבאה מדברות על עצם מבנהו הרוחני והגשמי, שעצם המבנה הנ״ל יש בו יתרונות גדולים וזאת משום שהיהודי כולל בתקנתו ובמבנהו את כל העולמות העליונים, כלומר שהוא מסמל אותם בצורת אבריו, וכן קשור לנאמר לעי״ל שהוא משפיע בעקבות כך מכל אבר ואבר במציאות הרוחנית המקבילות לו {האדם מול הכוחות הרוחניים}.

נקודה שלישית: שהאדם היהודי מורכב מכל העולמות, וכל הכוחות פרטים הנמצאים בכל העולמות עליונים ותחתונים, כלם נתנו כוח וחלק מעצמותם בבנינו, ונכלל בו מספר פרטי כוחותיו שבו, ומביא לכך הוכחה מהזהר הקדוש2 "וכולם חקוקים באדם שהוא עומד בצלם אלוקים" {כוחות רוחניים בונים את האדם}.

רבי חיים מסביר ומביא דוגמאות לגמרות ברוח הזאת: שהגמרא3 דנה לגבי הכרובים כיצד הם עומדים, ולאחד הדעות שם שכאשר בני ישראל עושים רצונו של מקום הכרובים פניהם איש אל אחיו, וכאשר בני ישראל לא עושים רצונו של מקום אזי פניהם אל הבית ולא איש אל אחיו, והנקודה היא שכרוב אחד מסמל את הקב״ה והשפעתו על העולמות העליונים וכרוב אחד מסמל את עם ישראל, וכאשר עם ישראל מסתכלים אל הקב״ה, זאת אומרת הקיום תורה ומצוות, אזי כך גם הקב״ה כאילו מונהג על ידם ומסתכל עליהם ומשפיע עליהם כל טוב.

פרק ב' – יתרון מעשיו של אדם מישראל על גוי.

"1ובאמת כי האיש החכם יבין את זאת לאמתו, לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה, בשומו על ליבו על מעשיו אשר לא טובים חס ושלום, עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרס בחטא קל חס ושלום, הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס".

כך פותח רבי חיים מוולאז’ין את המוטיב של יתרון הישראל על הגוי ומסביר את הדבר שהיהודי משפיע במעשיו על עולמות עליונים, ואילו הגוי שאמנם נראה מבחינה חיצונית כיהודי ואולי אפילו יותר מרשים (חזק ומוצק), לא משפיע על העולמות העליונים.

ולכן נבוכדנצר וטיטוס לא פגעו כלום בבית המקדש, כי בית המקדש של מעלה {הצד הרוחני וכמובן העיקרי של בית המקדש} כבר נחרב מעוונות בני ישראל וזה גרם לחורבן של בית המקדש של מטה ולכן הרשעים הללו טחנו קמח טחון2, וכן מוכיח זאת מתפילתו של דוד בספר תהילים3 "יודע כמביא למעלה בסבך קרדומות", וזה בקשה של דוד מהקב״ה שההנהגה הרוחנית כלפי הגויים תשתנה בחורבן בית המקדש ויחשב לאותם רשעים כאילו פגעו במציאות הרוחנית, ובהתאם לכך יקבלו את עונשם.

מוטיב זה מופיע בהרחבה אצל גדולי ישראל בכתביהם כגון הרב קוק והמהר״ל ואין המקום להרחיב זאת אבל נביא פה ציטטה קלה מדברי מרן החפץ חיים4: "וזהו שאנו אומרים בברכת התורה של אחריה "וחיי עולם נטע בתוכנו", רוצה לומר, שבתוכנו אומה הישראלית נטע הקב״ה נטיעה שנוכל לחיות בה לעולם, כי התורה היא להנפש כמו עת החיים שבגן עדן, שהאוכל מפריו היה חי חיי הנצח, וגם להגוף כידוע, שהאור תורה תחיהו ותעמידהו לנצח, מה שאין כן בעובדי כוכבים לא יוכל לחיות הנפש רק בעודה מחוברת לגוף ועל ידי מזון הגוף, מה שאין כן אח״כ שאין לה דבר שתחיה, תכרח להיות כלה אחר שתקבל יסורין על עונותיה, שעל אותו העת נותנין לה חיות כדי שתוכל לקבל העונש".

פרק ג' - המעלה של אדם מישראל על מציאויות רוחניות.

אנחנו חיים בעולמנו, והורגלנו לחיות תחת האווירה וההרגשה שהמדע יודע הכל, ומה שהוא לא יודע יבוא ויודע במשך הזמן כמו כן המדע טוען שהיקום שמסביבנו גודלו כמעט אין סופי.

אבל בפנמיות תורתנו מוסבר שלא רק קיים עולם גשמי, אלא קיימים מספר של עולמות, ממדים רוחניים, שהם בגודלם עוברים באין שיעור את יקומנו הגשמי, ובעולמות אלא חיים ופועלים יצורים ומציאויות רוחניות שהמדע עם כלי המדידה שלו רחוק מלגלותם, ונביא כאן ציטוט מהרמח״ל בספרו הידוע דרך ה'1: "חלקי כלל הבריאה הם גשמיים ורוחניים, הגשמיים הם המרגישים מחושינו … והרוחניים הם נבראים משוללים מגשם, בלתי מרגישים מחושינו, ומתחלקים לשני מינים: האחד נשמות, והשני נבדלים … ולהם חוקים טבעיים במציאותם, כפי מעלותיהם ומדרגותם".

ומסביר רבי חיים מוולאז’ין שהאדם עצמו שמורכב משני חלקים רוחני וגשמי אזי בחלקו הגשמי שפועל בעולמות הרוחניים הוא מעל הרבה מציאויות רוחניות, כידוע העולמות הרוחניים מתחלקים באופן כללי לארבע "מציאויות", אופנים, חיות, כסא כבודו ואצילות קודשו יתברך. ועם ישראל נמצאות נשמותיו ברמה הרוחנית הכי גבוהה וזה – "ונשמת החיים של הכסא, הוא סוד שורש העליון של כללות נשמות ישראל יחד, שהוא יותר גבוהה ומאוד נעלה גם מהכסא, שהוא האדם שעל הכסא, כמו שנאמר שם "ועל דמות הכסא"". וזה גם מסביר לנו למה מעשה האדם משפיע על העולמות, כי הוא הרי נמצא מעליהם.

יתרון האדם על מציאויות רוחניות לכאורה תמוה כי הרי ישנם מאמרי חז״ל מפורשים שבהם רואים את רמת ההשגה הגדולה שישנה למלאכים "השגת המלאכים היא השגה גדולה, מה שאין כן למטה מהם השגה שניה וכו', השגה שלישית היא השגת המדרגה התחתונה אשר בעפר יסודה, והיא השגת בני אדם".

אלא הנקודה היא מסביר רבי חיים מוולאז’ין שכאשר האדם נמצא בזה העולם בשפל, אזי דווקא אז נתנה לאדם יכולת וסמכות להעלות דברים בכל העולמות, וזה נובע מהיותו מורכב מכל העולמות, ואז בעצם עלייתו הוא מעלה גם אותם, כי כידוע האדם נקרא הולך והמלאכים נקראים עומדים2 "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", ולכן זה גם הטעם שהמלאכים מחכים שעם ישראל יבואו ויגידו קדושה, ובאים ואומרים אחריהם קדושה, כי רק בעזרת קדושת עם ישראל, הם יכולים לבוא ולהעלות את קדושתם למעלה, ועל האמת מביא רבי חיים מוולאז’ין ציטוט מהספרים הקדושים3 "קדש ישראל לה' וגו' וישראל נקראו אילן גדול וחזק, ומזון לכל בו, בו התורה שהיא מזון למעלה, בו התפילה שהיא מזון וכו' ואפילו המלאכים אין להם מזון אלא על ידי ישראל, שאם לא היו ישראל עושקים בתורה לא היה יורד להם מזון מצד התורה שנמשלה לעץ".

וכן בתחילת ספר דרך אמונה מסבירים כך את מאמר חז״ל "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים".

נוסף פה הערה חשובה כמוזכר לעי״ל בהקדמה הסטורית רבי חיים מוולאז’ין היה בא ורומז מדי פעם נגד מוטיבים בחסידות שעליהם היה רומז בספרו זה, וכך גם כותב כאן1"והגם שוודאי שמחשבת האדם היא העולה למעלה ראש בשמי רום בעולמות העליונים, ואם יצרף האדם גם טוהר המחשבה והכוונה בעת עשיית המצוות, יגיעו מעשיו לפעל תיקונם יותר גדולים בעולמות היותר עליונים, אמנם לאו המחשבה היא העיקר אצלנו כמו שנתבאר". שכידוע היו אסכולות בחסידות שדעתם הייתה שההכנה לתפילה או לקיום מצווה כל כך חשובה, שאפילו עם אותה הכנה מחשבתית תהיה על חשבון הזמן ההלכתי של אותו קיום מצווה וזה עדיף.

פרק ד'.

נקודה ראשונה – העוצמה השלילית הטמונה בכוחותיו של האדם מישראל:

2בדברינו לעי״ל שראינו את היתרון העצום שישנו לישראל על הגוי, אזי כמו כל דבר חיובי בעולמנו אוצר בתוכו גם את ההפך כעליה וקוץ בה, משל להמצאת / גילוי האטום שטומן בתוכו דברים רבים לטובת המין האנושי כאנרגיה, ומאידך טומן בחובו פוטנציאל לחורבן טוטאלי לכל כדור הארץ, וכך גם היהודי. ומבטא זאת רבי חיים מוולאז’ין במילים הבאות: "אם כן, בעת אשר יתור האדם לחשב בלבבו, מחשבה אשר לא טהורה כניאוף ר״ל, הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה, בבית קודשי הקודשים העליון … ומגביר ר״ל כוחות הטומאה והסטרא אחרא בבית קדשי הקודשים העליון, הרבה יותר ויותר מה שתגרם התגברות כוח הטומאה על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקודשים במקדש מטה". וכמובן זה שייך לשאר הדברים ככעס ותאוות רעות, ומוכיח זאת מהפ״ס שאמר הקב״ה ליחזקאל3 "את מקום כסאי … אשר אשכון שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי. . בזנותם. . עתה ירחקו את זנותם. . ושכנתי בתוכם לעולם". ומעמיק להסביר זאת שהפגם מגיע לפי שושרו לאותו העולם והכוח העליון המכוון נגדו בסדרי שיעור קומה כביכול, להרסו ולהחריבו ח״ו, או להורידו, או לפוגמו, או להחשיך ולהקטין צחצוח אורו, והכל כפי ערך החטא ואפני עשייתו וכפי ערך ועניין אותו העולם וגובה מדרגתו, וככל שהעולם הרוחני יותר נמוך הוא יותר נפגם מהחטא של האדם, וכן אותו עקרון גם עובד ע״פ שורשי נשמתו של כל אדם, שיש אנשים שנשמתם הרבה יותר גבוהה מאשר נשמת השני, ולכן בעקבות כך יכולת השגתם הרבה יותר גבוהה מהשני ולכן פוגמים פגם הרבה יותר חמור למעלה ולכן העונשים שהם מקבלים הרבה יותר חמורים.

נקודה להבהרה: ולמרות שאמרנו לעי״ל שככל שהעולם הרבה יותר גבוהה, אזי הפגם שהוא נפגם הרבה יותר נמוך, בכל מקרה המעשה נחשב ליותר חמור, ומשל לאדם שמלכלך בלכלוך פעוט פלטין של מלך שיענש עונש חמור על כך.

נקודה שניה – יכולת התיקון שניתנה לאדם מישראל לתן את חטאיו:

בדברינו לעי״ל ראינו את הנזקים שיכול האדם לפגוע בעולמות העליונים ע״י מעשיו דבוריו ומחשבותיו, ואותם נזקים פוגמים גם באדם עצמו בצדדיו הרוחניים, אזי1 על ידי עשייה חיובית במה שהוא פגם הוא מתקן, כגון אדם פגם ע״י חטא של מעשה אזי ע״י דיבור של וידוי דברים באמת מעמקא דליבא וזה מוגדר כמעשה כי זה בעקמת שפתיו, אזי הוא מחזיר לעצמו את האורות הרוחניים שעזבו אותו, וכן אם קלקל על ידי דיבור כגון דיבורים לא טובים ובייחוד בביטול תורה וגרם שבחנת רוחו תפגם, אזי על ידי מחשבה של תשובה הוא בא ומתקן את מה שפגם בבחנת רוחו, וכן אם קלקל ע״י מחשבה לא טהורה וכך גרם לנתק בנו לנשמתו, אזי יכול לתקן זאת ע״י עסק התורה בעמקות, רבה שדבר זה יוסיף תוספת קדושה על שורש נשמתו, וכך גם אמרו חז״ל2: שכל מי שאומר "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" בכל כוחו קורעין לו גזר דינו, והכוונה היא שבעיקר השבח הזה הוא גורם שישפע שפע לכל ארבע העולמות וכך הוא יתקן מה שהוא פגם בצמצום, וכן זה מה שאמרו חז״ל3: "שור שהקריב אדם הראשון, קרנותיו קודמות לפרסותיו היו", וכידוע הקרניים מסמלות את העולמות העליונים ופרסותיו את העולמות התחתונים, וחז״ל התכוונו לבוא ולהגיד לנו באומרה הזאת שהוא בא והתכוון לתקן את העולמות העליונים ואח״כ הוא תיקן בסוף את העולמות היותר תחתונים.

פרק ה' – דרכי ההוראה והחינוך שעולים מפרקינו.

ידוע הסיפור על רבי יצחק מברדצ׳ב שסנגר על עם ישראל בזאת שלמרות שאין פיקוח של שוטרים ושופטים על בני ישראל הם מקפידים על מצוות ביעור חמץ, ואילו הגויים למרות החוק האוסר להחזיק שכר לא חוקי וישנם בלשים ושוטרים רבים לעקוף זאת, אזי למרות הכל הגויים לא מקפידים על זאת, בדורנו אנו השתנו הרבה דברים בתחום החינוך היהודי של ישראל סבא, זה דור שהכל ידוע בו, גם הדברים הכי אנטמים, וכן ישנם הרבה הנאות מכל הסוגים שנמצאות בהישג יד, וכן ברוך ה' אין את הטרדות שהיו בגלות בתקופות השחורות שגרמו באופן דעבדי לשמור על יהדותו של העם, אזי כדי שנוכל לחזק את "הנוער המודרני" לדקדק במצוות ולהקפיד על קלה כבחמורה, ובייחוד נוער שדרכו (ובצדק) לשאול תמיד למה? ומדוע? צריך להסביר לו ברובדים ובמינונים המתאימים את עוצמתו ומעלתו של אדם מישראל, וכמובן על ההשפעה החיובית והשלילית של כל מעשה של האדם מישראל על עצמו, על כל העולם, וכן גם על העולמות הרוחניים, וזה אפשר לעשות על ידי קריאה של פסקאות מתאימות (לדפוסי המחשבה של בן דורנו) בנפש החיים ובמדרשי חז״ל.

ישנו יתרון גדול לדור הצעיר שלנו על דורות אחרים שדווקא דור זה יודע להבין באופן יותר מופנם את יכולת ההשפעה של האדם בודד על עולם שלם, ועל יתרונותם של ממדים רוחניים, וכן יכולת אין סופית, וזאת משום שדור זה חסוף לידיעת הגילויים המדעיים הרבים שמהכרתן גורמים להבין את המושגים הללו, וממש כדברי המשל הידוע, שדורנו הוא ננס על גבי ענק, זאת אומרת שלמרות קטנותנו, אנחנו בעצם ענקים יותר מהענקים בדורות הקודמים (ברבדים מסוימים).

חלק ב'

התורה במשנתו של רבי חיים מוולאז’ין

הקדמה:

המייחד את ספר נפש החיים שכל שער וכל נושא שעוסק בו קשור לנושא הקודם וגם לנושא הבא אחריו, וכן גם נושא התורה בא וקשור לייחוד היהודי, והשפעתו על העולמות הרוחניים, בתקופת רבי חיים מוולאז’ין עולם הישיבות התמעט וזאת משום עול הפרנסה הכבד שהיה על היהודים, ולא אפשר לבוא ולהתעסק בתורה הקדושה, {עיין בהספד על רבי חיים שהספדו מחבר ספר נחלת דוד1 "כי הפלג בזה למאוד להעמיד תלמידים למאות ולאלפים אשר לא זכו אל זה במקומנו בכמה דורות שלפנינו, עד שראוי לומר על רבינו ברם זכור לטוב שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל". וכן הקדמת בנו של רבי חיים2 "הוא הגבר שהקים עולה של תורה בזמנו במדינתא בתורת חסד, ופיהו פתח בחכמה למאות תלמידים, וזכה להגדיל תורה"}.

וכן זרמים מסוימים שהיו אז שנתנו דגש למוטיבים אחרים ביהדות ולא ללמוד התורה הקדושה במידה המצטרכת, ואם כבר למדו תורה למדו רוב הזמן ספרי יראה ומדות ולא נגעו בש״ס ופוסקים וזעקתו ועדותו של רבי חיים נשמעת בין השורות של הספר באומרו: "ובעיני ראיתי בהלך אחד, שכל כך התפשט אצלם זאת, עד שברב בתי המדרשים אין בהם רק ספרי מוסר לרב, ואפילו ש״ס אחד שלם אין בו, וטח עיניהם מראות, מהבין והשכיל לבותם, אשר לא זו הדרך אשר בחר בו ה', כי לא ירצה, ועוד מעט בהמשך הזמן יוכלו להיות ח״ו ללא כהן מורה, ותורה מה תהא עליה".

ומי שכבר בא ועסק בגמרא לא עסק בתחום שלהגיע להלכה, אלא הוא עוסק בפלפול הגמרא, ולכן בעקבות כך הוכרח לכתוב רבי חיים את פקר זה כדי שנדע את חשיבות לימוד התורה, וכן נדע מה ללמוד בתורה, ואיך ללמוד את התורה זאת אומרת ביראת ה' ובאהבתו ולימוד לשמה.

פרק א' – לימוד התורה לשמה.

השיטה המועטת בלימוד התורה לשמה:

בתקופתו של רבי חיים הייתה אסכולה שסברה שלימוד תורה לשמה הכוונה בדבקות1, את האסכולה הזאת דוחה רבי חיים במספר הוכוחות:

א. חז״ל2 אמרו לנו שדוד המלך בקש שמי שיעסוק בתהילים יחשב אצל הקב״ה כאילו היה עוסק בנגעים ואהלות, שזה כידוע נושאים הלכתיים, הרי מכאן רואים שהעיסוק בנושאים הלכתיים הקב״ה יותר חפץ בו מאשר תהילים שנאמרו בדבקות, ואם עיקר העניין של עסק התורה לשמה היה בדבקות, אזי אין דבקות יותר גדולה מאשר אמירת תהילים, וכן מי יודע שאם הסכים הקב״ה עמדו.

ב. אם היה בעניין הדבקות הרי די לעסוק במסכת אחת או פרק אחד כל ימי חייו ויהיה האדם בדבקות, והרי חז״ל אמרו3 על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות וכו' וזה נובע מזה שהוא העלה על ליבו שהוא לא ידע עדיין בעסק לימוד התורה, והוא בא והגביר את ידיעתו בתחומי התורה, וכן אמרו חז״ל4: "אמר ר״י בא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקב״ה לדון את כל העולם כולו … בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב״ה הופך את פניו ממנו ומצירי גהנום מתגברים בו … בא מי שיש בידו הלכות, א״ל בני תורת כהנים למה לא שנית למה לא שנית שיש בו …, בא מי שיש בידו הגדה, הקב״ה אומר לו תלמוד למה לא למדת … בא מי שיש בידו תלמוד הקב״ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד צפית במרכבה".

ג. הוכחה נוספת שנובעת מצד סברא, הרי הצד ההלכתי שהוא כל כך מרובה בש״ס וזה אחוז נכבד מהתורה, ויש בו הרבה עסק של סברות, והתעסקות בדברים מענייני העולם הזה אזי כמעט בלתי אפשרי שאדם יגיע לדבקות בדבר הזה.

פירוש המושג לשמה:

ישנה גמרא1 שאומר שם רבי אליעזר ברבי צדוק ומסבירו הרא״ש: ""עשה דברים לשם פעלם" לשמו של הקב״ה שפעל הכל למענהו, "ודבר בהן לשמן", כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול, ולא לקנטר ולהתגאות".

ויוצא מכאן שלגבי קיום מצוות נאמר לשם פעלו שהכוונה לשמו של הקב״ה, אבל לעניין לימוד התורה הכוונה לשם התורה, שהכוונה לבוא ולידע את הצורה ולהוסיף לקח ופלפול התורה.

הסיבות שגורמות ללמוד תורה לא לשמה:

סיבה א': רבי חיים מדבר על זה שיצר הרע שהיה לפני חטא אדם הראשון מחוץ לאדם, אזי אחרי חטא אדם הראשון הוא נכנס פנימה לאדם, והוא מדבר בקולו של האדם, ונדמה לאדם שזה הוא, וכך הוא יכול לדרבנו לכל מיני דברים, ולכן מטבעו של כל אדם לא ללמוד תורה לשמה וזאת מנטיות של רדיפת כבוד כמו שאמר לתלמידיו2: "שאין רודף בעולם שיורד לחייו של האדם כמו הכבוד".

וכן מופיע ברוח חיים את האמרה הבאה שלו3: "הנה בלימוד יש כמה פניות לאהבת הממון והכבוד ילמדו ההמון, ובני עליה אשר כוונתם אך לשמה המה מועטים, ורוב העם ילמדו למצוות הבורא ובצירוף פניה אחרת, ויש הלומד מאהבת חכמתה, כי גם המתפלספים יודו כי כל החוכמות המה כמר מדלי נגד עמקות חכמת התלמוד".

סיבה ב': מאידך ישנה אסכולה שהייתה קיימת בתקופת רבי חיים (רומז על רמזים מסוימים בחסידות), שאצלם היה הדגש, על הכוונה על הלשמה ולא על עצם לימוד התורה, או הגדרים והדקדוקים ההלכתיים שנובעים מכך, ויש להם הוכחות מהגמרא4"ורחמנא ליבא בעי", "5גדולה עברה לשמה", וכן ממעשה האבות שהתחתנו עם שתי אחיות וכו'.

הערה: בספר תורה לשמה1 בא ומחלק ל-ג' סוגי לימוד לא לשמה {בעצם מבחינת הסברה סוגי לימוד לא לשמה, זה בעצם גורמים ללימוד שלא לשמה} והם:

סוג א': "הוא מעין לימוד ניטראלי. . . בני מדור זה חסר להם מניע שביודעין ללימודיהם. האם עוסק בתורתו בהיסח הדעת כמעט, מתוך הרגל או שגרה ואינרציה. . ."

סוג ב': "הוא הלימוד האנוכי הבא לשם קידום האגו, האדם לומד תורה מתוך שיקולים ושניות שבתועלת עצמית, כמו התשוקה להנאה חומרית, שאיפה לתואר של כבוד. . .".

סוג ג': "שלא לשמה תחרותי, זהו המדור התחתון של לא לשמה, בעלי כת זו לומדים תורה מתוך מניעים אגרסיביים מובהקים – על נמת לקנטר אחרים במלחמתה של תורה כביכול. . .".

חלוקה זאת נכונה והגיונית למדי, ובעצם סוג ב' וְ ג' נמצאים בסיב א' בחלוקתנו, אבל לענ״ד היה חשוב ומומלץ להדגיש בפרק שדן על הלא לשמה את המוטיב שרבי חיים מדבר עליו בתחילת ספרו שזה הסיבה הפסיכולוגית הרוחנית לכך, וזה בתמצות למה שהדגשנו לעי״ל ואי״ה נביא בעתיד הנקודה שליצר הרע שנמצא בתוך האדם, והאדם מבחינה פסיכולוגית רוחנית חושב שזה הוא עצמו, ולא מבין שזה בעצם יצר הרע שנמצא בתוכו שגורם לו לחשוב ולעשות דברים בכיוונים מסוימים.

איך מגיעים לדרגת הלימוד לשמה:

הגמרא אומרת2: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה", והמילה "לעולם", לומד רבי חיים שהכוונה בקביעות, ומתוך הלא לשמה יגיע לשמה, וזאת בתנאי שיהיה רצון הכרתי להגיע ללימוד לשמה, ואזי אי״ה בסיעתא דשמיא עם הזמן יגיע ללמוד לשמה, זאת אומרת שאדם צריך להרגיל את עצמו להתמיד ללמוד יום ולילה ולחשוב מי יתן ולא אצטרך לישון ולאכול ואוכל להקדיש את כל כולי ללמוד התורה, ולמרות שכל זה נובע מכבוד או ממון וכיו״ב עם הזמן יתקדש וילמד לשמה, לשם להרבות לכך בפלפול התורה, וממשיל זאת לסולם שכדי להגיע לראשו חייבים לטפס על השליבה הראשונה, וכך גם בלימוד.

נקודה חשובה להדגיש אדם כידוע בנוי מטוב ורע ומחלק שמופיע בקבלה והחסידות3"כקליפת נגה", שזה אומר תערובת של טוב ורע, ולכן לא יתכן שמרגע שאדם הגיע ללמוד לשמה, ישאר בדרגה הזאת באופן תמידי, אבל מקצת הפעמים שהגיע לדרגה הזאת יקדשו את שאר הפעמים, כי הרי "4התורה לא נתנה למלאכים".

ערכה הרב של לימוד תורה לשמה רואים מסיפור מרתק שמופיע בעץ החיים5: "אמר רבינו שכל מי שנזהר ללמוד ג' שעות בלילה לשמה מוחלין לו כל עוונותיו, וסיפר כי רוח מלמד אחד נכנס בתוך בחור אחד בוילנא, וצווח הבחור שיבואו אצלו מגדולי וילנא ולא ימות, ובקש הרוח מהנער שיסלק עברו יח' זהובים לבעל חוב, כי מפני זה אינו יכול לבוא בגן עדן, והנער היה מכיר את המלמד בחייו, וישאלהו הנער אודות המעשה המגונה בג״ע הידוע לו מה נעשה בך, והשיב מה שלימדתי ג' שעות בלילה לשמה מחלו לי על זה, זולת עבירות שבין אדם לחברו".

הדרכה חינוכית מעשית לבן דורנו כיצד ללמוד תורה לשמה:

אנחנו רואים שעל פי שיטתו של רבי חיים שהוא פוסק כהרא״ש שלימוד התורה לשמה זה לא לשם הדבקות בקב״ה, אלא כדי להגדיל את התורה, זאת אומרת לבוא ולהוסיף בתורה "לקח ופלפול", זאת אומרת בידיעת ועמקות התורה, ואת המסר הזה צריכים המחנכים לדבר ולהסביר ולטפטף באופן מבוקר לתלמידים, אבל כידוע התורה לא נתנה למלאכים, ולאדם קשה להתרכז ולהתמיד בלימוד, ובייחוד בלימוד לשמה, לכן אומר רבי חיים שאין כזה מצב להתחיל ללמוד תורה לשמה מהתחלה, אלא צריך לפתח בתלמיד מיומנות למידה, זאת אומרת שיראה שקיים בתוכו יכולות שקידה אדירות, ואת פיתוחם התלמיד יגיע בכוחות עצמו ואפשר עם הנחיות מאתנו, וכל זאת על ידי דירבון של פרסים, בגיל מבוגר יהיה דירבון על ידי כבוד כגון מבחני רבנות {והוכחה טובה לכך זה אותם האנשים הלומדים להבדיל באוניברסיטאות שמגלם יכולת שקידה אדירה וכל זה בשביל התעודה הנכספת}, ועם הזמן יהיו זמנים שהלימוד יהיה לשמה לשם לימוד תורה ולגדלה, ואותם הפעמים הבודדים שיהיו יקדשו את כל הלימוד הלא לשמה, כי הרי הקב״ה לא בא בטרוניא עם בריאותיו, ואנחנו רואים רעיון זה בצד ההלכתי המעשי שבונים את בית המקדש בחול וזה עבודה רבה, וברגע אחד מקדשים אותנו, ואזי הוא מתקדש.

לסיכום העניין נראה את דעתו של מרן הרב קוק שכידוע למד בוולאז’ין והתחתן עם בתו של הנצי״ב, וכך כותב1: "עניין תורה לשמה לשם תורה, כי מציאות החכמה הוא רצון ה' יתברך, שתהיה בפעל. . . והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכוח אל הפועל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובוודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו, וכיוון שהקב״ה רוצה שיגדיל תורה, הדרך הישר הוא שילמד האדם מצד אהבתו את האור הגדול, שרוצה השי״ת בגילוי מציאותו, שיתגדל יותר ויותר, ומכל שכן לחדש בתורה, שהוא וודאי הגדלת התורה מש באור כפול".

פרק ב' - יראת ה' וקשרה ללימוד תורה.

חשיבות יראת השם:

מכל מה שבארנו1 ואמרנו לעי״ל שלימוד תורה הכוונה לא לדבוק, אלא לשם הגדלת התורה בעצם הלימוד, לכאורה היה אפשר לבוא ולחשוב שגם אין צורך ביראת שמים, ואת ההבנה המוטעת הזאת בא רבי חיים להפריך שהרי כתוב: "אם אין חכמה אין יראה" וכן2"מאי דכתיב "למה זה מתיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב און", אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים". וכן מופיע3 "כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום, שקפליות של תורה ביראת חטא".

מכל המדרשים הללו ועוד רבים שהובאו רואים את חשיבותה ומעלתה של יראת השמים, ואת קשרה האדוק ללימוד תורה.

סוגי יראת שמים:

ישנם מספר סוגים של יראת שמים, והאידיאל שהאדם יזכה לכולם, והחוט השני עובר בהם הוא שהקב״ה ממלא כל עולמין, ואין עוד מלבדו וכל מעשה, דיבור ומחשבה לא נסתרים מלפניו, ובידו לעשות הכל, וזה כותב רבי חיים4 ""דע מה למעלה ממך, עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. . . 5" רצה לומר, שצריך האדם לצייר במחשבתו תמיד, כי אם היה אדם אחד, עומד ממעל לו, ורואה כל פרטי מעשיו, ושומע כל דבריו, בדקדוק עצום, וכותב הכל הפנקס, בוודאי חיל ורעדה יאחזנו. . . כל שכן וקל וחומר, כשיצייר האדם שהקב״ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, הוא רואה ומשגיח על כל תנועה קלה שלו, ושומע כל דיבור קל שלו".

יראה הרוממות: כותב רבי חיים6 שהקב״ה "רם ונישא וכבוד גדול הוא לכבד את מלך הכבוד. . . וזהו כוונת הזהר "דאיהו רב" היינו מחמת גודלו וכבודו".

יראת העונש: כותב רבי חיים7, שכן גם הקב״ה ממשלתו עלינו, ובידו לענשנו ולפגוע בעוברי רצונו וזה מופיע בזהר הנ״ל, במילה "שליט" שהכוונה שבידו לענשנו, ולכן אומר רבי חיים8 "שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמד, ראוי לו להתישב קודם שיתחיל, על כל פנים זמן מעט, ביראת ה' טהורה בטהרת הלב, להתוודות על חטאו מעמקא דלבא", שכמובן שהוידוי נובע מעקרו מיראה העונש, על זה שחטא לקב״ה.

יראה שכר: כותב רבי חיים9 שהקב״ה זן ומפרנס אותנו, ובדברי הזהר הנ״ל "ועקרא ושרשא דכל עלמין", עקר כל העולמות תלוי ברצונו, וחי עולמים, המחיה אותם בכל רגע".

איך משתמשים ביראת שמים:

ראינו מקודם שיראת שמים חשובה לצורך לימוד תורה, ואדם שאין בו יראת שמים, אין בידו כלום, כמו שאמרו חז״ל1: ""והיה אמונת עתיק חסן ישועות חכמה ודעת". . . אפילו הכי, אם יראת ה' אוצרו עניין, ואי לא לא, משל. . . , העל הלי בור חיטין לעליה הלך והעלה לו, אמר לו, ערבת לי בהן קב חומטין אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העלת", ומכאן2 מסיק רבי חיים שתפקיד יראת השמים לשמור על התורה שלא תשתכוח, שהקב״ה מבטל "חכמה לחכמים" והכוונה שהקב״ה מביא חכמה למי שיש בו יראת שמים, כי הרי "3ראשית חכמה יראת ה'" זאת אומרת יראת ה' זה גם כן סוג של חכמה, ומשל למה הדבר דומה לקב חומטין, שזה החומר המשמר את החיטה שהשתמשו בו בעולם העתיק, ואם האדם מלא את אוצרו חטים בחיטים, אבל לא שם בו קב חומטין (כמות קטנה), אזי הכל ירכב, כך גם בלי יראת שמים התורה תשתכוח, וגם לא יהיה לו סיעתא דשמיא לפתח ולהפרות את החומר הנלמד. ולכן לפני לימוד התורה יתוודע האדם על חטאיו, ויכניס יראת שמים ואח״כ יהיה שקוע בלימוד, ולא יחשוב על יראת שמים, וכן באמצע הלימוד ניתן לאדם רשות להפסיק זמן מועט כדי להרהר בתשובה.

השתמשות ביראת שמים בצורה לא נכונה:

רק יראת רוממות: אומר רבי חיים4 שלפעמים יצר הרע מנצל הפרזה או קיצוניות בקיום מצוות כדי להפיל את האדם ואזי הוא יכול לגרום לאדם לחשוב שהעיקר זה יראת הרוממות שכידוע זו דרגה גבוהה מאוד, ואז אם אדם יבוא ויוכיח את אותו סוג של יהודי בעל יראת הרוממות המדומה, לגבי חשיבות קיום המצוות והקפדה על פרטיהם, אזי הוא לא ירצה לבוא ולשמוע לו, וזאת משום שהוא לא ירצה לקיים את המצוות מצד יראת האדם.

הפרזה ביראת שמים: 5ישנן ציבור אנשים שטועים והופכים את יראת שמים לעיקר העיקרים, ואת כל זמנם באים ומשקיעים ביראת שמים, והרי כבר ראינו לעי״ל בגמרא בשבת שמשווה את יראת שמים לקב חומטין, זאת אומרת כמות קטנטנה, והיא שומרת על החיטים, ואין צורך ביותר, ועל האמת פן זה מעוגן בהלכה שאם אדם מוכר חיטים ומעורב בהם קב חומטין, אין פה גזל, אבל יותר ממה שצריך יש פה גזל, כי מוריד מכמות החיטים שמקבל עליהם כסף.

הדרכה חינוכית מעשית לבן דורנו כיצד להשתמש ביראת שמים בעבודת ה' ובפרט בלימוד תורה:

רבי חיים מדבר על חשיבותה של יראת שמים, לא רק בתור מצווה יסודית וחשובה, אלא ככלי להזכרת התורה וכן להרחבת ולחידוש חידושים בלימוד התורה, וכידוע1 שהקב״ה רצונו שהאדם יעבדו ויבין את העולם דרך השכל, ולכן ישנו מבנה לוגי לעולם וכן לתורה, וזאת משום שאם רצונו היה לברוא עולם שאי אפשר לבוא ולהבינו, אזי הבורא יתברך היה בונה עולם בצורה הזאת, ואם כך ההגיון והקשר בין יראת שמים להזכרת התורה הוא פשוט, משל למה הדבר דומה ליהודי שנמצא בהרצאה רפואית על תרופה מסוימת ודרכי שימושה והפרטים רבים ומסועפים, ומדרכו של עולם אפילו ישר אחרי ההרצאה השכוחה תאכל כל חלקה טובה בזכרון ההרצאה, אבל אם אותו אדם רחמ״ל יצטרך להשתמש בתרופה הזאת, הוא יזכור בצורה הרבה יותר טובה את הפרטים הנוגעים אליו לגבי השימוש בתרופה, וזאת משום שהוא יודע שזה נוגע לו אישית, וכך גם לגבי לימוד התורה שברגע שהאדם יודע עד כמה חשוב לו לימוד התורה, ובייחוד הצד המעשי של לימוד התורה, אזי הוא יזכור זאת מהסיבה הנ״ל, וכמובן שיש פה צד רוחני של סיעתא דשמיא לזכירת התורה, וזה עוזר לנו לבוא ולהבין עד צד בזה שקראנו שרבי חיים מסביר ומדבר רבות על לימוד הלכה, ובתור תנא דמסייעא לדברי אלה נביא ציטוט מהקדמה לביאור הגר״א לשו״ע או״ח, שכידוע רבי חיים הלך בדרכי לימוד של רבו "ומכל שכן שלא להזניח את לימוד התלמוד הקדוש המביא לידי מעשה, וזה כל פרי לימוד הש״ס להוציא ממנו הלכה למעשה".

ולסיכומו של עניין חשוב מאוד שבתחילת הלימוד של כל סדר ילמדו במשך מספר דקות מוסר (בצד המעשי איך להשתפר בקיום מצוות של אדם למקום ואדם לחברו), וכמובן חשוב מאוד שהלימוד יהיה על פי רבי חיים אליבא דהלכתא מהסיבות הנ״ל וכן מזה שכך צריך להיות, ואח״כ ישתקעו בלימוד, ובסדרים הארוכים מדי פעם יעשו אתנחתא לעוד כמה דקות נוספות ללמוד מוסר, ואני בעניי בהכירי את סדרי הלימוד בישיבה, ומדרכו של עולם קורה לפעמים שקוראים לבחור הלומד לשיחת טלפון וכיו״ב, אזי החברותא שלו יכול לנצל את הזמן הזה ללמוד מוסר.

פרק ג' – ענווה ככלי קניין לתורה.

הקדמה:

מוטיב שני חשוב ללומדי התורה (בייחוד) זאת מידת הענווה, מסביר לנו רבי חיים שאדם זוכה למידת הענווה אזי יותר קל לו להתקדש בלימוד התורה ולזוכרה, ואדם שהוא לא ענוותן אזי יש בו גאווה וכבר נאמר1""תאוות ה' כל גבה לב2", שאף אם לא יתראה ההתנשאות לעיני בני אדם, רק במחשבות הלב לבד בעיני עצמו, היא תועבה ממש לפניו יתברך. . . ואמר שכל המתיהר כאילו בנה במה".

ענווה וזכירת התורה:

הגמרא3 מספרת לנו על גודל ענוותנותו של הלל הזקן. ופעם אחת4 שנזדמן לידו קצת עניין, שהיה נראה בהשקפה כהתנשאות לפי מדרגת גודל נמיכות רוחו, תכף נענש שנתעלמה ממנו הלכה. וכן כותב רבי חיים5 "אך אם בני אדם נוהגים בו כבוד בכל עת ורגע, זה גם כן מניעה גדולה מאוד להשגת החכמה והעבודה, כיוון שהוא מכבד בן הבריות, בהכרח יש לו טרדות ומניעות".

וכן כותב רבי חיים במקום נוסף6: "ולא מגיס ליבו בתלמודו – כל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו" וכן כותב על "השמח בחלקו – ואינו אף להעשיר, וגם אינו הולך בגדלות בלימודו, רק לומד מעט מעט עד שהוא בקי בהן, ואינו מתגאה לידע הרבה בפעם אחת, ועל ידי זה ישכח הכל".

והסברה לזה לענ״ד היא שאדם שמתגאה הוא פחות פתוח לקליטת דברים כי דעתו שלו על נושאים מסוימים הם "אמת לאמתה בלי ערעורים" ע״פ סכלותו ולא מוכן לשמוע דעות אחרות, ולכן זה יפריע לו לקליטה, וכן יכולת ההתקשרות שלו לדבריו יורדת ולכן גם הוא לא זוכר את לימודו, כי אדם עינו נקשר ללמודו ובעקבות כך זוכר כי זה חלק ממנו, ובאמת רואים אצל ילדים קטנים את הנקודה הזאת, שבגלל שהם יודעים שהם לא יודעים הרבה הם תמיד שואלים, ויכולת התפיסה והזכרון שלהם גדלה, וכן ישנה עד נקודה שראינו לעי״ל מהציטטה מרוח חיים שאדם שמתגאה לא משקיע בחזרות ובעיכול החומר הנלמד, ואזי בעקבות כך הוא לא זוכר דברים.

הגדרת הענווה:

אחת הבעיות היא שהאדם בכשרוני בא ויודע את מעלותיו מבחינת האמת, וזה אפ כך מצד האמיתות שבדבר גורם לאדם לבוא ולהתגאות, ואם ננסה להגיד לענוותן שיפנים לעצמו שהוא טיפש, העובדה הלא נכונה תחלישו ותגרום לו לסטיות, ואת הבעיה הזאת פותר רבי חיים7: "עקר הענווה, לא לבד מה שהאדם צריך לקבל עליו עלבונות וסבלונות וכדומה, כי אם גם בלבבו יחשב, שאינו נחשב לכלום, נגד הפחות שבאנשים, שאף אם חכם הוא וירא בעיניו, עם כל זה, אולי לפי שכלו ותכונתו, לא עמל עוד, ולא טרח כראוי, והפחות שבאנשים לפי שכלו ותכונתו, אולי עמל הרבה יותר, והתכשר במלאכתו יותר מדי".

וכך מצאנו שאומר רמח״ל1: "אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומפלג באמת, כשיסתכל ויתבונן, יראה שאין מקום לגאווה והתנשאות, כי הנה מי שהוא בעל שכל ויודע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא מה שבכך טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף, לפי טבעו בכך", ונקודה נוספת שאומר רבי חיים שאם העזו שיעבוד בדרך הזאת, יחזיק את עצמו שהוא מקיים את מידת הענווה, אזי זה עצמו מוציא מגדר הענווה, ולכן צריך לחשוב שהוא מתגאה יותר מדי, כי כל דבר נמדד באופן יחסי ע״פ העבודה העצמית ולא ע״פ תכונות טבעיות שהם מתנת שמים.

סיכום מעשי למידת הענווה:

רובד נוסף שצריכים להתמקד ולהקפיד להזכיר נוסף ללשמה וליראה היא הענווה, כמו שאומר רמח״ל בהקדמתו למסילת ישרים שישנם דברים חשובים וידועים שהשכוחה נוגסת בהם, והכי חשוב זה להסביר מה פרוש המושג של ענווה איך דפוסי המחשבה צריכים להיות, וזה שגם בחור שמצליח בלימודים יתלה זאת, וזה בעצם האמת, בטבעו שהקב״ה נטע בו כגון טבע השקידה, ולכן לא יחשוב את עצמו אף פעם שהוא הגיע למנוחה והנחלה, והוא נמצא במידת הענווה, ועל האמת נאה דורש ונאה מקיים מופיע בהקדמת בן המחבר לנפש החיים שמצטט את דברי אביו "ואתה בני ידעת, שאף שללמוד לא זכיתי, זכוני מן השמים ללמד לאחריני" וכידוע לכולם שקידתו העצומה של רבי חיים שעד כדי כך הגיע שהעיד מחבר ספר נחלת דוד בהספדו על רבי חיים2: "כאשר ידעתיו כי חזר על כל הש״ס בשלושה ימים לצורך עיון אחד", ולמרות כל זאת הוא חושב שללמוד הוא לא זכה, וע״פ שלמדנו מדבריו לעי״ל הכוונה היא שהצלחתו היא מתנת שמים של זכרון ושקידה.

פרק ד' – תופעת הרפיון בלימוד תורה.

חשיבות האי רפיון בזמן לימוד התורה:

כולנו מכירים ויודעים שמטבעו של אדם כאשר הוא עושה דבר, ואפילו כאשר אותו דבר בא ונובע מאיזה אידיאל גדול, אם הזמן ישנה שחיקה והתערבות בדבר נעשית מתוך "כוח ההמשכיות", ולא באותו חשק והתלהבות שהיו בהתחלה, וכולנו זוכרים את עצמנו בתחילת השרות הצבאי עם מוטיבציה גבוהה, ועם הזמן התחילה שחיקה ורפיון, והשרות נעשה רק מכוח ההרגל, ועל בעיה זאת יוצא רבי חיים וזועק במספר מקומות1: "ואם חס ושלום אנחנו עוסקים בה ברפיון, כביכול מתמעט שפע האור עליון בכל העולמות, כל אחד לפי ערכו. . . ובמשלי רבתא ריש פרשה כד', אמר רבי טוביה א״ש כל המרפה עצמו מדברי תורה אינו יכול לעמוד ביום צרה, שנאמר: "התרפית ביום צרה צר כתרה".

וכן כותב בשער ד' פרק כו': "לזאת, מאז, כל חיותם וקיומם של העולמות כולם, תלוי ועומד רק כפי עניין ורב עסקנו הגיונו בה, שאם אנחנו עוסקים בה ומחזיקים ותומכים אותה כראוי בלי רפיון כלל, אנו מעוררים מקור שרשה העליון מקור הקדשות והברכות. . . ואם ח״ו עסקנו בה ברפיון, מתקמט ומתמעט הקדושה והאור העליון של התורה מכל העולמות. . . ואם ח״ו היינו כולנו מניחים ומזניחים אותה מלהתעסק בה מכל וכל, גם העולמות כולם כרגע היו מתבטלים מכל וכל ח״ו".

וכן כותב בשער ד' פרק לג': שהכתוב אומר: "עץ חיים היא למחזיקים בה". . . מסביר רבי חיים שצריך האדם לקבוע בליבו, ולדמות שאילו היה נמצא בתוך נחל גועש והיה מחזיק באיזה גזע של עץ כדי לא לטבוע, אזי בוודאי היה מחזיק את הגזע חזק בלי שום רפיון, כדי שלא יפול ויטבע במי הנהר הגועשים, וכן צריך לא להתרפות בלימוד התורה אפילו רגע אחד {עיין עוד בזהר ויצא קנ״ב}.

איך מתחזקים נגד הרפיון:

"2 וכמה צריך האדם לתקע ולקבע זה העניין הנורא במחשבות ליבו בל תמוט, שכל האדם וחייו הוא רק אותו העת שהוא דבוק בתורה הקדושה, וכשמסלק ופרש עצמו הימנה, לעסוק בנויו של זה העולם החשוך, הרי הוא מסור בידי יצרו, ולמה לו חיים, כי כבר נטבע במים הזדונים רח״ל".

"3 וכנה צריך האדם להתבונן על זה תמיד, ולשית על דעתו וכליותיו ישתונן, בל ילך חשך וח״ו כל ימי הבלו, מספר ימיו אשר נקצבו לו ברחמיו ובחסדיו יתברך שמו, באות נפשו משלח חפשי מן התורה, כי בנפשו הוא".

נמצאנו למדים שהפתרון לבעיית הרפיון בכמות והאיכות של לימוד התורה שאדם:

א. יתקע ויקבע בלבו את חשיבות אי הרפיון.

ב. יתבונן על זה תמיד, על חשיבות עסק התורה בלי רפיון וביטול מזמנה, וזה יעשה כמו שעושה רבי חיים בספרו נפש החיים שמביא מדרשי חז״ל על כך, והקריאה במאמר זהר שמשפיעים כידוע על הנשמה {עיין בזכרון הדסה על כך}, וכן במדרשים וגמרות על כך וזה ישפיע וידרבן את הנשמה, ויקפיד לעשות זאת באופן תמידי.

סיכום מעשי לבן דורנו בסוגיית הרפיון:

כמו שאמרנו לעי״ל שהאדם מטבעו בנוי מיסודות גשמיים ויש בו תאוות שמושכים אותו אל המנוחה והבטלה, האדם צריך לאזור חלציו נגדם, ולהכניס את עצמו ללחץ תמידי נגד זה. וזה יעשה על ידי שהרבנים יזכירו באופן תמידי את חשיבות התורה לתלמידיהם, ועם הזמן יתקע ויקבע הדבר הזה בתוך התלמידים ועני בעניי ידוע לי שספורים על התמדתם של גדולי ישראל עושים רבות בתחום זה, וכך משמע בפרק ד' של מסילת ישרים שלהגיע למידת הזהירות שכידוע למעיין בפרטה במסילת ישרים היא גם כן קשורה לנושאנו צריך לעיין בדברים הנ״ל וזה לשונו של הרמח״ל1: "יצא לו זה מן העיון במעשים הכתובים בספרי הקודש, ומן הלמד במאמרי החכמים זכרונם לברכה, המעוררים על זה".

הערה: לשם דוגמה מדורנו אנו לעוצמה האדירה של מסגרת מלהיבה שיכולה לגרום להתסיס בני נוער בתחומים מסוימים מספיק לבוא ולהסתכל על המכינות הקדם צבאיות, ולראות איך בני נוער בלי מוטיבציה צבאית חריגה לטובה, אזי אחרי מספר חודשים מקבלים מוטיבציה רבה להגיע ליחידות מובחרות ולקצונה, והם עוברים גיבושים פיזיים קשים, ושורדים במסגרות קשות שמתפרסות על פני זמן רב.

פרק ה' – האדם העוסק בתורה ומגעו עם העולם.

הקדמה:

כידוע לנו שהקב״ה הוא כל יכול, היה יכול לברוא את האדם כל יכול ולא מוגבל כדי שיוכל לבוא ולעסוק בתורה ובקיום מצוות בלי שום הפרעות, אבל הקב״ה עם הסיבה השמורה עמדו החליט לבוא ולברוא עולם גשמי ואדם בעל מגבלות גופניות שצריך שינה ואוויר וכו' וגם פרנסה כדי שיהיה לו מה לאכול ובגד ללבוש, כמו כן ישנה סביבה אנושית בעלת השפעה רבה על הפרטים האנושיים שממנה היא מורכבת, והשאלה היא איך האדם מתמודד נגד זה, וכן כמה שעות ביום אדם צריך לבוא ולעסוק בלימוד תורה (ולוותר על עבודה לפרנסתו), ובנפש החיים ובשאר כתבי רבי חיים מופיעים מספר לא מבוטל של הערות והנחיות כיצד לבוא ולהתמודד עם הבעיות הנ״ל.

פרנסה ולימוד תורה:

כידוע לכולנו שכדי להתפרנס צריכים לבוא ולהשקיע זמן, וזמן זה ביטול תורה, כי הרי את אותו הזמן לא יוכל לבוא ולהשקיע בלימוד תורה, וכך מעמיד רבי חיים1 את המחלוקת הידועה2 בין רשב״י לרבי ישמעאל, שדעת רשב״י שהאדם צריך לעסוק בתורה כל הזמן בלי הפסק, ופרנסה תבוא ישירות משמיה, ודעת רבי ישמעאל שצריכים לקבוע עיתים קבועים לפרנסה, ושאר הזמן לנצל לצורך לימוד תורה, וכן בזמן עסק הפרנסה "הנהג בהם מנהג דרך ארץ רוצה לומר "עמהן" עם דברי תורה, היינו שגם באותו העת, ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה (ע״פ רבי ישמעאל) כדי הצורך וההכרח לחיות הנפש, על כל פנים ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר בדברי תורה". והמסקנה של הגמרא ע״פ הסברו של רבי חיים שמיעוט העולם יכולים לעסוק בתורה בלי הפסקה ורוב העולם צריכים לעסוק בעיתים קבועות לפרנסה וגם באותו זמן לבוא ולהרהר בדברי תורה.

וכן מופיעות שתי נקודות של דרך לימוד ועבודה לגבי רוב העולם בכתבי רבי חיים3: "כלל גדול אמר רבינו שיותר טוב לקבוע "עת לביטול", היינו לביטול או למו״מ בכל יום ב' שעות אחר חצות היום ובתוך הב' שעות יעסוק בעיסוקיו ולא יותר, ואז יראה ההצלחה גדולה משאם יקבע עת לתורה".

רואים מכאן שישקעו בעלי בתים רוב זמנן בתורה ומיעוט קבוע לפרנסה ובפסקה טז' שם מדבר על חשיבה בדברי תורה תוך כדי דיבור, "4אמר רבנו שיש בני אדם שיכולים לדבר ולהרהר בדברי תורה, אבל זה מלאכה גדולה ולא כל אדם יכול לעשות זאת", ושלא יסתור את דבריו בשער א' (שהובאו לעי״ל), זה דרגה גבוהה לבוא ולדבר דברי חול ולעסוק במחשבה באותו זמן בדברי תורה, אבל לעסוק בפרנסה ולחשוב דברי תורה זה אפשרי לרוב העולם.

וכן מסופר על רבי ישראל מסלנט שזכה להגיע לדרגה של לדבר דברי תורה תוך כדי שיחת חולין ופעם אחת הייתה לו אפילו "תאונת עבודה" התחום הזה שתוך כדי דיבור עם בעלת פונדק על טיב ארוחת הבוקר פלט בלי כוונה כמה משפטית מגמרא ירושלמית.

גם מרן החפץ חיים עושה את החלוקה הזאת בין שני סוגי אנשים, שכתב1: "כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להימצא בכל עת באופן זה {וזהו שאמרו הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידן, רצה לומר, דווקא הרבה}, והקב״ה בוודאי ימציא להם פרנסתם, ועין זה כתב הרמב״ם ולא שבט לוי בלבד. . .".

וכן כותב הרב קוק2: "יש מי שנטיתו חזקה לחכמות מיוחדות, שגם הוא צריך ללכת לפי נטיתו הפנימית, ויקבע עתים לתורה, וזה וזה יעלה בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכבר נסתפקו בתו״י בשלהי יומא בזה, מה שיהיה עיקר וטפל, ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד".

האופן המעשי בהתמודדות של תורה ופרנסה:

א. סיעתא דשמיא: "3ולזאת האדם המקבל על עצמו עול התורה הקדושה לשמה לאמתה, כמו שהתבאר לעי״ל פרוש לשמה, הוא נעלה מעל כל עניני זה העולם, ומשגח מאיתו יתברך השגחה פרטית, למעלה מהוראת כוחות הטבעיים והמזלות בלם".

וכן מביא הזהר4: "בא וראה כמה חביבים הם אותם העוסקים בתורה לפני הקב״ה, שאפילו בזמן שהדין תולה בעולם ונתן רשות למשחית להשחית הקב״ה מצווה אותו על אלו העוסקים בתורה. . . לא תשחית את עדה זה תלמיד חכם".

וכן כותב במקום אחר5: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וכו' לא כבו הגשמים אש של עצי המערכה. . . רק להראות לנו כי האדם הקבוע בעבודה לא ישוב מפני כל ועם כל הסיבות שיפריעו אותו על כל זה לא יעמוד על עמדו, וכן היה האש יוקד תמיד על המזבח ולא כבוהו הגשמים שירדו עליו, והנה טענת רוב העולם בזמננו שאינם יכולים לעסוק בתור מחמת הדאגה וטרדת הפרנסה, והוא טעות גמור, רק שיהיה בטוח בה' ויהיה יכול לעסוק בתורה, כי אם ילמד בקביעות בוודאי לא יועיל שום תחבולות היצר לבטלו מקביעות לימודו".

ובפרק יח' שהוזכר לעי״ל עושה רבי חיים חלוקה בין שתי סוגי סיעתא דשמיא שאדם שלומד תורה לשמה יש לו סיעתא דשמיא מעל הטבע, וני שלא לומד לשמה יש לו סיעתא דשמיא בגדרי הטבע, וידוע היא המסורת שאומר רבי חיים שהישיבה היא ארון שנושא את נושאיו, זאת אומרת שאדם שלומד תורה אז בעצם הוא לא מחיה ומגביר תורה בלבד, אלא התורה נושאת אותו וגורמת לפרנסו.

ב. יששכר וזבולון: "1שאלתי על חפצי ללמוד עם תלמידים, הפליג זאת מאוד לטוב, ואפילו להטיל על עצמו בדבור, רק להרחיק עצמו מכוונת הכבוד".

וכן מופיע במשנה ברורה "2ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה, בוודאי לא שייך זה (הנ״ל), ויששכר וזבולון יוכיח".

סיכום הצד המעשי:

התורה רחבה מיני ים, ובייחוד הצד המעשי ידיעת דיני התורה, ואם אדם יבוא וירצא להגיע להוראה דבר זה יקח לו זמן מרובה, ולכן מבחינת הפרנסה ועסוקי העוה״ז יש לרב לחלק את תלמידיו לשני סוגים אלה שיכולים לשקוד על התורה בלי הפסק, אזי מוטל על רבם לבוא לדרבנם בדרך זה והפרנסה תבוא בסיעתא דשמיא מרובה, וכמובן מצד ההשתדלות להקנות להם מלגות וכיו״ב כמו הגדר של יששכר וזבולון, ולאלה שאין ביכולתם לשקוד כל היום, אזי לדרבנם לנצל את רוב זמנם לתורה ומעוט היום כמה שניתן במלאכה, וגם אז לא ינתקו את מחשבתם מלעסוק בתורה כמו שראינו לעי״ל, וכמובן זה דורש פיתוח מיומנות ריכוז וזכרון (עיין בהרחבה בעלי שור חלק א' בתחילתו).