נסענו לארצות הברית, לטיפולים, בתקופה
הראשונה עדיין לא הכירו אותו. הרב היה נכנס לבתי כנסת ובתי מדרש. ועושה מה שהיה חושב שראוי לעשות, גם במצבים שהדברים לא היו מקובלים לחלוטין.
"לא אחת הסתכלו עליו במבטי תמיהה והיו לחישות סביבו.
הרב לא ראה 'סביבה', ועניין אותו כחמץ לאחר זמן הביעור – אם אנשים נושאים אליו עיני הערצה או עיניים מגחכות.
"שאלתי אותו פעם איך הוא לא חושש. הוא השיב בפשטות, וזה גם היה הקו הבהיר שהוביל אותו כל ימיו אשר חיה:
"אם זה מה שצריך לעשות - זה מה שאני צריך לעשות".
"כשהגיע לניו יורק, למשל, מניין רגיל של בעלי בתים, בעלי היה מתעטף בפראק האפור שלו, אותו לבש בשבת מטעמים קבליים, ועורך ב׳קבלת שבת' הקפות סביב ההיכל, כמנהג המקובלים. . .
"זה היה חיזיון מדהים. בית כנסת נכבד, מלא מפה לפה, כולם ישובים במקומותיהם, שרים את מזמורי 'קבלת שבת'.
פתאום מגיח יהודי מבוגר, פראק אפור מוזר, נושא בידיו סידור ענק, 'בית דוד ושלמה', ומקיף את ההיכל פעמיים.
כולם היו בוהים בו. מתלחששים. חלקם מצחקקים. זה לא נגע באפס קצהו. הוא התייחס לשני המכשולים, הבעות הערצה או לחישות גיחוך, באותו שוויון נפש.
"הוא הגיע לשם בימי 'ספירת העומר'. כולם אומרים את הברכה, סופרים את ה׳ספירה' במידה זו או אחרת של התלהבות, וממשיכים ל׳עלינו לשבח'. אבל הרב עד שסיים את הברכה בלבד - בית הכנסת כבר התרוקן ממתפלליו…"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה