הרבנית קמינקר וסגולת הלידה

הרבנית קמינקר ומערת המכפלה סיפור לשולחן שבת – הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה ח׳א, עמ' 25-29)

הורים ותלמידים חביבים ויקרים! הצדקת אשת ר׳ צבי קמינקר היתה אשה בעלת זכויות רבות. באותם ימים לא היה נדיר שנשים מתות בשעת לידתן, רחמנא ליצלן. סיבוך כל שהוא בלידה היה מביא את היולדת לידי סכנה, והרופאים בכפרים לא יכלו להושיע. אך בסביבתה של הרבנית קמינקר ידעו הכל שהיא הכתובת למתקשה בלדתה. פעמים רבות קרה שאך נכנסה הרבנית לחדרה של היולדת, והכל נעשה קל: התינוק נולד, שלום לו ושלום לאמו.

ויהי היום ור׳ צבי קמינקר והרבנית עלו לארץ ישראל אליה השתוקקו כל הימים, וחיו בירושלים בדוחק גדול. בקושי היו להם כמה פרוטות לקנות חלות לשבת. אבל הם לא התלוננו. בבואה לעיר הקודש לא רצתה הרבנית שיודעו על סגולתה המיוחדת, אך מאידך עז היה רצונה להמשיך לעזור ליולדות כדרכה בחוץ לארץ. מה עשתה? כשהיתה שומעת על אשה היושבת על המשבר היתה נכנסת אליה לפי תומה בלי שקראו לה, והכל בא על מקומו בשלום. אבל עם הזמן קלטו יהודי ירושלים שאין כאן מקריות, וכניסתה של הרבנית לבית היולדת היא הגורמת להכי לידה להתקצר ולתינוק להיוולד בריא ושלם. ואז החלו לקרוא לה במכוון. והיא באה כמובן. אבל כשרצו לשלם לה היא סירבה באומרה שלא בכוחה הוא אלא הכל בסייעתא דשמיא.

באותם ימים היתה ארץ ישראל נתונה תחת השלטון הטורקי. יום אחד בתו של הפחה – המושל העליון – ישבה על המשבר. הלידה הסתבכה והיולדת נכנסה לסכנה ממשית. קרא הפחה לכל הרופאים אך איש מהם לא הועיל. פנה אליו אחד ממקורביו היהודים ואמר לו: "אדוני הפחה, אל תבוזו את ממנוד על רופאים שלא יועילו. כאן בירושלים יש אשה העושה פלאות. אם תוכל להביאה לכאן לא נזקק לרופאים". הזדרזו הפחה והלך בעצמו לביתה של הרבנית וביקשה לבוא להציל את בתו. הרבנית הסכימה מיד. וגם הפעם רק נכנסה לחדרה של היולדת ואמו יצא ומיד השתחררה הלידה מסיבוכה, התינוק נולד בריא ואמו יצא מכלל סכנה.

הפחה רצה לשלם לה. אך למרות עוניה לא הסכימה לקבל דבר ואמרה שהיא רק "צינורי לישועת ה׳". פנה הפחה לידיו היהודים ואמר: "עשו לי טובה, דברו עם האשה הזאת. אין זה מכובדי שלא לתת לה גמול על מה שעשתה עבורי".

כשנקראה הרבנית קמינקר לשוב ולהתייעץ לפני הפחה היא אמרה: "אם רוצה הוד מעלתו לשלם לי איזה גמול, רק זאת אבקש: ייתנו לי להיכנס למערת המכפלה ולהתפלל שם על קברי אבותיי". הפחה לא יכול היה אלא להסכים. "מערת המכפלה" – המקום שם קבורים אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה – היתה שנים רבות מאוד בשליטת המוסלמים. הם גזרו על היהודים איסור מוחלט להיכנס אליה והודיעו כי העובר על האיסור מסתכן בנפשו. בחוצפתם האופיינית הם טענו שכניסת יהודי למערה מחללת את קדושתה.

"מתי תרצי ללכת?" שאל הפחה את הרבנית קמינקר. "בעוד שלושה חדשים" השיבה. אתם מבינים? במשך מאות שנים לא נכנס יהודי להתפלל על קברי אבותינו הקדושים.

הרבנית קמינקר רצתה לבוא לשם – ממש "בשם כל ישראל". בליבה אמרה: "אולי אזכה שהתפילה שאתפלל שם בשם כל ישראל תביא את המשיח". ותפילה מיוחדת כזאת צריכה הכנה. במשך שלושה חדשים הכינה את עצמה כדי שתזכה להתפלל שם בכל כוחה מהעומק הכי עמוק שבליבה.

אני רוצה שתדעו רבותי – זה סיפור אמיתי. שמעתי אותו בבובוב. זה סיפור קלאסי והוא מובא בכמה ספרי חסידות. באותו הזמן רגזו רופאי הפחה. חרד להם שהיהודיה העלובה הזאת הצליחה במקום שהם נכשלו ונתמלאו עליה שנאה וקנאה. וכששמעו שהפחה נתן לה רשות להיכנס למערה גמרו אומר לנקום בה. היום מתפללים בבנין שמעל למערה. אבל באותם הימים היו יורדים למטה אל תוכי המערה. והיו שם הרבה מדרגות. הלכו הרופאים למוסלמי שומר המערה ואמרו לו: "יראה נא חביבי: נכון שהפחה נתן רשות ליהודיה להיכנס. אבל היציאה משם לא דיבר. . .". הם נתנו לו כסף רב והוא עשה את ה״סידורים" הדרושים.

ביום המיועד הופיעה הרבנית כשבידה אישור כניסה מהפחה. היא נכנסה פנימה ירדה במדרגות ושם למטה התחילה להתפלל. אחרי כמה שעות היא עלתה בחזרה ומצאה את הדלת נעולה. היא דפקה וקראה שיפתחו לה – ואין קול ואין עונה. היא התחילה לבכות להתחנן: "בבקשה תנו לי לצאת!" עד שהבינו שכלאו אותה שם בכוונה. מה יכלה לעשות? רק לחזור ולהתפלל. היא ירדה שוב במדרגות ושם למטה בתוככי המערה – שבה לתפילתה. אבל כמובן עכשיו פי אלף יותר עמוק מבפעם הראשונה.

עכשיו אני רוצה שתדעו: ר׳ צבי קמינקר היה צאצא ישיר של דוד המלך. הוא ידע את שושלת היוחסין של אבותיו עד דוד המלך. הרבנית כלואה עכשיו בחשכה. היא בוכה וקרובה להתעלף. ופתאום היא רואה אור גדול: מישהו מגיע. . . איש בעל זקן לבן וכתר זהב על ראשו. . . והוא אומר לה: "אני סב-סבך דוד המלך. בואי איתי ואוציא אותך החוצה". הרבנית הלכה אחריו. אבל רגע לפני שיצאה חשבה לעצמה: כצאצא ואומר שדוד המלך הוציא אותי מי יאמין לי? אז אמרה לדוד המלך: "האם תוכל לתת לי משהו שיהיה לי למזכרת שהוצאת אותי מכאן?" והוא נתן לה ספר תהילים קטן. אחר כך פתח לה פתח והוציא אותה אל האור.

הפלא היה שכשיצאה היא מצאה את עצמה לא בחברון ליד מערת המכפלה אלא בירושלים מול ביתה. ובידה – ספר התהילים הקטן שקיבלה. ספר התהילים הזה נמסר מדור לדור. שמעתי בבובוב שפעם הגיע איש אחד לבקר את הרבי מצאנז כשבידו ספר התהילים הקטן. הוא היה נין לר׳ צבי קמינקר ואשתו.

אהבה בחושך אושוויץ

ביוני 1940 יז׳י ביילצקי נעצר על ידי הגסטפו בחשד לחברות במחתרת הפולנית. הוא נשלח לאושוויץ בטרנספורט הראשון של אסירים פוליטיים פולנים (מספר אסיר: 243).

בשנת 1943, בעת שעבד במחסן תבואה במחנה, פגש את צילה ציבולסקה, נערה יהודייה מפולין שכל משפחתה נרצחה במחנה. למרות האיסור המוחלט על תקשורת בין גברים לנשים, השניים התאהבו בחשאי.

ביילצקי החליט להציל את צילה ותכנן בריחה במשך חודשים. בעזרת חברים למחתרת במחנה, הוא השיג מדים מלאים של קצין אס-אס ומסמכי מעבר מזויפים.

ב-21 ביולי 1944, כשהוא לבוש במדי ה-SS, הגיע ביילצקי למכבסה שבה עבדה צילה. הוא הציג עצמו בפני האחראית כאיש המחלקה הפוליטית ופקד להוציא את צילה ל״חקירה". השניים צעדו בביטחון לעבר שער המחנה, עברו את השומרים באמצעות המסמכים המזויפים ויצאו לחופשי.

לאחר צעידה של עשרה ימים והסתתרות בשדות, הם הגיעו לקרובי משפחתו של ביילצקי. מטעמי בטיחות ורצונו להצטרף לצבא המולדת הפולני (Armia Krajowa), צילה הועברה למשפחת חקלאים שהסתירו אותה וביילצקי יצא להילחם.

בתום המלחמה, בשל שיבושים ומידע מוטעה, כל אחד מהם שמע שמועה שהשני נהרג. צילה היגרה לארה״ב, נישאה והקימה משפחה, בעוד ביילצקי נשאר בפולין, נישא והפך למנהל בית ספר למכונאות.

בשנת 1982, צילה סיפרה את סיפור הבריחה לעוזרת הבית הפולנייה שלה. העוזרת נדהמה וסיפרה שראתה גבר פולני מספר את אותו הסיפור בדיוק בטלוויזיה הפולנית. במאי 1983, לאחר 39 שנות פרידה, הם נפגשו בשדה התעופה בקרקוב; ביילצקי המתין לה עם 39 ורדים אדומים. הם נשארו ידידים קרובים עד למותה של צילה ב-2002.

בשנת 1985 הוענק לביילצקי תואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם והוא קיבל אזרחות כבוד של מדינת ישראל.

לאחר המלחמה הוא ייסד ועמד בראש "האגודה הנוצרית של משפחות אושוויץ".

ביילצקי הלך לעולמו בנובי טארג בשנת 2011, בגיל 90.

שלושים ושמונה ימים תחת האדמה

אחד מסיפורי ההישרדות המדהימים ביותר מתקופת השואה היה הסיפור עם מערת ורטבה ומערת "נקיק הכומר" באוקראינה, שם הסתתרו 38 יהודים במשך למעלה מ-500 ימים מתחת לאדמה ושרדו את השואה.

בסתיו 1942, עם תחילת האקציות והשמדת יהודי אוקראינה על ידי הנאצים, סירבה אסתר סטרמר, אם משפחה יהודית, להוביל את משפחתה אל הגטאות ומחנות ההשמדה. היא, ילדיה ומספר משפחות נוספות מהעיירות בילצ׳ה-זולוטה וקורולובקה החליטו לחפש מקלט במקום שאיש לא יחשוב לחפש בו – עמוק בבטן האדמה.

הקבוצה, שגדלה בהמשך ל-28 נפשות, נכנסה תחילה אל מערת ורטבה – מערת גבס ענקית באזור גליציה (מערב אוקראינה).

הם חיו בעלטה מוחלטת, רציונליזציה קשוחה של מים ומזון, ויצרו מערכת ביטחון קפדנית.

באפריל 1943 גילה הגסטפו את מקום המחבוא. הגרמנים פשטו על המערה ועצרו חלק מהיהודים, אך אסתר סטרמר ומספר בני משפחה הצליחו לחמוק עמוק יותר לתוך הניקבות הצרות ולהינצל.

לאחר שהמחבוא הראשון נחשף, הניצולים לא ויתרו. הם עברו למערה סמוכה, גדולה וקשה עוד יותר לגישה, מערת נקיק הכומר. שם הצטרפו אליהם יהודים נוספים והקבוצה גדלה ל-38 בני אדם (מגיל שנתיים ועד סבתא בת 75).

הם חיו במערה זו במשך 344 ימים רצופים מבלי לראות את אור השמש.

הגברים היו יוצאים בלילות חשוכים בלבד כדי לקנות או לגנוב אוכל מאיכרים מקומיים, ולגרור שקי תבואה פנימה. הם בנו בתוך המערה מיטות מאולתרות, תנורי בישול (תוך ניתוב העשן לפתחים נסתרים) ואף קיימו חיי קהילה ושמרו על היגיינה.

באפריל 1944, כאשר הצבא האדום שחרר את האזור, יצאו 38 היהודים מבטן האדמה אל אור היום – כולם בחיים. מדובר באחת מקבוצות הניצולים הארוכות ביותר ששרדו בבידוד תת-קרקעי לאורך כל מלחמת העולם השנייה.

הסיפור נשמר כסוד משפחתי במשך עשרות שנים, עד שבשנת 1993 חוקר מערות אמריקאי בשם כריס ניקולא חקר את המערות באוקראינה ומצא בהן שרידי נעליים, מסרקים, כפתורים ובקבוקי תרופות. הוא החל לחקור את הנושא, איתר את הניצולים שחיו בארה״ב ובקנדה, והביא לחשיפת הסיפור העולמי.

הפרשה תועדה בהרחבה בספר העיון "The Secret of Priest's Grotto" וכן בסרט התיעודי "No Place on Earth" משנת 2013.

הכליה שחזרה הביתה

מיטלפני 24 שנים חייו של יונתן רום ניצלו בזכות אדם אחד. השבוע הוא החזיר חיים למשפחה שלו: בשנת 2002, במהלך הפיגוע הרצחני במכינה הקדם צבאית בעצמונה שבגוש קטיף, יונתן ניצל ברגע האחרון.

מי שהסתער על המחבל, נטרל אותו והציל את חייהם של רבים היה אייל תם, מפקד כיתת הכוננות של היישוב. בין מי שניצלו באותו יום היה גם יונתן.

24 שנים חלפו.

יונתן קיבל החלטה יוצאת דופן: לתרום כליה לאדם שלא הכיר מעולם. הוא לא ביקש לדעת למי. לא ציפה לתמורה. רק רצה להציל חיים.

ואז, רגע לפני ההשתלה בבית החולים בילינסון, הגיעה ההפתעה שאיש לא יכול היה לדמיין. האדם שנמצא מתאים לקבל את הכליה היה ראובן תם, אחיו של אייל תם, אותו אייל שהציל את חייו של יונתן לפני 24 שנים.

במפגש הראשון ביניהם הביט יונתן בראובן ואמר: "אחיך הציל אותי לפני 24 שנים… היום אני זוכה להציל אותך."

ד״ר אביתר נשר, מנהל מחלקת ההשתלות: "אנחנו מלווים סיפורים מרגשים מדי יום, אבל יש רגעים שגם אותנו מצליחים להפתיע. בכל פעם אנחנו חושבים שכבר ראינו הכול, ואז מגיע סיפור כזה — שמזכיר לנו מחדש עד כמה החיים יכולים לחבר בין אנשים בדרכים בלתי נתפסות. מכל התורמים ומכל המושתלים, נוצר כאן החיבור הזה. זו סגירת מעגל יוצאת דופן, שממחישה את העוצמה של תרומת כליה ואת הכוח האדיר של נתינה להציל חיים."

קומנדו המדבר שינה את פנים המלחמה

3, 000 קילומטר של גיהנום, מטוסים נשרפים ואדם אחד שמכר רעיון מטורף: כך נולדה יחידת הקומנדו הקטלנית בעולם

הלילה שבו חוקי המלחמה השתנו

בנובמבר 1941, בעיצומה של המערכה בצפון אפריקה, מלחמת העולם השנייה נראתה שחורה עבור הבריטים. צבאו של הגנרל הגרמני ארווין רומל ("שועל המדבר") דהר במדבר המצרי והלובי, נהנה משליטה אווירית כמעט מוחלטת של הלופטוואפה. הדרך לתעלת סואץ נראתה סלולה.

אבל במקביל, קצין בריטי צעיר, גבוה וחוצפן בשם דיוויד סטירלינג (David Stirling) שכב בבית חולים בקהיר. הוא החלים מפציעה קשה בגב כתוצאה מצניחה שהשתבשה, וזמנו הפנוי הוליד רעיון שעל הנייר נשמע כמו התאבדות מוחלטת.

סטירלינג הבין שלשלוח מאות חיילים בחזית מול קווי ההגנה הגרמניים המבוצרים זה בזבוז טראגי של אדם וציוד. התפיסה שלו הייתה שונה לחלוטין: צוותים קטנים, עצמאיים ומיומנים מאוד, שיחדרו עמוק מאחורי קווי האויב, יכו במטרות איכות ויעלמו במדבר.

כשהוא עדיין נעזר בקביים, סטירלינג התפלח באופן לא חוקי למפקדה הבריטית הבלתי חדירה בקהיר. כשחיילי המשמר דלקו בעקבותיו, הוא נכנס בסערה למשרדו של סגן מפקד גזרת המזרח התיכון, הגנרל ניל ריצ׳י (Neil Ritchie), והניח על שולחנו את התוכנית.

למרבה ההפתעה, ריצ׳י והמפקד העליון גנרל קלוד אוקינלק (Claude Auchinleck) זיהו את הפוטנציאל. הם אישרו לסטירלינג להקים צוות קטן. כדי להטעות את המודיעין הגרמני ולגרום לגרמנים להאמין שמדובר בחטיבת צנחנים גדולה שכבר פועלת בשטח, קראו ליחידה החדשה: L Detachment, Special Air Service Brigade (פלגה L, חטיבת שירות האוויר המיוחד) – ה-SAS.

המבצע הראשון: קטסטרופה מוחלטת

ב-16 בנובמבר 1941 יצא המבצע הראשון של היחידה לדרך. התוכנית הייתה לצנוח בלילה מאחורי קווי האויב בלובי ולהשמיד מטוסי קרב גרמניים במנחתים שלהם.

אבל למדבר חוקים משלו: סופה עזה וחסרת תקדים פגעה באזור. הצניחה הפכה לאסון – הלוחמים התפזרו לכל עבר, הציוד אבד, ומהכוח המקורי שמנה 55 לוחמים וקצינים, חזרו רק 21 שורדים.

כל מפקד רגיל היה נשבר או נזרק מהצבא, אבל סטירלינג הסיק מיד את המסקנה הטקטית: לנטוש את הצניחות ולעבור לתנועה קרקעית.

הפריצה הגדולה: ג׳יפים, מקלעים ואש במדבר

סטירלינג יצר שיתוף פעולה מבריק עם "קבוצת המדבר לטווח ארוך" (LRDG) – יחידת סיור בריטית שהכירה כל דיונה במדבר המערבי. ה-LRDG הפכו למסיעים של ה-SAS: הם הסיעו אותם בחשאיות מוחלטת דרך שטח שמדריכי המיפוי הגדירו כ״בלתי עביר", והביאו אותם ממש עד לפתחי שדות התעופה של הציר.

בלילות הבאים, המזל התהפך כליל:

הלוחמים היו חודרים ברגל לשדות התעופה, מניחים מטעני חבלה מיוחדים שהומצאו על ידי לוחם היחידה ג׳וק לואיס (Lewes Bomb – מטען משולב חומר נפץ ודלק), ונעלמים.

בהמשך, היחידה הצטיידה בג׳יפים חמושים במקלעי ויקרס תעופתיים (Vickers K). הם היו שוטפים את מנחתי המטוסים בצרורות, מבעירים עשרות מטוסים בתוך דקות ספורות ונעלמים בדיונות לפני שהגרמנים הבינו מה קורה.

המספרים שמדברים בעד עצמם

עד לתפיסתו של דיוויד סטירלינג על ידי הגרמנים בינואר 1943 (אחריה הגרמנים כינו אותו "פנטום המדבר"), היחידה הקטנה הזו השיגה תוצאות פנומנליות:

מעל 250 מטוסי אויב הושמדו על הקרקע – יותר ממה שהפילו חלק מטייסות הקרב של חיל האוויר המלכותי באוויר באותה גזרה.

עשרות מחסני תחמושת, דלק ושיירות אספקה הושמדו.

פגיעה מורלית אנושה: רומל נאלץ להקצות כוחות רבים ואיכותיים מאחורי הקווים רק כדי להגן על מתקניו מפני "רוחות הרפאים".

איך זה שינה את פני המלחמה, מה קרה לסטירלינג ואיפה היחידה כיום?

שינוי פני המלחמה: הפשיטות של ה-SAS שחקו כמעט לחלוטין את העליונות האווירית של הגרמנים בצפון אפריקה. השמדת המטוסים והדלק על הקרקע שיתקה את שרשרת האספקה של רומל, והייתה אחד הגורמים המרכזיים שהביאו למפנה ההיסטורי בקרב אל-עלמיין ולגירוש כוחות הציר מאפריקה.

גורלו של סטירלינג: בינואר 1943 נלכד סטירלינג על ידי הגרמנים בטוניסיה. לאחר ארבעה ניסיונות בריחה נועזים, העבירו אותו הגרמנים לטירת קולדיץ – כלא שמור ביותר לקצינים בעייתיים – שם בילה את שאר המלחמה. הוא שורד, קיבל תואר אבירות, והמשיך להשפיע על מערכות הביטחון והמודיעין בעולם עד מותו ב-1990.

ה-SAS מאז ועד היום: לאחר המלחמה הורחבה היחידה והפכה לאחד מארגוני הלוחמה בטרור והמבצעים המיוחדים המובילים בעולם. היחידה הובילה פשיטות באירופה, נלחמה במלאיה ובפוקלנד, וקנתה את פרסומה העולמי בפריצה הדרמטית לשגרירות איראן בלונדון ב-1980. כיום, דוקטרינת הפעולה שהגה סטירלינג מהווה את הבסיס לרוב יחידות העלית בעולם – כולל סיירת מטכ״ל ושלדג בישראל.

הכול החל מרעיון מטורף אחד של קצין עם גב שבור, המתומצת עד היום במוטו המפורסם של היחידה: "Who Dares Wins" (המעז מנצח).

רפרנסים ומקורות היסטוריים:

[1] Macintyre, Ben (2016). SAS: Rogue Heroes – The Authorised Wartime History.

[2] Cowles, Virginia (1950). The Phantom Major: The Story of David Stirling and the SAS.

[3] Mortimer, Gavin (2011). The SAS in World War II: An Illustrated History.

[4] National Army Museum (UK): Sir David Stirling and the creation of the SAS.

כנף שבורה וחוב חיים לכל הנצח

זהו סיפור כמו שאתם אוהבים, על הכרת תודה, על אנושיות יוצאת דופן ועל סגירת מעגל שנמשכה חיים שלמים. . . .

"כנף שבורה", הסיפור המדהים על הטייס שלא שכח מי הציל את חייו

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מטוסו של סגן פרד הארגסהיימר, טייס קרב אמריקאי, הופל מעל הג׳ונגלים העבותים של האי ניו בריטן (כיום חלק מפפואה גינאה החדשה). פרד, אז בן 26, מצא את עצמו לבדו, פצוע, חולה במלריה ורעב, באחד המקומות המבודדים והמסוכנים על פני כדור הארץ, כשהוא מוקף בכוחות יפניים.

במשך 31 ימים שרד בקושי, כשהוא ניזון רק ממה שמצא בג׳ונגל. הוא היה על סף מוות כשהתגלה על ידי בני שבט הנאקאנאי המקומיים.

וכאן מתחיל הסיפור האמיתי של הגבורה.

בני השבט, למרות הסכנה העצומה לחייהם מצד הכובשים היפנים (שהיו מוציאים להורג כל מי שסייע לאויב), לא היססו. הם אספו את פרד, החביאו אותו בבקתות מוסתרות, והעבירו אותו ממקום למקום בכל פעם שפטרול יפני התקרב לכפר. הם טיפלו בפצעיו, האכילו אותו בחלזונות ובשורשי טארו, ושמרו עליו בחיים במשך חודשים ארוכים. "כל יום שהם טיפלו בי, הם סיכנו את חייהם," סיפר פרד לימים.

בסופו של דבר, ביוני 1944, בעזרת תיאום מורכב, חולץ פרד מהאי על ידי צוללת אמריקאית. הוא חזר לביתו במינסוטה, התחתן, הקים משפחה ועבד בסוכנות חדשות.

אבל פרד מעולם לא שכח.

במשך שנים, המחשבה על האנשים שהצילו אותו לא הרפתה ממנו. הוא הרגיש ש״תודה" פשוטה אינה מספיקה כדי להשיב על מתנת החיים שקיבל.

בשנת 1960, 17 שנים לאחר שהופל, פרד קיבל החלטה. הוא אסף את כל חסכונותיו, גייס תרומות ממשפחה ומחברים, וחזר לניו בריטן. הפעם, לא כחייל, אלא כבן ברית. הוא שאל את בני השבט מה הם הכי צריכים, והתשובה הייתה ברורה: "בית ספר לילדים שלנו".

וכך היה. פרד, במו ידיו, ובעזרת הקהילה המקומית, הקים את בית הספר הראשון של הכפר. זה היה תחילתו של פרויקט חיים. במהלך עשרות השנים הבאות, הוא ואשתו דורותי חזרו שוב ושוב לאי. הם לא רק בנו בתי ספר נוספים, אלא גם הקימו מרפאה רפואית, ספרייה, ודאגו לציוד ולמורים.

בני הנאקאנאי, אסייר תודה על מסירותו, אימצו את פרד כאחד משלהם. הם העניקו לו את תואר הכבוד "סורה אורו", המוכר יותר כ״אולה אווארו" שפירושו בשפתם "כנף שבורה", תזכורת נצחית ליום שבו נפל מהשמיים אל חייהם.

בשנת 2000, כשהוא בן 83, פרד ביקר ב״כפר" שלו בפעם האחרונה כדי לחנוך ספרייה חדשה.

פרד הארגסהיימר נפטר בשנת 2010, בשיבה טובה, בגיל 96. מורשתו, בתי הספר והמרפאה, ממשיכה לשרת את אנשי הנאקאנאי עד היום. הסיפור שלו הוא עדות חיה לכך שגם מתוך זוועות המלחמה, יכולים לצמוח קשרים אנושיים עמוקים של חמלה, מסירות, והכרת תודה שלעולם לא נגמרת.

# הרמקולים ששברו את הדיקטטור

בדצמבר 1989 פלש צבא ארצות הברית לפנמה במסגרת מבצע "מטרה צודקת" במטרה להדיח את הדיקטטור ומבריח הסמים מנואל נורייגה. נורייגה נמלט ומצא מקלט דיפלומטי בתוך שגרירות הוותיקן בעיר פנמה סיטי. מאחר שמדובר בשטח דיפלומטי ריבוני, לחיילים האמריקאים היה אסור לפרוץ פנימה בכוח.

כדי לאלץ את נורייגה לצאת מבלי להפר את החוק הבינלאומי, יחידת המבצעים הפסיכולוגיים (PSYOP) של צבא ארה״ב הציבה רמקולי ענק סביב מתחם השגרירות. המטרה הרשמית הראשונית הייתה לחסום את היכולת של עיתונאים לצותת לשיחות, אך מהר מאוד זה הפך לכלי עינוי פסיכולוגי שנועד למנוע מנורייגה לישון ולשבור את רוחו.

החיילים הקימו קיר של סאונד בעוצמה מחרישת אוזניים, 24 שעות ביממה, ובחרו שירים עם מסרים מרומזים, עוקצניים או סתם רועשים במיוחד:

Guns N' Roses: הלהיט "Welcome to the Jungle" הושמע שוב ושוב כרמז למצבו הלכוד.

AC/DC: השיר "You Shook Me All Night Long" הדהד כדי להבטיח שהוא לא יעצום עין כל הלילה.

Van Halen: "Panama" נוגן בלופים.

The Clash: השיר "I Fought the Law" (נלחמתי בחוק והחוק ניצח) הבהיר לו את מאזן הכוחות.

Rick Astley: "Never Gonna Give You Up"

נורייגה, שהיה ידוע כחובב מושבע של מוזיקה קלאסית ואופרה, פשוט לא יכול היה לשאת את רעש הגיטרות והתופים. המצור המוזיקלי נמשך מספר ימים. הלחץ הבלתי פוסק, בשילוב עם העובדה שהוותיקן עצמו החל ללחוץ עליו לעזוב עקב מטרד הרעש, עשו את שלהם.

ב-3 בינואר 1990, נורייגה נכנע, יצא מרצון מהשגרירות כשהוא לבוש במדי צבא, ונעצר על ידי הכוחות האמריקאים. הוא הוטס לארה״ב, עמד למשפט ונשלח למאסר ממושך.

בתמונה אחת נראה נורייגה בתמונת המעצר ובתמונה השנייה במדי צבא. על מדי הצבא יש כנפי צניחה של צה״ל. נורייגה עבר בשנות ה-60 קורס צניחה בישראל ולאחר מכן קיבל כנפי צניחה. נורייגה התגאה מאוד בהישג וענד את כנפי הצניחה על מדיו.

לנורייגה היו קשרים עם המוסד, במיוחד עם מייק הררי ששימש לו יועץ ביטחוני.

הרב שלא ישן בשביל אחרים

מספר יהודי בשם חנן רובי. הייתי קצין צעיר בתוכנית נתיב בצבא שעוסקת בגיור של חיילים, ונתקלתי בסיפור מסובך ורגיש של חיילת סביב הגיור. היא הייתה מאוד נסערת ולא רצתה לשתף אף אחד מהמערכת הצבאית ברקע. אני הכרתי את הסיפור ולא ידעתי מה אני עושה עם זה. התייעצתי עם אבא שלי. אבא שלי אמר שווה להתקשר לרב חיים דרוקמן. הייתה שעה קצת מאוחרת והרגשתי לא בנוח. התקשרתי לרב ומיד התנצלתי על השעה המאוחרת ומילות צליחה כאלה ואחרות ומיד קטע אותי ואמר זה בסדר ממילא אני לא ישן בשעות כאלו.

הוא שמע את הסיפור ואמר אפשר לשאול עד כמה היא נסערת? עניתי מאוד. השיב לי הרב אם כך תבואו אליי עכשיו. חשבתי שהרב בגלל שהוא מבוגר אולי לא שמעתו. ציינתי שאנחנו בירושלים. להגיע אליו ייקח לנו כשעתיים. הסברתי את זה לרב והוא אמר כן כן הבנתי אחכה לכם פה עם תה ועוגיות.

נסענו אל הרב, הגענו בסביבות אחת בלילה. הרב הקשיב, הבין את כל הפרטים, שאל שאלות וחום ואהבה. בסוף השיחה הוא אמר אני מבקש התנצלות. אני אצטרך להתייעץ, לחשוב על הדברים בשביל לעזור וייתכן שהדבר ייקח לי כמה ימים. אם אתם רוצים מוזמנים לישון פה, יש לנו מקום, שלא תצטרכו לנסוע בלילה.

סירבנו בנימוס, הגענו מאוחר לירושלים ותעבור כמה שעות בודדות של שינה. ב-7 בבוקר כבר הרב מתקשר ואומר מצאתי פתרון, הסתדרתי טה טה טה טה. הייתי בהלם, מתי הרב ישן? שאלתי. הוא אמר אמרת שהיא נסערת, רציתי לעזור.

טוב, אני נתקשר להודיע לה, היא בוודאי תשמח. הרב מתקן אותי, אין צורך. כבר אני הודעתי לה.

כעבור 13 שנה היה מפגש אצל הרב דרוקמן עם כל מיני אנשים, היו שם ממונים. וניגשתי אל הרב, חיכיתי בתור לדבר איתו בסוף. הרב זוכר אותי? בוודאי שאני זוכר. אתה יודע כמה אנשים כעסו עליי על מה שעשיתי אז בעקבותיך? חייכתי. ואמרתי אני מקווה שאותה חיילת בוודאי העריכה את הדברים. אני מקווה שגם היום היא נשואה ויש לה ילדים והיא במקום טוב.

אמר לי הרב אתה מקווה, אבל אני יודע. הוא אמר את זה בכזאת החלטיות שחשבתי שהוא אומר ברוח הקודש. אבל ההסבר היה פשוט הרבה יותר. אני בכל שנה מתקשר להתעניין בשלומה. 13 שנה, ככה רב היה עושה.

הרב שאמר לא

הרב שאמר לא

יש הרבה סיפורים על הרב הגאון מרדכי אליהו זכרונו לברכה. סיפור חדש סופר בימים האלה על ידי בני משפחתו של הרב בנימין מכלוף זצ״ל.

בתקופת הגירוש מגוש קטיף היה הרב בני מכלוף רב אוגדה בפיקוד צפון. כל הרבנים קיבלו פקודה לרדת לסייע להתנתקות.

הרב בני שאל את מורו ורבו הרה״ג אליהו האם ללכת להשתתף בהתנתקות? הרב אליהו אמר לו: "אתה רב בפיקוד צפון, לא שייך אליך, אל תלך." וכך בתירוצים שונים הרב בני לא הלך להתנתקות.

אחרי ההתנתקות קראו לו המפקדים לבירור ושאלו אותו למה לא באת? אמר להם: "כך אמר לי הרב אליהו."

אמרו לו המפקדים שלו: "זה חמור מאוד מה שעשית, לא יהיה לך קידום בדרגה, לא תקבל תפקיד חדש."

אחרי כמה חודשים התפנה תפקיד רב פיקוד מרכז. הרב בני לא חשב בכלל להגיש מועמדות. הוא סיפר לרב אליהו והרב אליהו אמר לו: "תגיש מועמדות ותזכה."

התפלא הרב בנימין, אבל עשה מה שהרב אמר לו. הוא חשב בדעתו אולי ישכחו את מה שקרה בהתנתקות.

אחרי המועמדות הוא מגיע לראיון אצל אלוף הפיקוד יאיר נווה ורואה בכניסה את כל המועמדים האחרים נכנסים לראיון ויוצאים אחד אחרי השני.

שאל אותם הרב בני: "מה היה בראיון?"

אמרו לו הרבנים: "שאלו אותנו על ההתנתקות, מה נעשה אם תהיה כעת התכנסות."

בימים ההם היה בתוכנית של ראש הממשלה אהוד אולמרט להמשיך את ההתנתקות בישובים אחרים ביהודה ושומרון.

חשב הרב בנימין: "אין טעם להיכנס לראיון, הרי בתיק שלי כתוב שלא ביצעתי פקודה בהתנתקות."

אבל חזק עליו הציווי של הרב אליהו להגיש מועמדות, והוא חיכה שיקראו לו.

כשהוא נכנס לראיון אצל האלוף יאיר נווה נפל ליבו. הוא רואה את האלוף עם התיק האישי שלו לפניו. האלוף קורא את ההחלטה לא לקדם אותו ושואל אותו: "מה תעשה אם עכשיו תהיה פקודה להתכנסות? הרי בהתנתקות לא ביצעת פקודה?"

הרב בני הבין שהכל אבוד ואמר לאלוף: "מה שעשיתי בהתנתקות אני אעשה בהתכנסות. אשאל את הרב שלי ומה שהוא יגיד לי אני אעשה."

אמר לו האלוף יאיר נווה: "תודה רבה, הסתיים הראיון."

הרב בנימין היה בטוח שאין לו שום סיכוי. יצא משם בפחי נפש אל הבית של הרב אליהו.

דפק בדלת, הרב אליהו פתח ועוד לפני שהרב בני פתח את הפה, אמר לו הרב אליהו: "מזל טוב, נבחרת."

הרב בני היה נבוך מאוד. בזהירות סיפר לרב אליהו מה היה בראיון. הרב אליהו חייך ואמר לו: "אני יודע, נבחרת."

הרב בני חזר לביתו, סיפר לאשתו מה שקרה ושניהם היו תמהים על תשובתו של הרב. אבל תמיהתם לא ארכה הרבה זמן.

אחרי שבועיים התקבלה הודעה שהרב בנימין נבחר לרב פיקוד מרכז.

לפני שנה נפטר הרב בנימין מכלוף ממחלה. בערב התקשר האלוף יאיר נווה למשפחה של הרב בני וסיפר להם על הראיון ההוא. אמר להם: "בחרתי בו כי הוא איש אמת. בחרתי בו כי אני רוצה קצינים שיודעים גם לומר לא."

ארץ ישראל וירושלים לא למכירה

ארץ ישראל וירושלים לא למכירה!

הרב מרדכי אליהו נסע עם רעייתו, הרבנית צביה, לביקור בצרפת. מארגני הביקור לא רצו שהרב ידבר דברי פוליטיקה, אלא דברי נימוסים בלבד.

לפני הפגישה עם הנשיא ז׳אק שיראק, לקחו את הרב אליהו לביקור במוזיאון הלובר בפריז. כאשר הציגו בפניו את כיסאו של נפוליאון, הרב התעניין: "מי היה נפוליאון?"

שגריר ישראל ויתר מלוויו והמארחים הצרפתים נדהמו ונבוכו: איך רב כל כך חשוב, שהיה הרב הראשי לישראל, לא שמע מעודו על נפוליאון? !

לאחר שנענה, הוסיף הרב לשאול: "מתי נפוליאון חי?"

"לפני מאתיים שנה", הייתה התשובה.

"כמה עולה הכיסא שלו?" שאל הרב לפתע.

תדהמת המארחים הצרפתים ומבוכת המלווים היהודים גברו עוד יותר.

"הכיסא לא עומד למכירה", ענה אחד המארחים.

"אבל אני מוכן לשלם על הכיסא ככל שיידרש!" הפציר בו הרב.

"זו המסורת שלנו. זו ההיסטוריה שלנו", מחה הצרפתי באוזני הרב, "אנחנו לא מוכרים את זה תמורת שום הון שבעולם!"

הסיור במוזיאון הענקי והמפואר המשיך, והפמליה הגיעה לתמונתו של המלך לואי הארבעה עשר.

הרב שאל: "כמה התמונה הזאת עולה?"

שוב נבוכו כולם: "כבוד הרב. זה מוזיאון לאומי, זו לא סתם גלריה רגילה. . ."

"אבל אני מוכן לשלם על זה ככל שתדרשו!" התעקש הרב, "למה שלא תאפשרו לי? !"

"זו ההיסטוריה שלנו", הסביר המארח הצרפתי, "זה המלך שהיה לנו. איך אפשר למכור דבר כזה? !"

אנשי השגרירות הישראלית היו במבוכה גדולה. הם לא הבינו מדוע הרב אליהו זקוק לפריטים ההיסטוריים הללו ואיך הוא לא מבין מה שכל אדם פשוט מבין — שמדינה לא מוכרת את סמליה הלאומיים בעד שום הון שבעולם.

לאחר הביקור במוזיאון הגיעה עת הפגישה בין הרב אליהו לנשיא שיראק. בתחילה נאם הנשיא הצרפתי. לאחר מכן אנשי השגרירות הישראלית, שחששו מדעותיו הידועות של הרב, סיכמו ביניהם שהרב ידבר בעברית ואילו המתורגמן יבדה מלבו נאום נימוסי ונחמד ולא יתרגם באמת את דבריו.

הרב החל לדבר והמתורגמן אמר, כפי שתוכנן, דברים אחרים לחלוטין. הרבנית צביה, שמוצאה מרוקאי, קלטה מיד שהמתורגמן אינו מתרגם באמת את דברי הרב, אלא אומר דברים אחרים. מבלי להתבלבל היא אמרה לבעלה באוזני כולם: "הוא לא מתרגם את דבריך!"

הרב אליהו הפסיק את נאומו וביקש מהשגריר הישראלי בעצמו שיתרגם את דבריו, והלה נאלץ לעשות זאת בעל כורחו.

ואז סיפר הרב: "ביקרתי היום בלובר, המוזיאון הלאומי של צרפת. הציגו בפניי את כיסאו של נפוליאון ועשיתי את עצמי שאיני מכיר אותו וביקשתי לקנות את כיסאו. אמרו לי שנפוליאון חי לפני מאתיים שנה וכי הוא יקר ללב עמו ולכן כיסאו אינו עומד למכירה בשום אופן. לאחר מכן הראו לי את תמונתו של המלך לואי הארבעה עשר, שחי לפני שלוש מאות וחמישים שנה, ואמרו לי שתמונתו היא נכס לאומי שאינו עומד למכירה".

ואז הרב הישיר את מבטו אל הקהל ואל הנשיא והגביה את קולו: "ואילו ירושלים, עיר הקודש שלנו, קיימת כבר שלושת אלפים שנה, ודורשים מאיתנו למוכרה ולחלקה. איך אתם דורשים מאיתנו לחלק את ירושלים? ! זו ההיסטוריה שלנו! איך זה ייתכן? !" קרא בהתרגשות.

בסיום דבריו של הרב כל הנוכחים ניצבו על רגליהם ומחאו כפיים בהתלהבות. הנשיא ז׳אק שיראק קם גם הוא מעל כיסאו ואמר: "ברצוני לנאום כעת פעם נוספת, בניגוד לפרוטוקול הטקס".

השגריר הישראלי נבהל ואמר לרב: "כבוד הרב, בוא נצא החוצה כעת, כי כנראה הסתבכנו. . ."

"מה פתאום שנצא? !" תמה הרב, "הנשיא ביקש שנישאר".

ואז הנשיא הצרפתי אמר: "כולי התפעלות מדברי הרב מרדכי אליהו. פעם בחיים שומעים דברים כאלה! יש לנו מדליית כבוד מיוחדת שאנחנו מעניקים רק לנשיאים ולראשי מדינות יחידי סגולה. כעת אני מתכבד להעניק אותה לרב מרדכי אליהו".

הנשיא העניק לרב את המדליה היוקרתית ברוב כבוד והדר, ושגריר ישראל, שרצה לפני רגע שהאדמה תבלע אותו, לא ידע את נפשו מרוב שמחה.