מסופר על ר' דוד בּידרמַן מלֵלוֹב, תלמיד חכם שעסק שנים בתורה בתעניות ובסיגופים כדי לתקן את נפשו. היה צם בכל ימות החול, בין שבת לשבת. למרות כל זאת לא הרגיש שלמות בנפשו.
באותה עת הגיעה לאוזניו השמועה על הרב הקדוש, ר' אלימלך מליז׳נסק. קם ר' דוד ונסע אליו בתקוה למצוא מזור לנפשו.
בערב שבת עמד ר' דוד בין הבאים לקבל את פני ר' אלימלך, והרבי היה מושיט את ידו לכל הבאים. כשהגיע לפניו ר' דוד, נרתע לפתע הרבי והחזיר את ידו, הסב את פניו אל הקיר ואמר: "מי הוא זה אשר העז לבוא אל ביתי, וריחו רע כל כך? !"
נבהל ר' דוד מדברים קשים אלו ויצא משם בחפזה ושב בלב כבד אל האכסניה שלו. משהפציר בו בעל האכסניה, סיפר ר' דוד את אשר קרה. "אולי מקרה הוא, ואולי הייתה לרבנו איזו טעות" ניחם בעל האכסניה את ר' דוד והציע לו לשוב מיד לבית מדרשו של ר' אלימלך, להמתין באחת הפינות, ובסוף התפילה לשוב ולנסות להושיט את ידו לרבי, וכך עשה.
חזר ר' דוד לבית המדרש והתפלל בפינת החדר. לאחר התפילה שב ועמד לפני הרבי והושיט את ידו לשלום. גם הפעם קרא הרבי בקול ואמר: "מדוע הגיע אדם זה לביתי, להבאיש ריחו כאן? !".
שב ר' דוד לחדרו ובכה בשיברון לב כל הלילה. בבוקר לא הלך עוד לבית המדרש ובלבו החליט כי מיד בצאת השבת, לאחר ההבדלה, יעזוב את המקום וישוב לביתו. אך כשהגיע זמן סעודה שלישית חשב בלבו, אולי בכל זאת אנסה לשמוע חידושי תורה מרבי אלימלך.
נעמד ר' דוד מחוץ לחלון בית המדרש, הטה אוזן והקשיב לר' אלימלך אומר דברי תורה בהתלהבות רבה כדרכו. בתוך דבריו קרא הרבי ואמר: "ישנם כאלה הבאים אליי אחרי שעסקו שנים רבות בתורה ובסיגופים. אפילו קיימו כבר את תשובת הקנֶה, ואפילו הטיפו מעצמם 'דם ברית'. אחרי עבודה קשה כזאת הם בטוחים שראויים הם שתשרה עליהם רוח הקודש. ממני הם מצפים שאשלים חסרונות קטנים שיש בהם ושאושיט להם רוח הקודש כרצונם. שקרנים הם, המשקרים לעצמם! אינם יודעים הם שכל עבודתם אינה כלום. אפילו כטיפה מן הים. אפילו לא כחוט השערה! מלאי גאווה הם, וכל עבודתם בגאוות לב, וצריכים הם לשוב בתשובה שלמה ולהתחרט על כל העבודה שעשו עד היום. צריכים הם להתחיל מחדש לעבוד את השם באמת ובתמים".
כששמע ר' דוד את הדברים יוצאים מפי קודשו של הרבי בכה שוב בכי מר, ולבו נמס בקרבו, עד שכמעט יצאה נפשו מרוב עצב ושברון רוח. לא היה ספק בלבו כי אליו התכוון הרבי בדבריו. בייאושו עמד מאחורי חלון בית המדרש ובכה בתשובה שלמה.
כאשר נערכה ההבדלה של מוצאי שבת בבית המדרש גמלה החלטה בלבו של ר' דוד. "חוטא גמור אני," אמר לעצמו, "יהיה אשר יהיה, אדחק ואכנס אל חדרו של ר' אלימלך, אפול לרגליו ולא אקום עד שיורה לי דרך תשובה".
בתום ההבדלה דחף ר' דוד את הדלת בשקט ונכנס אל החדר. מיד קם ר' אלימלך לקראתו, רץ אליו וחיבקו בחום. "ברוך הבא ר' דוד היקר!" קרא הרבי והושיב את ר' דוד בחיבה עצומה ובאהבה לידו אצל השולחן.
ר' אלעזר, בנו של הרבי, עמד המום ותמה: "הלא זה האיש שאבי לא יכול לסבול ואף גירשו פעמיים מעל פניו". "חלילה!" אמר רבי אלימלך, "הלא כעת זהו איש אחר לגמרי. הנה זה ר' דוד היקר שלנו!". מאותו היום הפך ר' דוד לתלמידו המובהק של הנעם אלימלך. (מתוך אתר 'זושא').
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה