חודש אלול יבוא עלינו לטובה בע״ה בשבוע הבא. בעל התניא היה אומר "בחודש אלול המלך בשדה". משל למה הדבר דומה? אם אזרח רוצה לכתוב מכתב למלך שמעונין להפגש איתו או שיעזור לו ע״י שיחת טלפון, הסיכוי להיפגש עם המלך קלוש. אולי יש איזה אחוז מתוך מאה אלף שהמכתב בכלל יגיע למלך ולא יעבור סינון ע״י עבדיו. ופתאום באותה עיר יצאו בכרזות שמחר המלך יורד לעם לטקס חגיגי ללחוץ ידים לאזרחים — דבר שפעם בשנה קורה. ואותו אזרח פשוט שכבר שנים מחכה לתשובה לגבי מכתבו מוצא את עצמו לוחץ יד למלך ומשוחח איתו בספונטניות. וזה הזמן לפרוק ולדרוש הכל.
אותו דבר חודש אלול. נאמר שהמלך בשדה, שהשכינה שורה למטה כל חודש אלול. "אני לדודי ודודי לי" — ר״ת אלול: קול דודי דופק ואומר לנשמה "קומו אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח". חודש אלול זה הזמן הכי נכון לבקש מאת ה׳ אלוקים קשוב ובוחן ביתר שאת וביתר עוז כל אחד ואחד. לכן עלינו להשאיר רושם טוב כדי שניכתב לחיים טובים ולשלום בראש השנה.
מסופר על רב סעדיה גאון שהגיע לאיזה כפר והתארח אצל כפרי אחד שלא ידע שהוא הרב סעדיה גאון. הכפרי כיבד אותו כמו שמכבדים כל אורח. והנה אחר כמה ימים נודע לו את זהותו של הרב — שהוא הרב סעדיה גאון. הלך הכפרי ונפל לפני רגליו בוכה מתחנן: "תסלח לי כבוד הרב, לא ידעתי את ערכך ולא כיבדתי אותך כראוי לך". והרב אומר לו: "הלא כיבדת אותי בכל כחך". והכפרי ממשיך לבכות ולהתחנן: "לא כיבדתי אותך כראוי לכבוד הרב". וגם למחרת חזר שוב על הדבר הזה.
רב סעדיה גאון למד מוסר גדול מזה המעשה, ומאותו יום התחיל לסגף עצמו בכל מיני סיגופים ולהתגלגל בשלג וכדומה. שאלו אותו תלמידיו: "רבינו, על מה ולמה אתה עושה סיגופים כאלה?" וסיפר להם את המעשה עם הכפרי, ואמר להם: "גם אני מסגף את עצמי כדי לכפר על הימים הראשונים שלא עבדתי את ה׳ כראוי. שהיום אני מכיר את בוראי יותר מאתמול, וכל יום אני מכיר אותו יותר. ע״כ כל יום אני מסגף את עצמי על חוסר עבודתי של אתמול ושל ימים עברו. וככל שאיש גדול יותר, כך נובע מאיתנו להשתדל יותר".
תארו לכם שקבעתם פגישה עם מלך של מדינה. לפני הפגישה האדם התרחץ, התלבש יפה, יחשוב איזה שיחה חיובית ליצור, שלא סתם יבזבז זמנו של מלך. המסקנה: הכבוד וההשתדלות שאנו מחלקים לבריות תלוי בגודל רמת אישיותו של האדם. אז כל שכן מלך מלכי המלכים, שאין לו גוף ולא דמות גוף, שנאמר "אתה הראת לדעת שה׳ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד מלבדו". כמה שנכבדו ביחס ישר לפי גדולתו — "שלגדולתו אין חקר" — לא נצליח לכבדו ולעבדו כפי שראוי ומגיע לו באמת.
לכן ככל שלומדים יותר תורה, מכירים יותר בגדולת האין סוף ברוך הוא, ואז ביחס ישר יראת השמים עולה עד שמגיעים לסיגופים מעוונות. אך לעולם, ועם כל הכוונות הטובות, לא נצליח לכבדו ולעבדו ביחס ישר לגדולתו. כי לגדולתו אין חקר ואין סוף, אז מן הסתם תעניות זה עוד כלום לעומת הוד רוממותו באמת. אך הקב״ה אינו רוצה סיגופים ותעניות, אלא כל אחד ישתדל לעשות ככל יכלתו בעבודת ה׳.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה