ספר "לב השמים" - הרב שלמה קרליבך (ערוך על ידי שמואל זיוון).
"זה סיפור אמיתי, נורא ואיום.
לפני המלחמה, היה בקרקוב בחור חסידי שהיה מאורס לבחורה מאוד יפה. כשהגרמנים באו הוא נלקח למחנות, והוא לא ידע היכן ארוסתו.
באושוויץ, הגברים והנשים הופרדו אלה מאלה, אבל מרחוק, איכשהו, הם יכלו להתראות, ולפעמים אפילו לדבר זה עם זה.
לילה אחד🌙, קרוב לסוף המלחמה, פתאום ראה הבחור את ארוסתו בצד של הנשים!
לא ייאמן!
הם ברכו אחד את השני: "תחזיק מעמד!", "תחזיקי מעמד! הסוף קרוב!"
הם הצליחו, איכשהו, אפילו לשלוח זה לזה קצת אוכל. 🍞
כשהרוסים הגיעו ושחררו אותם, הם מצאו זה את זו, והם יצאו יחד מן המחנה. יחד איתם, הלכו אלפי אנשים, ולכן הם חיפשו איזה בית כדי להיות בו לבד לרגע. אבל הכל היה מופצץ, היו רק חורבות.
לבסוף הם מצאו בית אחד כמעט שלם, וכך לראשונה אחרי שנים, הם היו לבד זה עם זו. הם היו כל כך מאושרים. ובבית הזה היה ראי. . . 🪞
אתם יכולים לתאר לכם? מאז שהוא נכנס למחנה הוא לא ראה את עצמו בראי. הוא לא ידע איך הוא נראה. ופתאום הוא רואה את עצמו: רזה להחריד, ראשו מגולח, בלי פאות, כולו פצעים, כינים. . . נורא!
אבל הבחורה נבהלה עוד יותר. אתם יודעים מה זה, עבור אישה לראות את עצמה – מגולחת לגמרי, ללא שיניים בפה, מלאת פצעים? היא היתה מזועזעת ממה שראתה בראי.
היא אמרה: 'כך אני נראית? אפילו מלאך המוות לא נראה כל כך נורא!'
ואז היא אמרה לו: "אמור לי שני דברים: קודם כול, איך היכרת אותי? ושנית: איך אתה יכול לאהוב מישהי שנראית כך?"
אתם יודעים מה הוא אמר לה? "מעולם לא נראית כל כך יפה, כמו ברגע הזה."
יש שני סוגי יופי: יש יופי שיורד מן השמיים, ויש יופי אנושי, מיוצר בידי אדם. לפעמים היופי השמימי כל כך מאיר לך שאתה משוחרר לגמרי ממושגי היופי האנושיים.
כשהם נפגשו מחדש, אחרי כל השנים, ריבונו של עולם נתן להם כל כך הרבה אהבה זה לזו, שמעבר לכל השבר ולכל מה שעבר עליהם, הם הכירו זה את זו, והם ראו כמה הם באמת יפים. היו להם את העיניים השמימיות כדי לראות את יופי הנשמה".
שנזכה לראות 👀 את בן/בת הזוג שלנו ואת ילדינו, וכל אדם המגיע לפתחנו,
עם העיניים הנשמתיות שלנו. . . . 🌞💡💎
או במילים אחרות, בלשון הפיוט: "שימו לב לנשמה. . ."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה