בתבונתו המיוחדת וברגישותו הנפלאה היה הרב מסוגל להבין לליבו של כל אחד, לרדת ממרום מעלתו ולהקשיב למצוקתו ולצרכיו של ילד קטן. וגם לבוא לעזרתו.
מעשה היה בליל פורים, שבו היו רגילים להגיע המוני אנשים לשמוח במחיצת הרב ולזכות לברכת קדשו. והנה הגיעה שעת חצות והציבור החל להתפזר וגם הרב קם ממקומו ועיניו קלטו את דמותו של אחד 'האורחים הצעירים', ילד בן שבע, שהצטנף בפינת הפרוזדור ובכה תמרורים. יתכן, שבעוד רגע מישהו כבר היה אומר לילד, שהגיע הזמן ללכת הביתה ולא להפריע בביתו של הרב הראשי לישראל. אבל אז ראה בנו של הרב, הגאון רבי יוסף אליהו שליט״א, שהרב הבחין בעצמו בילד הבוכה.
"מה קרה" חש הרב לעברו, "מדוע תבכה? ועוד בפורים". . . "אני בוכה כי החרב שלי נשברה", התיפח הילד והראה לרב את חרב הפלסטיק השבורה של התחפושת שלו.
'בכובד ראש' התבונן הרב בחרב הפלסטיק שנשברה, כשוקל מה ניתן לעשות כדי 'לפתור' את הבעיה.
"הבא לי את החרב ואתקן לך אותה", אמר הרב ונגש מיד אל המלאכה. והוא ניגש את תיבת כלי התפירה של הרבנית, הוציא ממנה סיכת ברזל וניגש אל המטבח, כשהוא נוטל עמו את הילד עם החרב החצויה. הצית הרב את האש בכירים וליבן עליה את הסיכה, ולאחר מכן חיבר באמצעות הסיכה המלובנת את שני חלקי החרב שהיתה מפלסטיק.
אין צורך להאריך בתאור השעה המאוחרת, הלילה הקצר והיום העמוס הצפוי למחרת, ובאיזו נינוחות התעסק עם הילד במשך רבע שעה, ובלבד שלא יצא מביתו זאטוט בוכה. הילד בודאי לא הבין כמה מיוחדת ומרגשת היא התעסקותו של הראשון לציון עם תיקון חרב התחפושת שלו. . .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה