זה קרה במלחמת העולם השנייה.
יוסל׳ה היה בן 14 וחצי כשנלקח למחנה עבודה, הוא עבר לבדו את נוראות השואה, יום אחד הסתיימה המלחמה, יוסל׳ה חזר לביתו, הבית היה נטוש הרוס ושומם, השכנה הפולנית סיפרה שלא נותר איש מבני משפחתו. יוסל׳ה הסתובב בכפר בלי לדעת לאן ללכת, כעבור מספר ימים פגש באיציק חבר קיבוץ מארץ ישראל שבא כדי לחפש ניצולים ולהעלותם ארצה.
יוסל׳ה עלה על אניית מעפילים כשבליבו פיעמה תקווה לחיים חדשים. כשהגיעו לחופי הארץ נגחו באנייה משחתות בריטיות. יוסל׳ה הביט לשמים ונשא תפילה מעומק הלב: "ה', כל כך הרבה צרות ותלאות עברתי והינה אני קרוב כל כך לארץ הקודש, אנא ה' עזור לי להגיע בשלום לחוף מבטחים, אינני מסוגל לחשוב על האפשרות שאראה שוב את אדמת אירופה הנוראה"
יוסל׳ה הרגיש רגש חם שהציף את כולו, הוא חש שה' נענה לתפילותיו.
אכזבה נוראה מילאה את ליבו כשראה את האנייה מפליגה חזרה ללב ים ומתרחקת מחופי הארץ
מה שהכי כאב ליוסל׳ה היה העובדה שחש לפני כן שתפילתו נשמעה והנה נכזבה תוחלתו. האם תחושותיו מתעתעות בו?
האנייה עגנה בנמל המבורג בגרמניה. יוסל׳ה ירד מהאנייה במפח נפש. הוא נלקח יחד עם יושבי האנייה למחנות העקורים בגרמניה. בדרכו למחנה קרה הבלתי יאומן, יוסל׳ה פגש את בני משפחתו שניצלו אף הם בדרך נס, את אביו ואימו ושניים מאחיו.
כעבור שנה עלו יחד כל בני המשפחה לארץ ובנו בה את ביתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה