בשנת ת״ק קורא שליט הגליל דאהר אל עומר לרב חיים אבולעפיה לכהן כרב של היישוב היהודי בטבריה, לחדש את היישוב היהודי בטבריה שהיה הרוס שבעים שנה, ואמר לו "בא ורש את ארץ אבותיך".
כל אנשי טבריה דשנים ורעננים
רבי חיים עולה מאיזמיר לטבריה עם משלחת של עשרות אנשים. וכשהגיע קיבל אותו דהאר אל עומר בכבוד, "הלבישו לבוש יקר הערך כלבוש מלכות. וכל אשר שאל ממנו הרב לא חסר דבר ". הוא בנה בעיר בית כנסת "נאה ומפואר מאין כמוהו בכל ארץ ישראל ", על חורבות בית הכנסת העתיק של טבריה שעליו הייתה מסורת שבאותו מקום היה מושבה האחרון של הסנהדרין. שהגמרא אומרת כי שם גלות אחרונה של
סנהדרין ומשם עתיד להיבנות.
בימיו "כל אנשי טבריה דשנים ורעננים שמחים אלי גיל כי הארץ שקטה מפחד רעה ואין מחריד". והיישוב היהודי הזה עודד אנשים רבים לעלות לארץ ישראל, וביניהם היה רבי
חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, שביקר אותו באדר תק״ב.
הלא טוב לנו לבטוח בה' אלהי ישראל אשר בחר בארץ הזאת חכמינו מלמדים אותנו כי ארץ ישראל נקנית בייסורים.
הקליפות מתחזקות כנגד הקדושה ומנסות בכל כוחן למנוע את ההתיישבות של היהודים בארץ ישראל. הן יודעות כי ההתיישבות הזו תכרית את כל פועלי האוון בעולם ולכן הן מנסות להפריע להתיישבות הזו בכל כוחן.
כך קורה גם לרבי חיים אבולעפיה ולמתיישבים היהודים שאיתו. באלול של אותה שנה החליט המושל של דמשק סולימן איברהים פשה להרוג את דאהר ולהחריב את טבריה.
רבי חיים פרחי, שהיה תושב דמשק, הזהיר את רבי חיים אבולעפיה לברוח מטבריה לפני שתחרב על ידי מושל דמשק, אבל רבי חיים לא הסכים לנטוש את העיר, ואמר:
לא בנינו את טבריה בשביל לברוח ממנה. ואם נברח זו תהיה חרפה ואיבת עולם עם המושל.
ובלשונו: "הלא טוב לנו לבטוח בה' אלהי ישראל אשר בחר בארץ הזאת וה' אשר עזרנו ונתן לי כח לבנות טבריא בימים מועטים שודאי מאת ה ' היתה זאת שאם ה ' לא יבנה בית שוא עמלו בניו בו, הוא יצילנו מן הבאים לצור עליה. ובה ' אשר חפץ בישוב ארץ ישראל אנו בטוחים וזכות כל הצדיקים התנאים והאמוראים הקבורים בארץ יגן עלינו ועל הארץ". וגמר בלבו שלא לצאת.
שלום לכם אל תיראו
סולימן פשה מימש את האיום שלו, וביום ט' באלול בא מדמשק ושם מצור על טבריה. במהלך המצור הוא ירה על טבריה פגזים רבים מלמעלה, וגם חפר מנהרות לחדור לעיר ולא הצליח. ובכל שבת היה דורש הרב לאנשים ואומר להם "שלום לכם אל תיראו".
בינתיים שלח רבי חיים אבולעפיה מכתב לסולטן שמינה את סולימן פשה לראש החאג' של העולים למכה וכך הוסר המצור מעל טבריה.
ועשו אותו יום משתה ושמחה
חתנו של הרב אבולעפיה, רבי יעקב בירב, מתאר את המצור בספר קטן בשם "זמרת הארץ" שכתב סמוך לאחר המצור: "ואז הלכו עם בני ישראל לבית הכנסת בששון ובשמחה, וקם הרב ז״ל לדרוש להם כמנהגו בכל ֵֵ שבת, ודרש להם בשבח הנס, ואחר הדרוש קודם הקדיש בּרכת הגומל בלשון רבים, וצווה להם שיענו אמן לצאת ידי חובה, ואחר כך גמרו את ההלל וקראו הלל הגדול עם נשמת כל חי עד סוף ישתבח, ושוררו בקול זמרה ונעים כבחגים ובמועדים, ועשו אותו יום משתה ושמחה".
"וקבלו כל אנשי טבריא עליהם ועל זרעם בהסכמת הרב נר״ו להיות עושים ביום ד' בחודש כסליו בכל שנה ושנה יום משתה ושמחה כיום פורים, על הנסים ועל הנפלאות אשר עשה האל יתברך אתם והוציאם ממות לחיים, ביום ד' לחודש כסליו שנת התק״ג ליצירה".
ה' איתנו אל תיראום
הסולטן מת שנה אחר כך וסולימן אברהים פשה חזר לצור על טבריה אחרי שחזר מהחאג' במכה. גם כעת היו אנשים שפחדו וניסו להפחיד את הרב אבולעפיה ואת התושבים היהודים שיברחו מהעיר, אבל הרב אבולעפיה חיזק את רוחם ואמר להם: "ה ' איתנו אל תיראום". בינתיים אסף סולימן אברהים פשה חיילים רבים והביא נשק מעכו והגיע עד כפר לוביא, מרחק שעתיים מטבריה.
מי א תּ ו תּיראי מאנ וֹשׁ ימוּת וּמבּן אדם חציר ינּתן
באותה שנה בליל שבת שופטים קרא בנו של הרב חיים בולעפיה את ההפטרה של שבת "אנכי אנכי הוּא מנחמכם מי אתּ ו תּיראי מאנוֹשׁ ימ וּת וּמבּן אדם חציר ינּתן" (ישעיה פרק נא יב ). והרב חיים ששמע את בנו אמר לאנשי ביתו נבואה זו נצרכה לדורות ועל כן נכתבה. נבואה זו בשורה מהקב״ה שאין לנו לירא מבן אדם.
ובשבת דרש את הפסוק הזה בבית הכנסת וגם את הפסוק מהפרשה "ואמר אלהם שׁמע ישׂראל א תּם קרבים היּוֹם למּלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תּירא וּ ואל תּחפּזוּ ואל תּערצוּ מ פּניהם: כּי ה ' אלהיכם ההלך עמּכם להלּחם לכם עם איביכם להוֹשׁיע אתכם". (דברים פרק כ, ג) והבטיח להם הבטחה גדולה.
ויהי בּלּילה הה וּא ו יּצא מלא ה' ו יּ בּמחנה
"ביום א' בשבוע, ה' אלול, התבשרו כי סולימן אברהים פשה חלה בשבת חולי מעיים בכפר לוביא. וביום ג' נפח את נשמתו. ביום ד' כבר נסע השר הגדול של סולימן אברהים פשה עם כל כלי המלחמה להוליכם לעכו. ואת פגר המשנה כבר הוליך אותו לדמשק ואז שמחו העם שמחה גדולה ותעבר הרנה ביום ההוא.
וביום שבת קודש דרש הרב ז״ל בשבח הנס ביתר שאת על הנס הראשון וקראו את ההלל כבראשונה וקבלו עליהם ועל זרעם לעשות יום משתה ושמחה ביום ז' לחדש אלול כי בו ביום נפגר המשנה ומת. כן יאבדו כל אויבך ה' כן תראנו התשועה הגדולה בביאת משיחנו במהרה בימינו".
כפר לוביא – קיבוץ לביא
כפר אירוח לקליפות
כפר לוביא שבו מת סולימן אברהים פשה צורר היהודים היה עד שנת תש״ח כפר עוין ליהודים. הכפר הזה נמצא על הדרך לטבריה מזרחית לצומת גולני מול המקום שנמצא בו היום קיבוץ לביא. היה שם בתקופת הגמרא יישוב יהודי "פונדקא דלוי" (ירושלמי שקלים ז, ב). הערבים ירשו את הכפר היהודי ושמרו על שמו, אבל לא שמרו על אורחות חייו. הערבים שגרו בכפר הזה היו כל כך רעים, עד שהבריטים הגלו מהכפר חלק מהמשפחות לזכרון יעקב, לעזה ולטול כרם. אחר כך הם קבעו בכפר תחנת משטרה.
תושבי הכפר הרעים הללו ניסו בכל דרך לפגוע ביהודים שבאו להתיישב בגליל. לפני מלחמת העולם הראשונה הם הרגו את השומר של ס׳גרה, במלחמת השחרור הם פגעו באוטובוסים שהסיעו יהודים והכביש לטבריה נחסם.
וכשהמאבק הגדול על הארץ התרחש במלחמת השחרור, הם אירחו את הקליפות הגדולות מכולם, "צבא ההצלה של קאוקג׳י" שבא מעירק לכבוש את הארץ ולהרוג את היהודים שבה.
ושבו בנים לגבולם
פעמיים היה קרב על המקום הזה. בב' בסיוון תש״ח ניסו לוחמי צה״ל כבוש את הכפר הזה ולא הצליחו, קרב שעלה לנו ב21- חיילים הרוגים.
בי״א בתמוז תש״ח, אחרי הפגזה וסיור אלים של חטיבת גולני, ברחו כל תושבי הכפר ביחד עם כל הלוחמים המפוחדים של "צבא ההצלה" ונפתחה הדרך לטבריה.
האדמות של פונדקא דלוי חזרו לבעליהן, ובמקום כפר הרוצחים האלים הזה התיישבו במקום יהודים בקיבוץ לביא ובגבעת אבני, והם נוטעים ובונים ולומדים ומלמדים ומרבים חיים ושלום וברכה בעולם. כך התקיימה במקום הזה פעמיים הנבואה שנאמרה בפרשת השבוע באופן מופלא שבמופלאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה