הרב עוזיאל

הרב עוזיאל

דומה שאין אדם במדינה שלא שמע על הרב עובדיה יוסף. מפתיע לגלות שהמודל המנהיגותי שנעמד לנגד עיני הרב עובדיה היה רב דתי- לאומי מובהק. הראשון לציון הנוכחי, הרב יצחק יוסף, העיד כמה פעמים שכאשר היו שואלים את אביו בצעירותו מיהו המודל הרבני שלך, נוהג היה לענות - מורנו הרב עוזיאל.

קשה לדמיין תקופת חיים סוערת יותר מתקופת חייו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. אדם שחי שבעים ושלוש שנים (תר״מ – תשי״ג, 1880 -1953 ) שקפלו לתוכן שלושה משטרים בארץ ישראל (התורכי, הבריטי והישראלי). שתי מלחמות עולם. תקופה שהיו בה נוראות הגלות והחיים בצל שלטון אכזר ועוין ושיאן בשואה, ולעומתן שיאה של גאולה עם הקמת המדינה והניצחון במלחמת העצמאות. ואמנם, רבים חיו בתקופה זו אך חוו אותה מבחוץ בהתאם למיקומם הגאוגרפי, לא כן הרב עוזיאל. דומה כי שר ההיסטוריה מתלווה אל הרב עוזיאל ובכל מקום אליו הוא הולך שם מתרחשת הדרמה היהודית המרכזית. הרב נולד בארץ ישראל והיה לרב הספרדי 'הצבר' הראשון. בהמשך, כיהן ביפו, מעוז הישוב החדש, ובירושלים, מעוזו של זה הישן, אך לא פספס כהונה באירופה בקהילה היהודית המפוארת בעולם, הלא היא קהילת סלוניקי. באירופה ניסה לגרום לקהילה להבין את הסכנה בה היא נמצאת, לעלות לארץ ישראל ובכך להינצל טרם התקדרו שמי אירופה בענני הנאציזם. לאחר שחזר ארצה התמנה הרב לתפקיד העיר המתפתחת תל אביב, ולימים למשרת הראשון לציון. כך, היה הרב עוזיאל לרב הספרדי הראשון של מדינת ישראל.

קורות חייו של הרב עוזיאל נכרכו בתהפוכות חייו של העם היהודי במאה הסוערת ביותר שידע באלף השנים האחרונות. אך גם קורות חייו כאדם פרטי לא היו פשוטות כלל ועיקר. כילד התייתם בגיל 14 וכבן בכור נאלץ לשאת באחריות הכלכלית על אימו ועל אחיו. שנתיים לאחר מכן, בגיל 16, נשא לאשה את רוזה ברוך שהייתה נכדתו של הראשון לציון הרב יעקב אלישר (היש״א ברכה). נראה היה שבכך תם פרק הצרות בחייו, אך לאחר שילדה לו חמישה ילדים חלתה ונפטרה באופן פתאומי, והוא בן 35 בלבד. בדרך העולם בני האדם שונים הם זה מזה בתכונותיהם ורגשותיהם, שמא תאמר שהיה הרב עוזיאל אדם תקיף וקר רוח ולכן הצליח להמשיך בחייו בקלות למרות צרותיו, אין הדבר כן. מתוך כתביו ונאומיו של הרב עוזיאל ניכר כי היה אדם רגיש שחש את הכאב במלוא עוצמתו. באחד ממכתביו הוא מתנצל על שלא ענה במשך למעלה משנה לראש רבני תורכיה הרב חיים נחום, והוא מסביר זאת בכך שלא התאושש מפטירת אשתו. 'האסון הפתאומי אשר קרה במות אשת נעורי דכאו את רוחי מאוד מאוד עד כי ניטל ממני ששון החיים' כותב הרב ומשתף את הנמען בכאבו על שאיננו מצליח לתפקד כדבעי. נראה כי הצער הגדול שחווה חישל בו את כוחות הנתינה והשליחות והוא הצליח להפוך את הכאב לכוח מניע של חמלה והזדהות כלפי הסובלים באשר הם. כך ישב הרב וכתב מכתב לבקשת עזרה מיוחדת מהברון רוטשילד עבור מאתיים משפחות שרוצות לעלות מפולין וסרביה, דאג לעזרה לפועלים רעבים ולא שכח לדאוג שהתשלום לעוזרו משה שרתוק (לימים משה שרת ראש הממשלה השני של מדינת ישראל) יגיע בזמן.

חלק מן החוסן והאיתנות להמשיך הלאה ולא לשקוע ברחמים עצמיים יש לזקוף לטובת החינוך האצילי שקיבל בביתו. הרב נולד להורים שבאו ממשפחות מיוחסות במיוחד. אביו, הרב יוסף רפאל עוזיאל, נשא על גבו חמש עשרה דורות (!) של רבנים שנשאו משרות ציבוריות בכירות. אימו, הרבנית שרה לבית חזן, הייתה נצר למשפחת רבנים שגידלה פוסקים בעלי שם עולמי כמו הרב יוסף חזן בעל שו״ת חקרי לב. כבן למשפחת אצולה שכזו גדל הרב במוסדות החינוך הספרדי הטובים ביותר שידעה להציע ארץ ישראל וזכה להסתופף באוהלי צדיקים ולעמוד בסוד שיח חסידים. כבר מנערותו נחשב לעילוי ובגיל עשרים נתמנה למורה בתלמוד תורה תפארת ירושלים ואף כתב תשובות הלכתיות בהנחיית הרב יש״א ברכה שהיה ראשון לציון. בכך יועד על ידי אביו ושאר גדולי ירושלים למנהיגות.

ואכן גדל הרב עוזיאל והיה למנהיג פעלתן ובלתי נלאה שפועל בעוז. בתוך ארבע שנים מעת כניסתו לישיבת תפארת ירושלים כמורה הוא הפך למנהל הישיבה. באותן ארבע שנים הוא גם הספיק להקים ישיבה לאברכים ספרדיים בשם מחזיקי הדת ואף ייסד בית חינוך ליתומים בירושלים. גם בהמשך פעילותו כרב ראשי ביפו, בסלוניקי ובתל אביב פעל בעוז ובגאון שפעמים רבות השאירו את המנהיגים הציוניים ואף את מנהיגי אומות העולם פעורי פה. הוא ניצב מול שליט הממלכה העות׳מאנית שראה בפלשתינה חלק אנטגרלי מממלכתו והסביר לו שארץ ישראל ניתנה לעם היהודי מהקב״ה. כאשר זלזל בכבודו נציג הצבא העות׳מאני חסאן בק (מפקד העיר בזמן מלחה״ע הראשונה) והזמין אותו לשיחת נזיפה בשבת, הוא העמיד אותו במקום על מעשיו ולאחר מכן הגיש את התפטרותו שכן לא יוכל להסכים לדבר איתו יותר, גם כאשר הקאימקאם (ראש מחוז יפו) פנה אליו בבקשה להישאר בתפקידו לא הסכים, ולבסוף גרם לצורר ג׳מאל פחה בעצמו לבקש ממנו לחזור לתפקידו. גם במישור הבינלאומי לא טמן הרב ידו בצלחת. הוא שכנע את פייסל מלך עיראק לאפשר פעילות ציונית בארצו, ועמד מול הממלכה הבריטית ותבע את ביטול הספר הלבן. סיפור פטירתו מראה כי אף לדרכו האחרונה הלך בראש מורם. הדבר קרה ביום שישי על מיטת חוליו. הוא שאל את היושב ליד מיטתו מתי זמן הדלקת נרות שבת במדויק, ומשזה ענה לו, קרא קריאת שמע ווידוי והחזיר נשמתו לבורא בדיוק בזמן קבלת שבת.

לא כל הרבנים ראו בעין יפה את הציונות, רבים בעיקר בארצות אירופה (אך לא רק), התנגדו לה מאוד. גם מתוך אלו שראו את התהליך בעין יפה, שמרו רוב הרבנים על הכלל התלמודי 'שב ואל תעשה עדיף' בהקשר של תמיכה בפועל בתנועה הציונית. הרב עוזיאל נולד כצבר ונחשף בשנים הראשונות של חייו לכתבי הרב יהודה אלקלעי שהיה ממבשרי הציונות. באופן טבעי גדל הרב והפך לתומך נלהב של התנועה הציונית ואף השתתף במידה מסוימת במשחק הפוליטי בכך שהיה לחלק פעיל בהנהגת מפלגת המזרחי. בנקודה זו נבדל הרב ממקבילו האשכנזי בתפקיד הרבנות הראשית ביפו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. במקרה של הרב קוק הייתה שמירה כמעט קנאית שלא להיות מזוהה עם מפלגה מסוימת, והוא הקפיד לבקר את שתי המפלגות - הן אגודת ישראל והן המזרחי על בעיותיהן. גם כשביקש הראי״ה להקים תנועה הייתה זו תנועת 'לדגל ירושלים' שביקשה שלא להיות מזוהה עם מפלגה ספציפית אלא לתמוך בכל מי שיביא להשפעה רוחנית טובה על התנועה הציונית. במבט היסטורי נראה כי רבנים שבחרו צד פוליטי לעיתים הצליחו יותר. בימינו למשל ניתן להביט על דמויותיהם של הרב עובדיה יוסף או הרב שך שיצרו מפלגות חזקות שקובעות סדר יום יהודי. גם בנו של הראי״ה, הרצי״ה קוק הפך עם השנים למזוהה פוליטית מפלגתית עם המפד״ל ההיסטורית על אף ביקורתו כלפיה. נראה כי הרב עוזיאל היה הרב הראשי הראשון שדעתו הפוליטית הייתה ידועה עוד טרם איושו את התפקיד.

את תמיכתו בציונות תלה פעם בכך שמאז ומעולם היהדות בכלל ויהדות ספרד בפרט הייתה ציונית במובן של הקריאה לעלות לארץ, להתיישב בה ולכונן בה שלטון יהודי. את ראשית הציונות ראה בעלייתם של רבי יהודה הלוי גדול משוררי ספרד, והרמב״ן מגדולי רבניה. כשהסביר פעם מדוע הוא מעדיף לתמוך במזרחי ולא באגודת ישראל שהתפרסמה יותר בהקפדתה על ההלכה אמר שככלל מטרתן שווה - להביא להשפעת רוחנית חיובית על המדינה ולחבר תורה ומדינה אלא שבעוד דרכה של אגודה לפרוש ולהתבודד, דרכו של המזרחי היא להשתלב ולהשפיע בדרכי נועם וקירוב, על אף ש׳לעיתים יודע הוא גם להשיב מלחמה בתכסיסי הפוליטיקה', כלשונו. עקרונית הרב העדיף את הרחבת ההסברה והקירוב בנועם ומאור פנים על פני התעמולה. לכן, על אף שראה בצביון השבת בארץ ישראל מאבק מרכזי, לא הסתפק במחאה על חילולי השבת כי אם דאג לכתוב ולפרסם מאמרים שלימים המבארים את היופי שבשבת בדרך השכל והרגש בשפה עממית שמובנת לכל. במאמר לעיתון הדביר קרא לרבני דורו לכתוב בסגנון ברור 'כמו התנאים והרמב״ם' ואמר שבאחריות הרבנים להתאים את התורה לחיים. נראה כי תלמידו הגדול הרב חיים דוד הלוי הלך בדרך זו הן בכתיבתו ההלכתית בשו״ת עשה לך רב והן בספרי ההלכה הפופולריים מקור חיים. לימים ירש הרב הלוי את כסאו של מורו והיה לראשון לציון. במקום אחר הסביר הרב עוזיאל את אהדתו למזרחי על ידי חיזוק דרך התורה והעבודה, וקרא לה "שביל הזהב", דבר שראה כהמשך טבעי של שיטת רבותינו הספרדים.

על אף תמיכתו הגלויה בתנועת המזרחי ידע הרב לבקר אותה ולדרוש ממנה להשתכלל. הדרישה הבולטת מכל הייתה להקים ישיבות על תיכוניות ומסגרות המשך של לימוד תורה. הרב צפה שאם לא יקומו תלמידי חכמים רחבי דעה ובעלי השקפה מאוזנת ירשו את מקומם רבנים מסוג אחר, ונראה כי חזונו אכן התקיים. כמו כן קרא הרב למזרחי לדאוג יותר לצרכי הציבור שלו ולא להצהיר הצהרות בלבד.

על רוחב דעתו והערכתו את כל תחומי החכמה והדעת יעידו שליטתו בשבע שפות (!), דבר שבין היתר תרם לבחירתו כחכם באשי של יפו שכן על פי חוקי הממשל העות׳מאני חכם באשי חייב לדעת צרפתית וערבית. כדבר שבשגרה מתייחס הרב בספריו להוגים מכל רחבי העולם ומכל התקופות וביחוד לדברי הוגים עבריים בני תקופתו. את דור ההמשך הוא דרש לחנך בבתי ספר שיהיו מצויינים בתורה וביראת שמיים אך גם בלימוד מדעי. כשראה שלא תתממש בקשתו מאליה בנה לשם כך מוסד חינוכי משלו שנקרא שערי ציון ובו זכו הילדים לחינוך דתי לאומי מדעי. כמו כן הציע הרב לישיבת פורת יוסף תכנית לימודים מתוקנת שיש בה לימודי לשון, ספרות, היסטוריה ומתמטיקה לצד שינויים באופן הלימוד על מנת לגדל תלמידי חכמים שיוכלו לשמש עם הזמן כמורי הוראה בארץ ובתפוצות.

כהוגה ציוני תופס מקום מיוחד פרק המעמד האוניברסלי של הלאומיות היהודית ושאיפתה לשלום עולמי. קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להגדיר את הלאומיות בכלל וזו היהודית בפרט הגדרות שונות ניתנו סביב המוצא האתני הפולקלור או הדת. הרב עוזיאל מגדיר זאת בספרו כך:

הלאומיות במובנה המדויק היא השקפת עולם לשיפור חיינו האנושיים עלי אדמות והתרוממותנו לפסגת הגובה של התעודה האנושית והצלחתה, והנחלת הדעות האמיתיות והתכונות ומידות טובות ותורות המשפט והמוסר לבנינו אחרינו והשלטתן של דעות ומדות רוחניות אלה לכל האדם, לא בכוח ולא בחיל כי אם בהסברה והבנה שיוצרת ההכרה ברוחניותן של דעות אלה ואמיתתן וברוב הטובה הנמשכת מהן לכל ההולכים בדרכיהן.

הוא כתב והרצה רבות על לאומיות שמלקטת את הטוב מכל האומות ולא מחפשת להבדל מהם אלא מיסודות העבודה הזרה בלבד. לאומיות שמשתתפת עם הקב״ה במעשה בראשית על ידי פיתוח העולם הגשמי, לא מסתגרת בבתי הכנסת ובתי המדרש ועל ידי רעיונות אלה הופכת להיות 'הדוגמה והמופת לכל האנושיות כולה'. מתוך תפיסה זו כבר בנאומו הראשון כראשון לציון בשנת תרצ״ט (1939) חזר הרב וקרא בכל כוחו ליסוד שלום בר קיימא עם כל יושבי הארץ ואף עם מדינות ערב שסביבנו.

כפי שהזכרנו חי הרב עוזיאל בצמתים מרכזיים בחיי העם היהודי. מדהים לראות כיצד לא פספס הרב עוזיאל אף צומת ואף הזדמנות לנסות ולהשפיע על מהלך העניינים. היה זה ממש חלק ממשנתו של הרב שמנהיגות רבנית ארץ ישראלית חייבת להיות רלוונטית ולהתאים את התורה לחיים (כלשונו) והוא מחה נגד התפיסה של רבנים כספקי דת. כך הוא מתבטא בדיון שנערך בעיריית תל אביב לאחר שחיווה דעתו בנוגע להתנגדותו להעסקת ילדים ודעתו על מבנה יום העבודה המודרני בא״י:

הרבנות הארץ ישראלית תשמח להיות בקשר תמידי ולהביע השקפת היהדות בכל השאלות שתעמודנה על הפרק בחיינו בהתאם למבנה החברה והעבודה הטכנית בדורנו.

כמנהיג דאג הרב לא להגיב למציאות בלבד אלא לנקוט בעמדה יוזמת ומשכללת. ניקח כדוגמא שתי סוגיות יסוד שהעסיקו את הישוב היהודי בארץ, הראשונה - סוגיה שלא נפתרה עד ימינו אנו. בשנים שקודם הקמת מדינת ישראל התעורר ויכוח בדבר השאלה מה תהיה חוקת המדינה שבדרך. מכאן ומכאן נוסחו הצעות ועוררו פולמוס רחב מכל צידי המתרס. ימין ושמאל דתיים וחילוניים כולם היו חלק מהפולמוס. אך בשעה שרוב הנפשות הפועלות בחרו לחוות דעה על הצעות קיימות, ניגש הרב עוזיאל למלאכה בעצמו וכתב הצעות חוקה למדינת ישראל. בכסלו תש״ח הגיש הרב את הצעתו הראשונה לחוקה ומאז הגיש כמה מאמרים בדבר סדרי השלטון והמשפט הראויים למדינת העם היהודי. היכולת לחיות ביחד כל עם ישראל היא המניע לכתיבה ורוח אחדות זאת מרחפת על פני כל אחד מסעיפיה של ההצעה. מעניין לציין כי סובלנותו ורגישותו כלפי הזולת ניכרים גם בהצעות אלו, בהצעות ישנה התייחסות נרחבת למיעוטים היושבים בציון ולבני דתות אחרות. הוא כותב שבמדינה שבדרך יישמר חופש דת מלא לכל העדות והמגזרים, שוויון זכויות וחובבת ואע״פ שהרב מנסה לקבוע מנגנון בו תשמר מדינת ישראל מדינת הלאום היהודי הוא קובע כי יש לאפשר לתושבי הארץ הערבים להיות שרים בה. כאמור, עדיין לא הצלחנו להגיע להסכמה כלשהיא בעניין החוקה והדיון עולה לכותרות מעת לעת סביב הפרת הסטטוס קוו בעיני כל אחד מהצדדים. ככלל אני חושב שאם נחפוץ להתדיין באופן ענייני, גם כיום יהיה נכון להשתמש בתשתית שהציג לנו הרב עוזיאל.

סוגיה נוספת שעסק בה הישוב היהודי באותם ימים הייתה שאלת זכות הבחירה לנשים. כיום נראית שאלה זו מופרכת במקצת בעיני רבים, אך אם ניזכר כי בשנים הראשונות של המאה שעברה ברוב העולם לא נהגה זכות בחירה לנשים, נוכל להבין כי לא הייתה זו שאלה של מה בכך. למעשה זכות בחירה לנשים ניתנה בפועל בארה״ב של אמריקה ובישוב היהודי בארץ ישראל באותה שנה. העמדה הדתית המקובלת ראתה בשלילה את זכות מתן בחירה לנשים וכל שכן את זכות ההיבחרות לתפקידים ציבוריים. זו הייתה גם עמדתו העקבית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שכאמור היה בזמנו הרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל. פרשייה זו הייתה כה אקוטית בעיני רבים עד שעל רקע זה פרשה אגודת ישראל ולא השתתפה בבחירות הראשונות של אספת הנבחרים של כנסת ישראל בשנת 1920 ובכך נוצר חשש ממשי לפירוד הישוב היהודי. אך הרב עוזיאל רוח אחרת הייתה עימו. בתשובה שכתב באותם הימים ממש ביסס הלכתית את העובדה שבעיניו אין שום מניעה הלכתית לנשים לבחור ולהיבחר. בתשובה קצרה ומתומצתת הוא מונה את הסיבות האפשריות להתנגדות למתן זכות בחירה לנשים הן מצד ההלכה והן מצד המוסר ופורך אותן אחת לאחת. ובכל זאת, גם כאן האחדות הייתה מעל הכל והדבר התבטא בדרך הפעולה, בעצם ימי המריבה לא פרסם הרב את שיטתו אלא ביכר את העמדה שנותנת לבני הישוב עצמם את האפשרות להחליט על הדרך הנכונה להם. גם לבני תנועת המזרחי הוראתו הייתה להימנע - לא לתמוך כדי לשמור על קשר עם אגודת ישראל אך גם לא להתנגד מכיוון שאין סיבה הלכתית המחייבת זאת. לאחר שבני הישוב החליטו על מתן זכות הבחירה פרסם הרב את דעתו ברבים וקרא לכל בני הישוב לקבל את החלטת הרוב. האומץ והמקוריות ההלכתית של הרב מצאו מקום בפסיקותיו של תלמידו הרב דוד שלוש רבה של נתניה בספר השו״ת 'חמדה גנוזה'.

הנהגתו של הרב עוזיאל נתנה מקום של כבוד לכל אדם שעמד מולו. הוא לימד כי אהבת ה' אמורה להוביל לאהבת האדם ולכן לא ויתר על אהבה גם כלפי אלו המוגדרים כ׳רשעים'. גם בחייו הפרטיים, לאחר שבנו יעקב (ג׳ק) יצא בשאלה בהיותו קצין בצבא הבריטי, לא פסק הרב מלקרבו וחיבב אותו ואת משפחתו. פעם אחת החליטו בני-ביתו של הרב להדביק מודעה על דלת ביתו, שבשעות אחר הצהריים אין הרב הראשי מקבל אנשים על מנת שיתאפשר לו לנוח. הוא הוריד את המודעה ואמר: 'וכי בגלל מנוחתי חייב הזולת לחכות עד למחרת? כבוד האדם דוחה הכול'. אך בזאת לא היה די, הרב שראה בעיני בשר את חזון קיבוץ הגלויות קורם עור וגידים ראה באחדות העדות בישראל ובכינון מוסד בית הדין הגדול משאת נפש וצורך השעה. המחשבה על החמצת הזדמנות היסטורית של הקמת מוסד הסנהדרין מחדש הדירה שינה מעיניו והוא כתב על כך בתקיפות יתרה לאחר קום המדינה. בתחילה הבין הרב שמישהו יצטרך לוותר על מנהגיו, נוסחאות תפילותיו ואף שיטת הפסיקה ההלכתית שלו. מתוך מקום של ענווה והבנה שאף אחד לא יהיה הראשון לוותר עשה הרב מעשה וקרא לביטול השחיטה הספרדית והנוסח. רבים ראו עצמם נפגעים מהצעתו זו ואף מהצד האשכנזי הרבנים לא קבלו את דבריו ואיימו לפתוח שחיטה ספרדית משלהם. לאחר זמן התמתן הרב והעלה שיש להתאחד אך לא למחוק אף גוון מהיהדות ולכן יזם כינוס לכל עדות הספרדים ובו דיבר על הצורך הזמני בהקמת מוסדות חינוך מיוחדים לספרדים. את השילוב בין מזרח למערב יישם הרב בחייו - נכדיו התחתנו עם יוצאי עדות אחרות, ובראשות המוסד החינוכי שהקים, שערי ציון, עמד הרב אליעזר וולדנברג בעל הציץ אליעזר. אחד מהישגיו הגדולים והכמעט בלתי נתפסים ביותר נבע מעמידתו על כך שלא יהיו שני בתי דין נפרדים אשכנזי וספרדי אלא שישבו בבתי הדין ביחד, דבר שהתקבל בשעתו ונוהג ב״ה עד היום.

הרב עוזיאל חיבר את התפילה המיוחדת לשלום המדינה שנאמרת בבתי כנסת רבים. לא כל רב זוכה שתכנס תפילה שחיבר לרפרטואר התפילות היהודי, אך לאור מה שראינו בשורות הקצרות לעיל מובן כי אין ראוי מהרב עוזיאל לחבר תפילה זו. אישיותו הכובשת והמנהיגותית של הרב עוזיאל היוותה ותהווה סמל להנהגה רבנית ארץ ישראלית.