מסופר על הרבנית הצדקנית מרת לאה עטיה שהסבה יחד עם בנה על שולחן שבת. הרבנית אישה אלמנה הייתה, לכן היא ובנה אכלו את סעודת השבת יחד. כאשר סיימו פנה בנה ללמוד תורה. באותם ימים לא היה חשמל, לכן השתמשו באור הנר או באור העששית. על השולחן בביתה של האלמנה ניצבה עששית שלאורה למד בנה תורה בחשק רב. מולו ישבה האם וליבה שמח בקרבה, לולא תורתו של בנה יחידה לא הייתה כל משמעות לחייה. היא ידעה את ההלכה: "לא יקרא בשבת לאור הנר שמא יטהו כדי להרבות אור", וחששה שמא מתוך שיהיה בנה שקוע בלימוד יבוא להטות את הנר, לכן ישבה לידו בכל ליל שבת במשך שעות אחדות, מתגברת על עייפותה, ומראה לבנה פנים ערניות.
בליל שבת אחד הכריעה אותה העייפות והיא נמנמה קלות. בנה סגר את הגמרא כי לא יכול היה ללמוד ללא שומר. מיד התעוררה האם ואמרה: "סלח לי, בני, נמנמתי קלות. הנה, עכשיו אני כבר לא עייפה, המשך ללמוד בבקשה". למרות הפצרותיו של הבן שאמו תלך לישון, היא לא הסכימה: "לא אוכל לישון אם אדע שגרמתי לביטול תורה". ואמנם, זכתה הצדקנית לראות את בנה גדול וגאון בתורה, הלוא הוא הרב עזרא עטיה זצ״ל, מגדולי התורה שקמו לעמנו בדורות האחרונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה