סיפורים על הרב מרדכי אליהו
הרב מרדכי אליהו נולד בחודש אדר תרפ״ט, בעיר העתיקה בירושלים. הוריו היו אנשים רמי מעלה: אביו היה הרב הגאון חכם סלמן אליהו זצ״ל, מגדולי המקובלים בירושלים, שעלה מבגדד שבעיראק לפי הוראת רבו ה״בן איש חי", ואימו מזל הייתה אחותו של הרב יהודה צדקה, ונכדת אחותו של הרב יוסף חיים (הבן איש חי) - מגדולי המקובלים בהיסטוריה היהודית. אביו של הרב מרדכי אליהו הספיק להיות דמות דומיננטית מאוד בחייו, ולהשריש בו את הערכים הנעלים של אהבת התורה ואף של תורת הנסתר, אך נפטר כשבנו מרדכי היה בן 11 בלבד. כך הוא אומנם החל את דרכו מתוך קשיים רבים, שכן משפחתו חיה בעוני גדול מאוד. ולמרות זאת, דבר לא מנע ממרדכי אליהו הצעיר מללמוד תורה מתוך מסירות נפש, ולהפוך בחלוף השנים לאחד מגדולי ישראל.
כבר בצעירותו עסק הרב מרדכי אליהו בלימוד תורה, וגם בשימוש תלמידי חכמים מגדולי הדור. בין השאר שימש את הרב עזרא עטיה זצ״ל, שהיה ראש ישיבת פורת יוסף, את הרב צדקא חוציין זצ״ל, שהיה אז מגדולי הרבנים בירושלים, את הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ״ל (החזון איש), שהיה גדול הדור הקודם, וכן את הרב יצחק ניסים, שכיהן כרב הראשי הספרדי לישראל לפני הרב עובדיה יוסף שליט״א. הוא היה מקורב מאוד ל״זקן המקובלים", הרב מרדכי שרעבי, ולרבי ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי). בנוסף נסע מספר פעמים לחו״ל להיפגש עם האדמו״ר מחב״ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מליובאוויטש), ושמר לאחר מכן על יחסים חמים עם חסידות חב״ד.
כשבגר ונכנס לעולם הישיבות, קיבל הכשרה תורנית במספר מקומות, בהן בישיבת פורת יוסף, אצל הרב עזרא עטיה, שהיה גם רבו של הרב עובדיה יוסף שליט״א. בנוסף למד בבית המדרש לרבנים ודיינים של הרב יצחק ניסים זצ״ל, בו סיים בהצטיינות את לימודיו. זמן לא רב לאחר מכן כבר מונה לדיין הצעיר ביותר בישראל, כחבר בית הדין הרבני בבאר שבע. כבר אז טיפל בבעיות אישיות מסובכות, כולל בנושא היתר עגונות. כעבור ארבע שנים שובץ בבית הדין האזורי בירושלים, ולאחר חמש שנים התמנה לחבר בית הדין הרבני הגדול. בשנות עבודתו כדיין יצר קשרים עמוקים עם אחיו עם ישראל והציבור הרחב על כל גווניו. רבים בארץ ובעולם נועצו בו בכל שאלה שהתעוררה - החל משאלות אישיות ועד בעיות הלכתיות. הוא היה אדם אהוב מאוד והיה קשוב לכל אחד במצוקתו, והקשר הזה עם הציבור הוא שהוביל בסופו של דבר לכך שנבחר בשנת תשמ״ג לתפקיד הרב הראשי לישראל - תפקיד בו כיהן בין השנים 1983-1993, לצידו של הרב אברהם שפירא. את שליחותו ביצע הרב נאמנה, ומסר את נפשו כל העת בתחומים שונים. הוא עסק רבות בקירוב יהודים רחוקים, ולשם כך אף טרח לנסוע למקומות רבים בארץ, כולל קיבוצים ומושבים רחוקים, והכל על מנת לבקר ולדרוש בשלומם של אחיו, ולהרצות בנושאי יהדות ואמונה. בנוסף הרבה להסתובב בעולם בין קהילות יהודיות, תוך שימת דגש על חיזוק המנהיגות היהודית בעולם, כמו גם מאבק בהתבוללות המשתוללת. בנוסף הוא הרבה לדבר אל לבם של יהודי התפוצות על מנת שיעלו לארץ ישראל. מדי פעם טרח לנסוע ולבקר את האסיר יהונתן פולארד בכלאו שבארה״ב.
לאחר שפרש מתפקידו כרב הראשי של ישראל, בחר בו הציבור הדתי לאומי כרבם, יחד עם שותפו בתפקיד הקודם, הרב אברהם שפירא. בשלב זה לרב אליהו היו כבר חסידים רבים ששיחרו לפתחו. הוא נחשב דמות דומיננטית מאוד בעולם ההלכה וכן בעולם הקבלה (בדומה לאביו). בתחום ההלכה פסק הרב לרוב לפי 'הבן איש חי', כמו שנהגו היהודים בעיראק, ממנה הגיע אביו. לעיתים אף שילב אלמנטים מתורת הקבלה, בעיקר מתורת האר״י. פסיקותיו נחשבו מחמירות בתחום ההלכה. מבין חסידיו ואנשים רבים שזכו להיוועץ עם הרב, יש המתארים אותו כבעל ניסים ממש, שהושיע רבים אף במצבים של "יש מאין".
בהמשך דרכו עמד הרב בראש הכולל החשוב "דרכי הוראה" בירושלים. פעילותו הרבה וזיכוי הרבים האדיר תפסו תאוצה רבה יותר, והוא אף עמד בראש "קרן מורשת". כחלק מפעילות הקרן הוקמו בתי מדרש, כוללים וישיבות. בנוסף לרב היה שיעור שבועי קבוע בבית הכנסת שלו בשכונת קריית משה שבירושלים. השיעורים היו מבוקשים ואף שודרו בשידור חי דרך הלוויין להמוני צופים ברחבי העולם, ולאחר מכן אף שוכתבו לעלון פרשת שבוע, שנקרא "קול צופייך".
סיפורים רבים אופפים את דמותו של הרב אליהו זצ״ל. אחד מהם, שהתפרסם מפי מקור אמין מאוד, נוגע לאדם שחווה מוות קליני. כאשר הגיע לעולם האמת, ראה בבית דין של מעלה רבנים חשובים שכבר נפטרו, אך הופתע לגלות את הרב מרדכי אליהו ולזהות אותו כבן דורו ממש. לצערו של אותו יהודי נקבע שהעבירות שלו רבות מן המצוות, והייתה חסרה לו מצווה אחת שתשמש סנגוריה בעבורו, כדי שיוכל לחזור אל העולם ולקבל הזדמנות נוספת כדי לתקן את מעשיו. אותו אדם היה צעיר ובעל משפחה, ולכן התחנן לחזור לחיים, במיוחד עכשיו מתוך מודעות אמיתית למתרחש בעולם העליון. בשעה שדממה כבדה של עצבות פילחה את האולם, קם לפתע הרב מרדכי אליהו ממקום מושבו וביקש שיעבירו אל אותו אדם מצווה אחת מהמצוות שעשה הוא בימי חייו. . . וכך היה. אותו אדם התעורר לאחר מס' ימים, ובעודו זוכר את המקרה לפרטי פרטים, רץ אל לשכתו של הרב. הרב, בראותו אותו, עוד לפני שאותו אדם פצה את פיו, קם ממקום מושבו בהתרגשות גדולה וקרא: "הלוא אתה הוא פלוני אלמוני! כמה קשה היה להציל אותך. . .".
יש לציין שסיפור זה הוא רק אחד מני רבים. הרב המשיך בפעילותו זו גם ממיטת חוליו, בה היה מצוי רוב הזמן במשך השנתיים האחרונות. הוא המשיך לכתוב חידושי תורה, לענות על שאלות ופניות רבות, וכן להורות פסקי הלכה בשאלות שהופנו אליו. בפעילותו המבורכת עוסקים אף ילדיו ממשיכי דרכו - הרב שמואל אליהו, חבר מועצת הרבנות הראשית ורב העיר צפת, והרב יוסף אליהו - ראש כולל "דרכי הוראה".
בתחילת השבוע, כ״ה בסיוון תש״ע, החזיר הרב הצדיק את נשמתו הטהורה והיקרה אל בוראו. אין ספק שמדובר באבידה קשה במיוחד לעם ישראל, ולא נותר אלא להתפלל שנזכה כולנו שיהיה מליץ יושר טוב בעדנו ובעד כל יהודי באשר הוא ממרום מושבו בעולם האמת, וכן שירבו כמותו בישראל. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.
מספר מורדי מילר: לפני כמה שנים כשאחותי הגדולה ממני, אמנם צעירה, אך עוד לא נישאה, החלטתי ללכת לרב ולבקש את ברכתו לאחותי. לשם כך היה עלי לחכות לרב אליהו בפתח בניין מגוריו בשבת, טרם ילך למנחה, ולבקש ברכה לשידוך בקרוב.
כשהגעתי למקום, ראיתי שעמדו בפתח הבניין תלמידים רבים. אזרתי עוז, נכנסתי לבניין, וחיכיתי לו לבדי בגרם המדרגות. ואכן, כעבור כמה דקות ניצב מולי הרב מרדכי אליהו. אני נער צעיר בערך בן 14, נגשתי ברעדה אל הרב ובקשתי ברכה לאחותי לשידוך. הרב שאל לשמה ובירכה, אך אני לא הסתפקתי בכך. הרי הברכה יכולה להתקיים גם עוד כמה שנים, חשבתי, ותכף בקשתי מהרב "אנא ברך את אחותי שתזכה להתחתן עוד השנה". הביט בי הרב אליהו רגע ארוך ותכף אמר תוך שהוא מחווה תנועת נפנוף בידו "מהר".
ואכן, עוד באותה שנה, ו״מהר", מצאה אחותי את בן זוגה ונשאה. לעתים כשרואה אני את אחותי ובעלה, עולה דמותו של הרב מרדכי אליהו לנגד עיני כשהוא עומד לצידי בחדר המדרגות, שותק, משתהה רגע ומפטיר "מהר".
מספר הרב יהודה עובדיה: באחת הפעמים באו לרב זוג במריבה. אמר הבעל: אשתי אינה מבשלת, אינה מכבסת, אינה דואגת לבית כבר כמה שבועות. אמרה האשה: אמת. אינני עוזרת בבית ואינני מתכוון לשנות את המצב. ומה קרה? אמו של בעלי מתארחת אצלנו בכל שבת. בשעת שירת 'אשת חיל' מצביע בעלי על אמו ולא עלי. אם אינני אשת חיל עבורו אפסיק לעזור במלאכת הבית.
אמר הבעל: אשתי אשה טובה, אך רק אימי היא אשת חיל!
שמע הרב מרדכי אליהו את הצדדים וביקש מהאשה לצאת החוצה. קרא אליו את הבעל ואמר לו: מהיום תצביע על אשתך כשאתה שר 'אשת חיל' ובלב תכוון על אמא שלך. שמח הבעל על העצה הטובה. קראו את האשה פנימה.
אמר לה הרב: תראי שמהיום בעלך יצביע עלייך בשעת שירת 'אשת חיל'. לא ידעה האשה שבעלה מכוון על אמו בשעה שמצביע עליה ושמחה. שמח גם הבעל שנפתרה המריבה וחזרה אשתו למלאכת הבית.
לאחר כמה זמן הגיע הבעל לבדו לרב מרדכי אליהו. שאלו הרב: נו, מה קורה? אמר הבעל: תשמע, מאז שאני מצביע על אשתי ב׳אשת חיל' היא מנקה, מכבסת, עוזרת, מבשלת, והכל פי עשר ממה שהיתה עושה בעבר. רציתי לשאול את הרב האם מותר לי לא רק להצביע עליה בשעת שירת 'אשת חיל' אלא גם לכוון עליה. . .
מספר הרב אליהו אריאל אדרי: באחת הבריתות קרא לי הרב אליהו לעמוד לידו בעת שהיה מברך אנשים. הגיע תורה של בחורה רווקה לבקש ברכה. בירך אותה הרב מרדכי אליהו "מי שבירך וכו'' עם כל הברכות שתזכה להתחתן. שמעה האשה ואמרה: יברך אותי הרב שאתחתן עם רב. שוב חזר הרב אליהו על ברכתו בתוספת ברכות שתזכה שהחתן יהיה רב. שמעה האשה ואמרה: יברך אותי הרב שאתחתן עם רב שיהיה תלמיד חכם גדול. הרב אליהו לא כעס ולא זירז אותה ללכת אלא בסבלנות נענה לבקשה וחזר שוב על הברכה. אך האשה לא הלכה וביקשה: יברך אותי הרב שאתחתן עם רב שיהיה תלמיד חכם גדול כמו רבי עקבא!
חייך הרב מרדכי אליהו וענה לה: כשתהיי את כמו רחל, תזכי בחתן כרבי עקיבא. . .
את הסיפור סיפר הראשון לציון והמקובל רבי מרדכי אליהו סיפור אישי שהיה איתו בתור ילד צעיר. וכך מספר: אני הייתי קרוב לגיל 11 למו״ר אבי זצ״ל, גדלתי בעיר העתיקה בירושלים היה מצב קשה, מצב עוני, מצב קשה מאוד. ואני גדלתי בתוך ישיבת פורת יוסף, שם בתוך הישיבה היו גרים אנשים שונים וגם רבנים. אני התייתמתי בגיל 11, ועול הפרנסה נפל על אימי ע״ה,
אז אימי עליה השלום החליטה שעל מנת להתפרנס היא בישלה ושלקה גרגירי חומוס, ושלחה אותי לאחר תום הלימודים בשעה שש שבע בערב, למכור ולהביא משהו כמה פרוטות הביתה
נתנו לי סיר חומוס. נתנו לי כוס, וקיבלתי הוראה למכור כל כוס חומוס בפרוטה. אני יושב 5 דקות עשר דקות ואף אחד לא קונה. זה היה היום הראשון שלי למכירת החומוס, עבר שם יהודי זקן צדיק וחסיד ע״ה, הוא נפטר ללא בנים, יהודי צדיק וחסיד חכם אברהם כהן היו קוראים לו, בא ילד קטן יתום יושב ומוכר חומוס, ואז הוא אומר לי מה אתה עושה? ואז שאל כמה אתה מוכר? עניתי לו: כוס (במיל) בפרוטה. אמר לי כמה זה כל הסיר? עניתי לו יש כאן 10 כוסות. ענה לי חכם אברהם, אני יקנה ממך את כל החומוס בבת אחת (מיל זה היה מטבע שהיה קיים בזמן המנדט הבריטי, בתנאי אחד תלך ללמוד משניות על כל פרק, תקבל מיל, עשרה פרקי משניות עשרה מיל. ואכן רצתי לבית הכנסת, ואני קורא ולומד ולומד, ולמדתי עשרה פרקים של משניות בע״פ תוך שעה. ב״ה הצלחתי ואז באתי לחכם אברהם והוא ענה לי: יש כאן רב, לך אליו, הוא יבחן אותך. ניגשתי לאותו רב, ואני מתחיל לקרוא בע״פ את המשניות ששיננתי, פתאם הוא עוצר אותי, ושואל אותי שאלה בפירוש, על המשניות, לראות אם הבנתי מה ששיננתי, אני ילד, אני קראתי את זה מהר בע״פ אמרתי לרב, ההסכם שלי היה איתו עם "חכם אברהם" שאני לומד בע״פ ולא לומד את ההבנה אז ענה לי אותו הרב:"לא מגיע לך הכסף" "ואז "ממשיך בהתרגשות הרב אליהו את הסיפור, אני יצאתי, הפסדתי את החומוס, ולמדתי בע״פ וכלום אני לא מקבל. ראה אותי המקובל האלוקי הרב אפרים כהן, אומר לי:"מה אתה בצער?" אמרתי לו "תראה מה שעשו לי" אז הוא ניגש לאותו רב ואמר לו אתה יודע בע״פ את פרקי המשניות האלה? ואז פסק הרב אפרים, אתה תקבל 11 מיל, מיל נוסף על מה שהובטח לך, אבל את המיל הזה לא חכם אברהם יתן לך את הרב שציער אותך. מסיים בחיוך הרב אליהו את סיפורו על מנת לעודד אנשים ללמוד משניות.
הרב אליהו: שלחתי את רחל אמנו להציל החיילים
בימי מבצע "עופרת יצוקה" נפוצה שמועה על אישה שהציגה עצמה כרחל אמנו וסייעה לחיילים בקרב. הרב המקובל מרדכי אליהו נשאל האם להאמין לכך והשיב: "זה נכון. ביקשתי ממנה להתפלל עליהם". קודם לכן התייחס גם הרב אבינר לנושא: "פתי מאמין לכל דבר"
יומיים חלפו מאז נכנסה לתוקף הפסקת האש בעזה, ואחת האגדות הנפוצות של ימי הלחימה מקבלת גושפנקא רבנית. בימים האחרונים נפוצה שמועה עיקשת על אישה שהציגה את עצמה כרחל אמנו והזהירה את כוחות צה״ל מפני מטענים, מבנים ממולכדים ומארבי מחבלים בשטחי הרצועה. הרב מרדכי אליהו, הנחשב כיום לאחד מגדולי המקובלים, התפלל באחרונה כמה פעמים על קבר רחל לשלום הלוחמים. השבוע הוא נשאל כיצד להתייחס לשמועה, והשיב: הסיפור נכון. ביקשתי ממנה להתפלל למען הלוחמים.
בשל מחלתו לא מסר הרב אליהו בחודשים האחרונים את שיעורו השבועי, ואת מקומו מילא בנו, רבה של צפת, הרב שמואל אליהו. בשיעור שהתקיים אתמול התייחס הרב אליהו הבן לשמועה, ואמר: "אם לא הייתי שומע את הסיפור הזה באוזניי לא הייתי יכול לספר אותו, אבל פגשתי איזה ראש ישיבה גדול שאמר לי: 'זה לא סיפור מהאוויר. אני מכיר בנאדם שזה קרה לו'. הוא גם נתן לי את השם שלו, ואז שאל: 'תגיד, זה קשור לכך שהרב אליהו יצא מבית החולים והלך לקבר רחל לפני המלחמה? הוא הלך פעם, פעמיים, שלוש, ולשום מקום אחר הוא לא הלך'".
"האמת? פחדתי לשאול את הרב", משחזר הרב שמואל אליהו, "כשאנחנו באים אליו עם סיפורים כאלה הוא תמיד זורק אותנו, אז ככה ניגשתי אליו בזהירות. אני אומר לו: 'אבא, אתה יודע, מספרים שבמלחמה כך וכך היה. להאמין? לא להאמין? אמת? שקר?'. הוא מסתכל עליי ואומר לי: 'כן, זה נכון. אני אמרתי לה, לרחל: יש מלחמה, אל תמנעי קולך מבכי. לכי לפני הקב״ה תתפללי על החיילים שמוסרים את נפשם למען עם ישראל שיכו ולא יוכו'. אמרתי לו: 'אז דע לך שהיא באמת הגיעה לשם', והוא שאל: 'היא אמרה להם שאני שלחתי אותה?'. הסיפור הזה שאני מספר לכם הוא טרי וחם!".
בכ' באייר ה׳תש״ך, הועלו עצמותיו של החיד״א להר המנוחות בירושלים. וכה סיפר לנו מרן הראשל״צ המקובל הרב מרדכי אליהו שליט״א שבאותה שנה הראשל״צ הגאון רבי יצחק ניסים זצ״ל והאדמו״ר רבי ישראל אבוחצירא זצ״ל הורו לו לטפל ביחד עם הבבא חאקי זצ״ל ועוד רבנים בהעלאת עצמותיו של מו״ר מרן הרב חידא זצ״ל.
הרב סיפר כשהוא הגיע עם הרבנים לשדה התעופה לוד הוא ניפגש עם נציג הסוכנות שבו הביא את עצמותיו של הרב חיד״א זצל עם ארון מעץ נחרד הרב מרדכי אליהו "מה, עם זה הבאתם את הרב חיד״א" שאל. מיד ביקש מנהגו של הבבא חאקי רבי יצחק אבוחצירא זצ״ל לנסוע עם נהגו לטבול במקווה טהרה ולקנות מברגי פילפס כדי לפתוח את הארון כשחזר עשה הרב חור למטה מהארון כדי שלא תהיה חציצה בינו לבין הקרקע כשהכניס הרב את ידו מיד נשמע קול רעש גדול מהארון. כל החכמים שהיו עם הרב נתעלפו ורק הרב מרדכי אליהו עוצם את עיניו ומבקש בתחנונים מהרב חיד״א שידוע שהרב בקיא בספריו ישר והפוך שיסתדר מעצמו כי אין בו כח לסדר את עצמותיו של הרב חיד״א כי הובא בארון ועצמותיו הקדושים היו מפוזרים בתוך הארון.
מיד נשמע קול נפץ יותר חזק ושוב הרבנים נתעלפו והנה לא יאמן תחיית המתים ממש העצמות נסתדרו עצם אל עצמותו ומיד נתחברו כלם ונהיה גוף שלם. זכותו של מרן הרב חיד״א זצ״ל תגין בעד כל ישראל אמן. ומאז יצאה ההלוויה משכונת סנהדריא בירושלים להר המנוחות וליוו אותו אלפים בדרכו להר המנוחות.
גדול היה הרב אליהו זצ״ל, גדול בתורה. גדול במעשים. גדול בענווה. ראש לשכת הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, הרב שמואל זעפרני, ציטט בלויית הרב מתוך תפילה שכתב הרב על פתק שנמצא בכיסו כשהלך לעולמו.
"ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא על דעתי עמדתי לשרת עם קדושיך, לדון ולהורות. ידעתי מיעוט ערכי - מך שבערכין. לא ביקשת נפלאות ממני, אך כך הורו לי רבותיי וכך גלגלת כל הגלגולים, וסיבבת כל הסיבות. הקימות מעפר דל ותעש לי שם, כשם הגדולים. גזרה חוכמתו, יתברך ויתעלה שמו, לשרת עם קודש, להורות ולדון, ועל הכל יתברך שמו ויתעלה.
אך רעדה אחזתני, יראה ורעד יבוא בי, על הסכנה הנוראה העומדת עליי, ופי תהום הפעור לנגדי. . . אנא אפנה לעזרה ואנא אברח, אבל בטחתי ברוב חסדך, מכל תחינותי לפניך כי אתה שומע תפילה. אנא השם, אלוהי הרוחות, חוס ורחם על כל יושבי כיסאות למשפט, ובפרט עלי, אני עבדך בן אמתך, מרדכי בן מזל. רחם עליי ותן לי לב שומע ודעת להבין לשפוט את עמך.
חוננו חוכמה בינה דעת והשכל. שלא נאמר על טהור - טמא, ועל טמא - טהור, על מותר - אסור, ועל אסור - מותר. על זכאי - חייב, ועל חייב - זכאי. ותצילנו מכל שגיאות וטעויות, ויהא ליבי חזק, ואתן להוכיח כל עושי ועוול ולהציל עשוק מיד עושקו. ואל יישאנו יצרנו להעלים עין, חס וחלילה, ותזכנו לגדור פרצות ולהתקין תקנות ולהרביץ תורה, שיהא שם שמיים מתקדש על ידינו. ותהא איימתנו מוטלת על הבריות ואהבתנו חקוקה בלבם ונתרחק מן הגאווה והכעס והקפדנות. ותאזרנו חיל לשפוט את עמך. גל עיניי והביטה נפלאות מתורתיך".
ועכשיו התייתמנו. כולנו. תלמידיו הקרובים. תלמידי תלמידיו. שומעי שיעוריו. מקבלי ברכותיו. כולנו היום יתומים. כולנו היום מתגעגעים.
מספר אבי רט:
"רבבות ההולכים אחרי ארונו הלכו עם שתי תחושות מרכזיות - האחת - שמדובר באדם גדול ומיוחד בקנה מידה ובעוצמות שאין אנו מבינים בהם אפילו, והשנייה- תחושת יתמות גדולה. איבדנו אבא גדול וצדיק, שאהבנו להסתופף בצילו, שאהבנו לקבל ממנו עצות וברכות, שאהב אותנו, ושידענו שזכותו ואישיותו וצדיקותו מגינה עלינו ועל הדור. האובדן הזה של האבא של כולנו- הותיר אותנו עם תחושת יתמות גדולה.
בשנים האחרונות, בנסיבות אישיות וציבוריות כאלו ואחרות יצא לי להיכנס אל הרב זצ״ל ביחידות לשיחות ארוכות. שם עמדתי רועד ונפעם מול עוצמות הטוהר והקדושה שנבעו מהרב. שם, במפגשים האישיים חשתי רעד של ממש ביושבי לפניו, וכתוצאה מתוכן השיחות. הייתה לי תחושה שאני ניצב מול מלאך אלוקים, שגופו נמצא כאן, אבל רוחו ונשמתו נמצאות אי שם בגובהי מרומים. איש אלוקים.
לפני קצת למעלה משנתיים, בנסיבות מסוימות הגיע הרב אליהו זצ״ל לביתי בגבעת שמואל, וישב בסלון ביתי קרוב לשעה. דומני שבאותה שעה לא רק כל בני ביתי רעדו מהתרגשות על הזכות הגדולה, אלא שגם קירות הבית רעדו. שוחחנו ביחידות על מספר נושאים אישיים וציבוריים, וכרגיל - בקושי הצלחתי לנשום מגודל האיש, המעמד והדברים שאמר לי.
לקראת סיום הפגישה, נכנסה לביתי אישה אחת ששמעה שהרב אליהו זצ״ל נמצא בביתי. היא ביקשה להיכנס ולבקש מהרב משהו דחוף. היא חיכתה ליד הדלת וכשהרב עמד לצאת, היא ניגשה אליו בבכי ובדמעות, וביקשה ממנו על עניין משפחתי מסוים הקשור לבת שלה, ולענייני הריון לא פשוטים. היא עמדה דומעת לפני הרב, סיפרה לו במה העניין, וביקשה ממנו ברכה לביתה. הרב שמע, עצם את עיניו, שאל אותה לשמות הבת, בעלה וההורים, עצם את עיניו לכמה שניות, ואז אמר- 'בן זכר בקרוב', ויצא מהבית.
לא חלפו ימים רבים, ואותה אישה נכנסה להריון, ולאחר תשעה חודשים נולד בן זכר בריא ושמח. עוד זכיתי לבשר לרב את הבשורה הזו ולהתייעץ עימו לגבי השם שינתן לתינוק. לימים, לאחר שסופר לאם על ברכתו של הרב זצ״ל, היא בדקה לאחור וגילתה שהיא הרתה באותו הלילה בו ביקר הרב בביתנו ובירך אותה.
אלו העובדות שראיתי מול עיני. לא משמועות רחוקות ולא מסיפורי חסידים. קטונתי מלהבין במהלכים שמימיים או בעולמות קבליים, אבל את מה שראיתי לנגד עיני לא יוכל איש להכחיש.
כל עוד היה הרב זצ״ל איתנו, חשנו שכוחו וזכיותיו עומדים כחומה להגן על הכלל ועל הפרט. הרגשנו שאנו זוכים לראות לנגד עינינו מקובל גדול ואיש אלוקים. הרגשנו וראינו מה זה גדול בתורה, במידות, באהבת אדם וישראל, ומגדולי המקובלים שבדור. הרגשנו מה זה התבטלות לתלמידי חכמים גדולים.
לא במקרה ולא בחינם רבבות רבבות פקדו את ביתו ולשכתו 24 שעות ביממה במשך עשרות שנים כדי לקבל את ברכתו ועצתו. לא במקרה ולא בחינם צעדו אחרי ארונו רבבות רבבות של יתומים מדמות של מנהיג, גדול בתורה, רב ואב."
רבבות היו מקושרים אל הרב אליהו זצוק״ל, והיו באים אליו שוב ושוב, לקבל ברכה, לקבל עיצה, לקבל עידוד. לכל יהודי יש מסלול שלו בעולם. מסלול שדומה לטיול בתוך מבוך. וגדולי ישראל שעומדים למעלה רואים אותנו ומכוונים את דרכנו. ומתפללים עבורנו ומעוררים רחמי שמיים.
נסים ונפלאות רבים שזורים בקורות חייו של הרב זיע״א, ורבים שזכו לברכותיו זכו לראות נסים גלויים. מספר שלמה חדד מצפת:
"בשל העובדה כי בנו הרב שמואל אליהו מכהן כרבה של צפת נהג הרב אליהו להגיע לצפת לשבתות ואירועים תורניים לעתים קרובות. בנו שיבדל לחיים טובים הרב שמואל היה מאפשר למבקשים להתקבל אצל הרב לברכה ו לעצה בעת שההא בביתו בעיר העתיקה. באחד הפעמים {לפני יותר מעשור שנים}הבאתי לרב צעירה מקומית שלקתה בבעיות נפש קשות והיתה מטופלת בכדורים כולל אישפוזים. הרב קיבל את הצעירה לברכה הינחה אותה לקרא פר׳קי תהילים מסויימם והצעירה כעבור ימים ספורים חזרה לעצמה למשפחה ולעבודה הקימה בית לתפארת והיא היום אם למשפחה ברוכת ילדים.
במקרה נוסף בעת תפילת שחרית במירון הגיע לרב אדם שביקש ברכה לפרנסה לאחר משבר כלכלי קשה הרב ביקש ממנו להמתין לפתיחת ארון הקודש ולהפתעת כולם ברך אותו באופן מיוחד.
האיש זכה לעושר מיוחד ומאז הוא מספר את הסיפור הזה בכול שנה כאשר הוא מגיע למירון
מספר הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע״ה ותלמיד מובהק של מו״ר הרב מרדכי אליהו זצ״ל:
באחת ממאות הישיבות המשותפות שזכיתי לקיים עם כבוד הרב, הצגתי לפניו מקרה של זוג חשוך ילדים ופירטתי את הבעיה הרפואית הלכתית של הזוג. לאחר שקיבלתי תשובה מנומקת ופסקנית הוספתי שהזוג מבקש שהרב יבטיח להם שיהיו להם ילדים. הרב הישיר אליי מבט ואמר: "תגיד לי אתה, אני יכול להבטיח? אני נביא? אין אפשרות להבטיח!" אזרתי אומץ ואמרתי לרב: "אני יודע על מקרה שבאופן ברור הרב הבטיח וב״ה הדבר התקיים!"
הרב הוריד את עיניו, שהה מעט ואמר לי בהצטדקות: "אני לא יכול להבטיח, אבל פעם אחת באה אישה שעשתה את כל המאמצים והרבתה בתפילה ובתחנונים להקב״ה, פרצה בבכי והתחננה שאבטיח לה שהטיפול יצליח. היה לי מאוד קשה לעמוד בפני תחנוניה ולבה הכואב ואז הבטחתי לה. מיד כשיצאה מהחדר פניתי לריבונו של עולם ואמרתי לו: תציל אותי, הבטחתי לאישה, ותעזור לי שהדבר יתקיים. זיכני הקב״ה ונעשה לה נס".
כאמור אלו לא סתם סיפורים. זו משנה שלמה של?"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
בכל מהלך חייו היתה מסירות נפש. מילדותו, מגדלותו. לא נשכח לעולם איך מסר את נפשו למען יהודי גוש קטיף. איך התפלל בעבורם. איך סעד אותם. לפני. ואחרי הגירוש. את כל התפילות, את כל הברכות, את כל הנסיעות והתמיכה האיתנה.
הרב אליהו זצוק״ל עבר בשנתיים האחרונות יסורים קשים מאוד. צינתורים, החיאות, צינטור מוח, והכל יסורים שקיבל על עצמו למען עם ישראל. מספרת הרבנית צביה אליהו תחי', על תפילתו של הרב מרדכי אליהו, בלילה שלפני אחד הניתוחים הקריטיים שעבר בתקופה האחרונה.
"בשעה שתיים בלילה ידעתי שמידת הדין נלחמת במידת הרחמים. צריכים לבוא גזירות מאוד קשות על עם ישראל וליהרג כאן המון יהודים בארץ. ואני התחננתי בפני בורא עולם, ריבונו של עולם, אני יש לי המון. כל החיים שלי רק תורה וחסד. תיקח מה שאתה רוצה, העיקר שתבטל את הגזרות.
אמרתי, "מה? כל מה שעשינו כל החיים ככה נתת, צ׳יק צ׳ק?" והוא אומר לי, "את היית מסכימה שייהרגו כל כך הרבה יהודים פה בארץ?" אמרתי, לא. אמר הרב: "אז מי יכול לשלם? רק מי שיש לו במה לשלם. אני מוכן לשלם".
מספר העיתונאי יוסי אחיטוב על תקופת מחלתו של הרב זצוק״ל: ארבנו לרגעים של הפוגה. ציפינו שעות ארוכות. ייחלנו וקווינו עד שנוצרה ההזדמנות. שאלתי קצרות: 'נמצאים אנו בערב חג השבועות'.
אולי עמדה לי זכות אבות. שמא סייעה לי חיבתו העתיקה של הרב אלי, או זכות הקוראים, קרוב לודאי. לחישתו של הרב היתה איתנה.
"צריך להרבות בלימוד תורה, בכבוד שמים ולחזור בתשובה שלימה. יהודי שנקלע לצרה, יתפלל על קברי צדיקים ויאמר 'רבש״ע, בזכות הצדיק קבל את תפילתי'. צריך להיזהר שלא להתפלל לצדיק אלא לקב״ה ולבקש להוושע בזכות הצדיק שנתן מעות לצדקה לעילוי נשמתו. יש גם להרבות בצדקה ולחזור מדרכים רעים ושייתן צדקה, לא יעשה זאת בשרירות לב ובגסות רוח. אלו דברים בטלים. הקב״ה רוצה בחרטה אמיתית שתבוא מפנים הלב".
שאלתי בזהירות על המצב הקשה, גזירות איומות שנופלות ביום בהיר. הרב משיב חלושות:
"במתן תורה נאמר 'ויחן שם ישראל', כאיש אחד בלב אחד. קבלת התורה הביאה לאחדות מלאה בין כל נשמות ישראל בכל הדורות. לפני מתן תורה, עם ישראל יכול היה לחיות במציאות של 'ויחנו' כל אדם חי לעצמו. התורה היא זו שהפכה את כולנו למציאות אחת וכולנו ערבים זה לזה. כוחו של עם ישראל הוא בלימוד תורה ובאהבת ישראל. כשיהודים חיים בארץ ללא תורה וללא אחדות, אזי מגיעות כל הגזירות הנוראות".
המצב קשה, אנו בתקופה בה נגזרים עלינו גזירות קשות. מה עלינו לעשות? הרב עונה בקול חלש.
ומה ניתן לעשות כדי להינצל מגזירות? אני שואל.
"בפועל אנחנו רואים כי אנשים שסובלים מצרות, הולכים לחפש תשובות בכל מיני מקומות נסתרים. בתורה שלנו כתוב הכל. רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. שואל הרב החיד״א, מה זה יתלה בביטול תורה, וכי ביטול תורה זהו דבר פשוט שרק אם לא ימצא סיבה אחרת אז יתלה זאת בביטול תורה? והביאור הוא: 'פשפש ולא מצא', מדובר באחד שלא למד תורה ולכן למרות שפשפש במעשיו, הוא לא מצא את הסיבה. לכן אומרים לו שהסיבה היא ביטול תורה. אם הוא היה עוסק בלימוד התורה, אזי הוא היה מאלו שמפשפשים ומוצאים".
ארוכות היו המילים. ממושכות. נקטעות באתנחתאות של חולשה. נשזרות בקושי. לרוב מדבר הרב באמצעות הפתקים.
אוי, הפתקים. הפתקים. אוצרות עד חבויים בהם. הקדושה. התורה. העין הצופייה. כשהתעורר מההרדמה, אחרי הצנתור, לצדו הרב זעפרני, ביקש ליטול את ידיו ופתק לכתיבה: "הביאו לכאן כיסוי בצבע לבן, כיסוי של טלית", כותב הרב.
זעפרני מסמן שאינו מבין.
הרב מותח בחולשתו קו מתחת למילה 'כאן' ומוסיף "באם ראית אותו?"
זעפרני מסמן שלא ירד לעומק דעתו.
"יש בו הרבה צלבים", מוסיף הרב ומשרבט במאמץ רב.
המקורב הנאמן נבוך, מסביר שלא הבין עדיין.
"לפני חמש דקות", כותב הרב.
הרב זעפרני יושב על מקומו כעשר דקות, מהרהר בניסיון לפענח. הרב מסמן לו באצבע לעבר הוילון.
הרב זעפרני ניגש אל האחות ומבקש לדעת אם מאושפז במחלקה אדם עם צלבים. האחות אומרת שלא. הרב זעפרני מברר מי מאושפז מעבר לוילון. האחות אומרת שיש שם ערבייה.
"ומי נמצא איתה?" מברר הרב זעפרני.
"איזו מכשפה שבאה להיפרד ממנה", משיבה האחות.
"הרב אומר שיש לה צלבים". מסביר הרב זעפרני.
"זה לא נשמע לי", עונה האחות.
"הרב יודע מה שהוא אומר", מתעקש.
השניים נגשו אל מעבר הווילון ולאחר מספר שאלות גילו שהמכשפה באה מצוידת בתיק מלא בצלבים. שאלו אותה אם אכפת לה להוציא את הצלבים מהחדר כי נוכחותם מפריעה למי שרואה מבעד לכל מחיצה. 'טלית לבנה', זו ההגדרה בקבלה לאישה, משחזר הרב זעפרני ואץ אל מיטת הרב לבשר שהצלבים הוצאו, יודע שמיותר לבשר על כך למי שיודע טוב יותר ממנו מה קורה.
"אם תשאל אותי הגדולה היא שבערב כששאלו אותו בהתפעלות על 'גילוי רוח הקדוש' בסיפור הזה, השים עצמו כאינו מבין על מה מדברים", אומר לנו הרב זעפרני ליד מיטתו של קדוש ישראל.
איפה הצייר המומחה שיזכה ויצייר במכחולו את המחזה המרהיב של הרב היושב כל העת ב׳תנועת האדם החושב', משעין את שיפולי פניו על כף ידו ואצבע אחת לכיוון הלחי בהבעתו הרגילה של מחשבה עמוקה.
"מה אתה עושה עכשיו?" שאלה הרבנית לאחר שהתעורר מניתוח המעקפים. הניתוח הראשון.
הרב מסמן בידיו תנועה של לימוד.
"מה אתה לומד?" ביקשה אשת חבר לדעת.
"חי נושא את עצמו ביום שבת", כתב הרב על פתק.
"אתה מבין, זה מה שהטריד אותו, כי הוא הובא לביה״ח ביום השבת, אזי כשהתעורר לחיים, רצה ראשית לברר לעצמו את המצב ההלכתי".
בתוך תקופת מחלתו, פרצה מלחמת עופרת יצוקה, וישר מבית החולים נסע הרב אליהו זיע״א באמבולנס לקבר רחל, לבקש רחמי שמים למען עם ישראל. ואמנם, במקומות שונים העידו חיילים שאישה לבושה כערביה התריע אותם לא להכנס למקומות ממולכדים, ואמרה להם "אני אמא רחל".
מספר הרב שמואל אליהו שליט״א, בנו של הרב מרדכי אליהו זיע״א: "אם לא הייתי שומע את הסיפור הזה באוזניי לא הייתי יכול לספר אותו, אבל פגשתי איזה ראש ישיבה גדול שאמר לי: `זה לא סיפור מהאוויר. אני מכיר בנאדם שזה קרה לו`. הוא גם נתן לי את השם שלו, ואז שאל: `תגיד, זה קשור לכך שהרב אליהו יצא מבית החולים והלך לקבר רחל לפני המלחמה? הוא הלך פעם, פעמיים, שלוש, ולשום מקום אחר הוא לא הלך`".
"האמת? פחדתי לשאול את הרב", משחזר הרב שמואל אליהו, "כשאנחנו באים אליו עם סיפורים כאלה הוא תמיד זורק אותנו, אז ככה ניגשתי אליו בזהירות. אני אומר לו: `אבא, אתה יודע, מספרים שבמלחמה כך וכך היה. להאמין? לא להאמין? אמת? שקר? `. הוא מסתכל עליי ואומר לי: `כן, זה נכון. אני אמרתי לה, לרחל: יש מלחמה, אל תמנעי קולך מבכי. לכי לפני הקב״ה תתפללי על החיילים שמוסרים את נפשם למען עם ישראל שיכו ולא יוכו`. אמרתי לו: `אז דע לך שהיא באמת הגיעה לשם`, והוא שאל: `היא אמרה להם שאני שלחתי אותה? `. הסיפור הזה שאני מספר לכם הוא טרי וחם!".
רוחות של סכנה באופק. רוחות של מלחמות. כבוד הרב זצוק״ל, כשהיית פה לא פסקת מלהתפלל בעדנו. לא הסכמת לשמוע קטרוגים! לא הסכמת לשמוע דברים שליליים! ראית רק טוב אצל כולם. רק טוב אצל כל עם ישראל. אנא, המשך להתפלל עלינו גם שם, בעולם האמת. המשך לרחם עלינו. המשך להתחנן עלינו אצל ריבונו של עולם, שיתנהג עימנו במידת הרחמים. שיביא את גאולתנו במהרה, וברחמים רבים.
"בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ;
וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ.
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ,
וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ--אָמַר גֹּאֲלֵךְ"
(ישעיה נ״ד ז ח).
כותלי הקומה העשירית של בית החולים 'שערי צדק' הירושלמי כמעט וקרסו תחתיהם לפני עשרה ימים: אחרי שעה וארבעים דקות של מלחמת איתנים בין בכירי רופאי 'שערי צדק' לבין זרועו הארוכה של נוטל הנשמות, זכו הרופאים לרגע נדיר בלתי ייאמן שלא יימחה מלבם: הרגע שבו התרחשה מול עיניהם 'תחיית המתים' בהתגלמותה הנסית, הקמתו לתחייה של הראשון לציון הגאון הגדול רבי מרדכי אליהו שליט״א, פאר רבני המזרח.
דקה קודם לכן, היו בכירי הרופאים של 'שערי צדק' תשושים והתנשפו באנחות השלמה כאובות. כל הכוחות פעלו נגדם במלחמתם חסרת הסיכוי, שנמשכה שעה וארבעים דקות ארוכות. הדופק החלוש שנדם. הלב שחדל מלפעום. הנשימה שפסקה באחת, אחרי שמונים שנה. לובנן המבהיל של הפנים האציליות. הקו הישר עד לאימה שעל מסך המוניטור, שלא נע ולא זע.
אחרי מחצית השעה הראשונה, נואשו הרופאים. בקשו לקבוע שהגרוע מכל אירע. "עוד חמש דקות, עוד חמש דקות", ביקש פרופ' דניאל ביטרן, מנהל מחלקת כירורגיית לב חזה ב״שערי צדק", לא מבין בעצמו למה הוא עושה את זה. העמיתים נתנו עוד חמש דקות של עבודה מאומצת. ועוד חצי שעה. עיסו. החיו. חיברו צינורות. רתמו את כל מה שהרפואה יכולה להציע. הקו הישר והמפחיד שבמוניטור מיאן להתעקם. למעט הבזקים חטופים חסרי משמעות אחת ל-25 דקות. האחיות מיררו בבכי. הרופאים הזיעו.
אחרי שעה וחצי הסכימו כולם שיש להודיע לבני המשפחה הממתינים בחוץ כי 'עשינו הכל, אבל'. הרופאים נטלו נשימה ארוכה. אחרונה לפני ההכרזה הרשמית והפסקת הפעילות הרפואית. "אולי נעשה לו בלון", הציעה אחות בוכייה.
הרופאים החליפו מבטים. אך מישהו החליט לנסות. שלא ירגישו שלא ניסו. הבלון הוכנס, ושאגות הפתעה פרצו את כל כללי הנימוס שעוטפים את הרופאים בדרך כלל. קו המוניטור החל לרטוט. להתרומם. להבהב. מכונות החלו לצפצף.
"הייתי למעלה וחזרתי לכאן", יאמר מאוחר יותר הגר״מ אליהו לרבנית, חצי שעה לפני שנטל לידיו החיוורות דפים חלקים ומילא אותם בחידושי תורה בכתב ידו. ארבעה עמודים מלאים. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו. כפשוטו.
אחת האחיות מטיפול נמרץ שהשתתפה בהחייאה, משחזרת בפנינו את שאירע: "עשרים שנה אני עובדת כאן בבית החולים שערי צדק, זו הייתה ההחייאה הקשה ביותר שחווינו. חלפו להן הדקות, וראינו שהמצב רק הולך ומתדרדר, הדופק פשוט נגמר ואנחנו הופכים לחסרי אונים".
"לא ידעתי קודם מיהו הרב, אבל המחלקה כאן כולה מבינה שמה שקורה כאן זה ניסים ונפלאות. מדובר באיש צדיק שמשמים עוזרים לו. אחרת, אני לא מבינה איך הוא נשאר בחיים אחרי כל האירועים שעבר בחודש האחרון. אין לזה היגיון רפואי".
וזה לא היה הנס היחידי של תחיית המתים שהתחולל בשערי צדק מאז שביעי של פסח. היה זה קרב אימתני בין אראלים למצוקים, קרב שהוכרע אך ורק תודות למאות אלפי פרקי התהלים שנאמרים בארץ ובעולם לרפואתו של הרב. ב-48 שעות שאשהה במקום, אפגוש במופתים ובסיפורי השגחה פרטית שמתגלגלים במסדרונות, פעם הם נחשפים על ידי רופאים ואחיות ופעם על ידי המסתננים - אותם אלו שהצליחו לעבור את מבדקי הביטחון ולשהות במחיצתו של הרב.
להבדיל בין חיים לחיים
קומה עשירית במרכז הרפואי 'שערי צדק'. קצה הפינה השמאלית של מחלקת קרדיולוגיה. באנו לשעתיים ונשארנו לארבעים ושמונה. אי אפשר אחרת. מקום שבו מציאות רפואית מתקפלת מול נסים גלויים. בית חולים מנוכר שהופך לארבע אמות גן-עדן של תורה וקדושה הנקנות בתוך ייסורים של גיהינום.
התנהגות מלאכית עילאית הפורצת מול עינינו במלוא טוהרה מתוך גוף מרוסק לרסיסים. כזה שנמסר בקבלת דין מוחלטת לאיזמלי המנתחים שפגעו בכל חלקיו. שמורכב מצלעות שבורות ומעצמות מפוצלות לאחר סדרת ניתוחים והחייאות. כזה ששפתיו דובבות ללא הרף תורה ותפילה וייחול.
שני אולמות בקומה הקרדיולוגית של שערי צדק בשני הקצוות. חדרי טיפול נמרץ קוראים להם. האחד מיועד לאלה שחוו אירוע לב. האחר, לאלו שיוצאים מצנתורים ומניתוח לב וחזה. אף אחד מהם לא יועד מלכתחילה לשכן בקרבו שלהבת בוערת של רוחניות שמימית בתוך גחלת עוממת של גופניות שברירית. כל העיניים במחלקה נשואות לאולם שזכה בכך. אל הקירות שבינם שוכן גדול המקובלים בדורנו וממשיכה הטבעי של מורשת חכמי עיראק ובראשם החיד״א. ללא ספק, אחד משני המנהיגים הרוחניים של עדות המזרח שבחודש אדר האחרון ציינו תלמידיו וחסידיו הרבים שמונים שנה להולדתו.
נכנסנו בזהירות לחדר. האחיות שומרות בחשדנות את צעדי הבאים. אחרי זמן קלטו לתדהמתן שהרב החלוש בגופו והחסון בנשמתו, ממשיך לענות לשאלות הלכתיות. השואלים מנצלים זאת בגעגוע חשוד. הצוות הרפואי נחרד מהסיכון לחייו שכרוך בכל מאמץ ועל כן התרה בבאים: "מי שינסה להתקרב אל מיטתו של הרב - אחת דינו להיזרק מיד מבית החולים".
פסענו בחרדת קודש. בצדו המזרחי של אולם הטיפול נמרץ, מוקף בוילון, שכב שר התורה ועמוד הקבלה. פניו כפני מלאך. לראשו עטרת כיפה לבנה גדולה. את זקן השיבה מסתירים צינורות ופלסטיקים של מכונות ההנשמה והחמצן והאחרות.
מסביב למיטתו נמצאים בכל עת, הרבנית הצדקנית שתחי', שלושת הבנים האהובים, רבי שמואל רבה של צפת, רבי יוסף רבה של שכונת קריית משה בירושלים ועו״ד שלמה, בתו וחנו ובצידם שלושת הנאמנים המסורים, רבי שמואל זעפרני, ראש ישיבת "המאירי", רבי יהודה מוצפי, ראש ישיבת "מנחת יהודה" ורבי חיים סויסה, המנכ״ל הנבון של המוסדות. כל אלו העבירו את מוקד חייהם לכאן בארבעים ימים האחרונים. בשקט טבעי, במסירות אין קץ, באצילות הספרדית-ירושלמית המוכרת, הם מנהלים את אחד הקרבות ההירואים, הקרב להצלת אביהם הגדול.
גופו כתית. דעתו צלולה. היומן הרפואי אינו נוטה לסנטימנטים. דום לב, פעמיים. ניתוח מעקפים. צנתור. ועוד צנתור. שתי החייאות. ניתוח ראש. ערכים הרפואיים גבוליים מאוד. ההגדרה היבשה: מצב קשה מאוד-מאוד. תזוזונת דקיקה לצד אחד והרפואה מסיימת את תפקידה.
בעל פה מוסיפים הרופאים שעם תפריט כזה, גם בחור חסון ובריא בן עשרים וחמש אמור להיות אחרי פרידה לא חגיגית מהעולם הזה. הם כבר הפסיקו לומר, הרופאים. מבינים שכל מה שלמדו לאורך השנים, מתגמד נוכח מה שמתרחש כאן בחדר. נסים רודפים ישועות.
"חי נושא את עצמו?"
ארבנו לרגעים של הפוגה. ציפינו שעות ארוכות. ייחלנו וקווינו עד שנוצרה ההזדמנות. שאלתי קצרות: 'נמצאים אנו בערב חג השבועות'.
אולי עמדה לי זכות אבות. שמא סייעה לי חיבתו העתיקה של הרב אלי, או זכות הקוראים, קרוב לודאי. לחישתו של הרב היתה איתנה.
"צריך להרבות בלימוד תורה, בכבוד שמים ולחזור בתשובה שלימה. יהודי שנקלע לצרה, יתפלל על קברי צדיקים ויאמר 'רבש״ע, בזכות הצדיק קבל את תפילתי'. צריך להיזהר שלא להתפלל לצדיק אלא לקב״ה ולבקש להוושע בזכות הצדיק שנתן מעות לצדקה לעילוי נשמתו. יש גם להרבות בצדקה ולחזור מדרכים רעים ושייתן צדקה, לא יעשה זאת בשרירות לב ובגסות רוח. אלו דברים בטלים. הקב״ה רוצה בחרטה אמיתית שתבוא מפנים הלב".
שאלתי בזהירות על המצב הקשה, גזירות איומות שנופלות ביום בהיר. הרב משיב חלושות:
"במתן תורה נאמר 'ויחן שם ישראל', כאיש אחד בלב אחד. קבלת התורה הביאה לאחדות מלאה בין כל נשמות ישראל בכל הדורות. לפני מתן תורה, עם ישראל יכול היה לחיות במציאות של 'ויחנו' כל אדם חי לעצמו. התורה היא זו שהפכה את כולנו למציאות אחת וכולנו ערבים זה לזה. כוחו של עם ישראל הוא בלימוד תורה ובאהבת ישראל. כשיהודים חיים בארץ ללא תורה וללא אחדות, אזי מגיעות כל הגזירות הנוראות".
המצב קשה, אנו בתקופה בה נגזרים עלינו גזירות קשות. מה עלינו לעשות? הרב עונה בקול חלש.
ומה ניתן לעשות כדי להינצל מגזירות? אני שואל.
"בפועל אנחנו רואים כי אנשים שסובלים מצרות, הולכים לחפש תשובות בכל מיני מקומות נסתרים. בתורה שלנו כתוב הכל. רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. שואל הרב החיד״א, מה זה יתלה בביטול תורה, וכי ביטול תורה זהו דבר פשוט שרק אם לא ימצא סיבה אחרת אז יתלה זאת בביטול תורה? והביאור הוא: 'פשפש ולא מצא', מדובר באחד שלא למד תורה ולכן למרות שפשפש במעשיו, הוא לא מצא את הסיבה. לכן אומרים לו שהסיבה היא ביטול תורה. אם הוא היה עוסק בלימוד התורה, אזי הוא היה מאלו שמפשפשים ומוצאים".
ארוכות היו המילים. ממושכות. נקטעות באתנחתאות של חולשה. נשזרות בקושי. לרוב מדבר הרב באמצעות הפתקים.
אוי, הפתקים. הפתקים. אוצרות עד חבויים בהם. הקדושה. התורה. העין הצופייה. כשהתעורר מההרדמה, אחרי הצנתור, לצדו הרב זעפרני, ביקש ליטול את ידיו ופתק לכתיבה: "הביאו לכאן כיסוי בצבע לבן, כיסוי של טלית", כותב הרב.
זעפרני מסמן שאינו מבין.
הרב מותח בחולשתו קו מתחת למילה 'כאן' ומוסיף "באם ראית אותו?"
זעפרני מסמן שלא ירד לעומק דעתו.
"יש בו הרבה צלבים", מוסיף הרב ומשרבט במאמץ רב.
המקורב הנאמן נבוך, מסביר שלא הבין עדיין.
"לפני חמש דקות", כותב הרב.
הרב זעפרני יושב על מקומו כעשר דקות, מהרהר בניסיון לפענח. הרב מסמן לו באצבע לעבר הוילון.
הרב זעפרני ניגש אל האחות ומבקש לדעת אם מאושפז במחלקה אדם עם צלבים. האחות אומרת שלא. הרב זעפרני מברר מי מאושפז מעבר לוילון. האחות אומרת שיש שם ערבייה.
"ומי נמצא איתה?" מברר הרב זעפרני.
"איזו מכשפה שבאה להיפרד ממנה", משיבה האחות.
"הרב אומר שיש לה צלבים". מסביר הרב זעפרני.
"זה לא נשמע לי", עונה האחות.
"הרב יודע מה שהוא אומר", מתעקש.
השניים נגשו אל מעבר הווילון ולאחר מספר שאלות גילו שהמכשפה באה מצוידת בתיק מלא בצלבים. שאלו אותה אם אכפת לה להוציא את הצלבים מהחדר כי נוכחותם מפריעה למי שרואה מבעד לכל מחיצה. 'טלית לבנה', זו ההגדרה בקבלה לאישה, משחזר הרב זעפרני ואץ אל מיטת הרב לבשר שהצלבים הוצאו, יודע שמיותר לבשר על כך למי שיודע טוב יותר ממנו מה קורה.
"אם תשאל אותי הגדולה היא שבערב כששאלו אותו בהתפעלות על 'גילוי רוח הקדוש' בסיפור הזה, השים עצמו כאינו מבין על מה מדברים", אומר לנו הרב זעפרני ליד מיטתו של קדוש ישראל.
איפה הצייר המומחה שיזכה ויצייר במכחולו את המחזה המרהיב של הרב היושב כל העת ב׳תנועת האדם החושב', משעין את שיפולי פניו על כף ידו ואצבע אחת לכיוון הלחי בהבעתו הרגילה של מחשבה עמוקה.
"מה אתה עושה עכשיו?" שאלה הרבנית לאחר שהתעורר מניתוח המעקפים. הניתוח הראשון.
הרב מסמן בידיו תנועה של לימוד.
"מה אתה לומד?" ביקשה אשת חבר לדעת.
"חי נושא את עצמו ביום שבת", כתב הרב על פתק.
"אתה מבין, זה מה שהטריד אותו, כי הוא הובא לביה״ח ביום השבת, אזי כשהתעורר לחיים, רצה ראשית לברר לעצמו את המצב ההלכתי".
"בהילולא של רבי מאיר בעל הנס ליל י״א באייר", משחזר הרב מוצפי, "עברה אווירת ההילולא כאן לתוך בית החולים. הרב כמו התנתק מהצינורות ומהמכונות ומהצפצופים והחל מספר בשבחו של בעל ההילולא. שבוע אחר כך, בל״ג בעומר, הראשון מזה עשרות שנים שבו הרב אינו עולה למירון, הוא שלח את רבי חיים (סויסה) ובנו רבי יוסף שיעלו למירון. הם טלפנו משם לדבר איתו ממקום הקודש, והוא פצח בזמר בר יוחאי. המכשירים השתוללו. לחץ הדם טיפס. ההתרגשות היתה בשיאה".
הרב מוצפי שרצה לשמר את אווירת השמחה שאל מה הדין אם מישהו ספר ביום שלושים וששה לעומר, "היום פעמיים ח״י בעומר", הרב חייך.
הוא לא יגיע חי
על הדלתות, צובאים החסידים. ממלאים את המחלקה בפסוקי תהילים. "אין צורך לברר כל הזמן את מצבו של הרב. תהיו עסוקים בתפילות. אנחנו מתחננים לתפילות. לתהילים. רואים נסים. תמשיכו להתפלל, בבקשה", חוזרים הבנים ומפצירים במאות המתעניינים הגודשים את המסדרונות ואת השיחות הנכנסות.
בעלים של יולדות מהקומה התשיעית מגיחים לקבל ברכה. גדולי ישראל מטפסים עשר קומות לביקור חולים. המראה כמו לקוח מאטמוספרה אחרת. ברגע אחד, כמו פושטים טלפיו של המלאך פנימה ורופאים מוזעקים להוריד שוב ארצה את נשמתו של הרב, שכל דקת חיים היא הרבה מעבר לנס. ברגעים שאחריו, והנה הרב יושב על מיטתו ורושם פתקים כאיש חי ורב פעלים שלא מש משולחן לימודו ולו לרגע. לא מש מטהרתו, מאותת למקורביו שייטלו לו שוב את ידיו, אחת למחצית השעה, בערך.
גינוני הקדושה המופלגים של מי שראש ישיבת פורת יוסף, הגאון רבי עזרא עטייה זיע״א, קם לכבודו בעודו נער צעיר באמרו שקדוש זה הנער וקדושים איבריו השמורים - מלווים את הרב החולה אל תוך שאול הייסורים שבו הוא שרוי.
בערב שביעי של פסח, לאחר שכבר טבל ויצא מהמקווה, ביקש לשוב שנית אל המקווה, "היום גם ערב הרגל וגם ערב שבת ועלי לטבול גם לכבוד שבת", הסביר למקורבו ושב אל המקווה.
"בליל שביעי של פסח בעת דרשתו של מו״ר אבי שליט״א בבית הכנסת דיבר הרבה בעניין של 'הראנו נפלאות' בהתרגשות גדולה ובלתי מצויה וסיים דרשתו בשאגת ארי 'הראנו נפלאות'. נצרתי הדברים בלבי", מספר בנו הרב יוסף אליהו. "מו״ר אבא אינו נוהג להתבטא כך בגלוי. בסעודת החג שוחח עם הנכדים רבות על הניסים של קריעת ים סוף ועל מדרשי חז״ל. הלימוד בבית הכנסת נקבע לשלוש לפנות בוקר, ואבא העיר כדרכו את השחר בשתיים. פתאום אמר לאמא שאינו חש בטוב ויש להזעיק עזרה. הוזעק אמבולנס ואחי שלמה (בן-אליהו) שגר בסמיכות הצטרף אליהם לבית החולים".
צוות האמבולנס נחרד ממה שגילה. "להדסה עין כרם הוא לא יגיע חי", אמרו לבני המשפחה, והורו לנהג לנסוע לביה״ח שערי צדק. הרב הוכנס מיידית לניתוח מעקפים מורכב. "בצהריים, כשהתעורר מהתרדמה של הניתוח, רמז בידיו לימין ולשמאל", מספר בנו הרב יוסף. "אני מתקרב למיטתו, אבל האחות אומרת לי 'אתם זקוקים להרבה הרבה ניסים. אל תתרשם מהתנועות, זה רפלקסים'. אך אני ראיתי שוב שמו״ר אבא שליט״א עושה תנועות בידיו.
"התקרבתי שנית ושוב האחות אומרת לי 'אל תדבר איתו הוא לא מבין כלום'. התעלמתי ושאלתי: 'אבא, להביא לך נטילת ידיים?' אבי הנהן בראשו בחוזקה. האחות סירבה להאמין ולאשר. חכינו לאחות ראשית לקבל אישור ואז נטלנו את ידיו הקדושות. התנועות של ה׳רפלקסים' פסקו. . ."
בימים ובלילות שעשיתי השבוע לצד מיטתו ראינו במוחשיות את כל הפירושים על 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה'. הפתקים שנכתבו מאז יצא שביעי של פסח ועד היום, מספרים סיפור על טבעי של 'קדוש במחיצתנו'. הרופאים מכנסים קונסיליום חירום ומודאגים, אך נשוא הקונסיליום מוטרד מדברים אחרים לגמרי. רושם על פתק: מנחה V מעריב V. שלא ישכח מחמת הטרדות.
מסמן לעצמו בעט מתי ערך תיקון חצות. רושם איזה מסדרי הלימוד טרם השלים. על התורה ועל העבודה. בשעות הערב, באופן קבוע, משתוללים מחוגי המכשירים ומצפצף המוניטור. הצוות הרפואי מזנק בבהלה כדי לגלות שהרב ספר ספירת העומר לפי נוסח החיד״א. ביקר לרגעים בספירות עליונות והמכשירים נבהלו. מכשירים שכמותם.
בשתיים וחצי לפנות בוקר, יתעורר הרב. מבעד למכשירים המלפפים את קלסתרו האצילי יברר: "מה השעה?" אחר כך "מתי הנץ?" הנץ החמה מנצח את המורפיום. "בחמש וארבעים", עונה המקורב. "תעירו אותי שעה וחצי לפני", מבקש הרב. כמו מתחנן על נפשו.
"אבל הרב צריך לנוח, מספיק שעה", מתחנן רבי חיים סויסה, המשמש הנאמן, על נפשו. של הרב. "לא. שעה וחצי. שעה זה מעט מדי. יש תיקון חצות ולהתכונן לתפילה, כתוב להתגבר כארי", לוחש האריה בהתאמצות.
סויסה, שאינו עוזב את המקום לרגע, מתעקש: "אריה שהיה עובר מה שהרב עבר ועוד תחת מורפיום, היה ישן במשך שבוע שלם", הוא אומר. מבעד למסכת החמצן הנודניקית נשמע חיוך של לוחם. "בשביל זה נאמר 'כארי', ולא אריה ממש. צריך יותר מאריה", אומר הרב ונרדם לעוד כשלושים דקות. אחריהן הוא שוב יקיץ, ישאל מה השעה ויבקש שוב להעיר אותו שעה וחצי לפני הנץ.
"איך הוא עומד בזה?" אני רוכן ושואל בלחש את רבי שמואל זעפרני.
"מלאך, מלאך", הוא אומר בהערצה מודאגת, "בבוקר תזכיר לי לדבר על זה עם הרבנית. שתגיד לו להפסיק מהמאמצים האלו". אנחנו מתלחשים. האחיות אינן מרוצות. חוששות שאנו מפריעים את מנוחת הרב. הכל כל כך שברירי. רצף של חוליות פריכות בשרשרת. כל חוליה כשלעצמה, יכולה להימס בשבריר של רגע ולהתיך את מסכת החיים.
עמדתי כמסומר ליד מיטתו. עובר על אוגדן הפתקים השמימיים. משתאה איך בין נמנום-מורפיום אחד לרעהו נלמדת כאן התורה בריכוז צלול. איך ניתן בעיניים עצומות לשמר את ההנהגות כששליש מהיממה לפחות, נגזל לצרכים רפואיים של הצלת חיים.
הרופאים כבר מזמן לא מתייחסים אליו כאל עוד מקרה שיש להשתדל ולשמור על חייו. הם נאבקים בציפורניים. נלחמים בעקשנות הרואית על מסכת חייו, שלא תסתיים. בלי העקשנות שלהם, היו החדשות אחרות. אחד מהם ששב משירות מילואים סיפר לעמיתים כי היום בגדוד המילואים נפתח באמירת פרק תהילים לרפואת הרב.
"שניים מהרופאים מדברים גלויות על הרהורי תשובה", מספר הרב זעפרני, "הם בזעזוע כי מעולם לא נתקלו בתופעות כאלו בהיסטוריה הרפואית". בכיסי החלוקים של הרופאים מטמינים המקורבים עלים מהערבה החבוטה של הרב.
סגירת הישיבות מביאה גזירות
מלאך המוות אורב מליל שביעי של פסח. מנסה להתגנב מכל מיני בקיעים. ארבע פעמים כבר הצליח להגיע, אך נהדף בחומה בצורה של אלפי בני תורה המציפים את העולמות בתפילות ושל סגל רופאים מסורים שגמרו אומר להדוף את המלאך האורב.
"רואים איך התפילות עוזרות", אומר בנו הרב שמואל אליהו, רבה של צפת. המוני בית ישראל מעתירים ומבקשים על חייו של שריד אחרון לדור דעה. של מי שגדלותו אינה רק בתורתו אלא גם בקדושתו ובפרישותו. על מנהיג דגול שעינו צופיה לעתיד. צדיק שאת חיי הפרישות והקדושה גרר עמו לבית החולים.
הם מספרים שמגיל בר מצווה לא הכניס הרב לפיו בשר בקר. רק אם בדק את סכין השחיטה או אז ייאות לטעום מבשר העוף. מה הפלא שמתוך ערפילי חולשתו התנגד בכל תוקף להיות ניזון מהזונדה שיש בה מרכיבים של חלב עכו״ם רק בצאת השבת, אמר למשמשו, "יש בזה חלב עכו״ם". המשמש התעקש שהרי בביה״ח דתי עסקינן והאוכל כשר למהדרין. "תסתכל באותיות הקטנות", הורה לו הרב שכמובן צדק, "מה, אתם לא רואים?" התפלא הרב. שלוש פעמים ביום תרוץ הרבנית לביתה כדי להביא לרב את המאכלים העשויים על פי חומרותיו הקפדניות.
הכל נשאר כשהיה. עמוד העבודה שלא החמיץ ולו פעם אחת של תיקון חצות מאז נישואיו, ממשיך לעמוד על המשמר. תקיף כלפי עצמו ורק אחר כך תקיף כלפי חוץ, כשמתעורר צורך. כשכבוד שמיים תלוי על מוצא פיו, לא יהסס לומר בריש גלי שאינו מנהיג את הציונות הדתית אלא שייך לכלל ישראל. על אף שאמירה כזאת עשויה לנתק ממנו גדודים של מעריצים וקבוצה של נבחרי ציבור שנתלו עליו. אין חשבונות צד ושווא.
האירוע בשביעי של פסח האחרון, נפל כרעם ביום בהיר. שתי בדיקות לב תקופתיות שערך בחצי השנה שלפני פסח הוכיחו נאמנה שהבריאות במיטבה ובתוקפה. הלב הגדול לא בישר כי משהו רע עומד לקרות לו. אמת, שרוחו של הרב נסערה עליו מאוד בתקופה האחרונה. בערב שביעי של פסח שב מביקור חולים של קרוב משפחה שלקה בבריאותו, שוחח כל הדרך על המצב הקשה בארץ, כואב את השפלתם של בני התורה.
התסיסה אינה חדשה. זה לו כחצי שנה, לאביהם של ישראל, שאינו מסיח דעתו ממצוקתם של יושבי אוהל. "לא יתכן שדווקא עכשיו אחרי ששים שנה שקמה מדינה בארץ ישראל הגענו למצב עגום כזה שרודפים את לומדי התורה", קונן מרה. "ישיבות נסגרות. לומדי תורה נדחקים לקרן פינה. אם היו יודעים בשלטונות איך האברכים הללו שלועגים להם מחזיקים פה את הקיום שלנו כאן בארץ, כל אחד מאנשי השלטון היה רץ לשרת את האברכים בכל כוחו".
השמועות על המשא ומתן המדיני שמתקיים סביב ירושלים גרמו לרב עגמת נפש. בחודשים האחרונים ביקש על נפשה של ירושלים בכל עת. קרא. התריע וצעק. הורה להרבות בתפילה על משוש כל הארץ. אך מכת המחץ ששוגרה היישר ללבו היתה הפיגוע הרצחני בלב ישיבת 'מרכז הרב'. מאז לא שב לשלוותו. בעצרת השלושים ראו הכל איך עומד המנהיג שותת דם וזועק כי אין פיתרון אחר זולת הקמת ישיבות והרבות תורה עוד ועוד כדי להרחיק את הסיטרא אחרא.
בליל שביעי של פסח נחתה המהלומה.
תורה בין העולמות
לאחר שהובהל לבית החולים באשמורת ליל הוכנס מיידית לניתוח מעקפים מורכב שנמשך שעות ארוכות במשך החג. ביום רביעי שאחרי הניתוח (כ״ה בניסן), בעודו מתאושש, הוכנס בבהילות לצנתור. ביום חמישי (כ״ו בניסן) התיישב על מיטתו - צינור הנשמה נעוץ בלחיו - ביקש ליטול ידיים וכתב דברי תורה עבור עלון שמפיץ את דבריו על פרשת השבוע ברחבי הארץ.
ארבעה ימים אחרי שביעי של פסח, שלוש לפנות בוקר, הרב סוויסה שומע את הרב בוכה. מתקרב לעבר מיטתו ומבחין שהרב נתון בצרה. לשאלתו אם 'הרב צריך משהו', לא זכה למענה.
"הרב המשיך לבכות שעה ארוכה", מספר הרב סוויסה, "פתאום פתח את עיניו בחיוך גדול ואמר: 'התבטלה הגזירה'. שלוש שעות אח״כ באה הרבנית לבקרו ומיד שואלת: 'מה קרה פה. הפנים של הרב נראות כמו פעם אחת בשנה, כמו במוצאי יום הכיפורים'. אמרתי 'איני יודע אם עכשיו הפנים של מוצאי יום הכיפורים, אני יודע שבלילה היה כאן ליל יום הכיפורים'.
"'פוגעים קשה בעולם הישיבות, זה מביא גזירות על עם ישראל. פוגעים ורומסים את האברכים', אמר מספר פעמים לאחר הניתוח.
במהלך השבוע שהה בביה״ח להתאוששות. ביום חמישי יו״ד באייר הועבר למחלקת אשפוז יום. לקראת שבת פרשת בהר שוחרר הרב לביתו. בבית שררה שמחה גדולה ותחושות הודאה על הנס. הדלת ננעלה בפני הקהל, אך בני המשפחה זכו לעונג שבת של דברי תורה.
"כשהרב שליט״א שב לביתו, שיערנו שכמו אדם מן היישוב השב לביתו אחרי אירוע כה קשה, הוא ילך לנוח, יתיישב על כורסה להחליף כוח", מספר הרב יהודה מוצפי, "אנו עוד נפרדים מנהג האמבולנס ונכנסים הביתה. והנה הרב יושב על כיסאו הקבוע בראש השולחן פותח את מסכת ברכות ועושה סיום".
ביום שלישי ט״ו באייר במסגרת ביקור והמתנה בתור לביצוע צילום. חש הרב חולשה פתאומית, ביקש כוס מים וצנח תחתיו. מלאך נוטל הנשמות לא היה קרוב אליו יותר מאותה פעם. התפתח קוצר נשימה ומערכת הנשימה קרסה.
הרופאים הוזעקו בבהילות הטיסו את מיטתו לקומה העשירית וביצעו את ההחייאה העל-טבעית במשך שעה וארבעים דקות. בפרוטוקול הנמצא בידי אני רואה את הקו הישר של המוניטור של שעת ההחייאה ומבין כי קו זה יילמד רבות בפקולטות לניסים.
למחרת, ביום רביעי ט״ז באייר בעודו מתאושש מחוויית ההחייאה שהותירה על גופו מזכרות בדמות צלעות שבורות. חווה הרב שיתוק מלא ואובדן הכרה שמתברר כאירוע מוחי בשל הימצאות קריש בדם.
הצוות הרפואי מוזנק שנית. הרב בני פישר, המלווה את הרב לאורך כל הדרך, מוזעק להתייעצויות, והבנים מחליטים להעביר את הרב לניתוח הקזת נוזלים מהמוח בביה״ח הדסה עין-כרם, שם נמצא פרופ' חוסה כהן - מנתח מוח מספר אחת בארץ ומי שבשעתו ניתח את אריק שרון.
פרופ' גוזל, מנתח מהדסה, מרדים בחסד עליון, הזכור אף הוא מתקופת שרון, ליווה את ההעברה בין בתי החולים במקצועיותו בעוד בני המשפחה שופכים תפילות. "עולם הרפואה התגלה במלוא תפארתו", מתפעלים בני משפחת הרב בהערצה מהאיחוד הנדיר של שתי ממלכות הרפואה הירושלמיות למטרה קדושה אחת.
"הניתוח שעבר הרב הוא ניתוח מספר 47 מסוגו בארץ, ואחד השיאים של הרפואה", מספר פרופ' חוסה כהן - מנתח מבריק - בהתרגשות בלתי מצויה, "זה קריש נדיר במצב של כמעט אפס סיכויים. אם תיקחו את הדיסק של הטיפול שהרב עבר ותעבירו אותו לבתי חולים בעולם יאמרו לכם שזייפתם, שזה לא יכול להיות".
החומר שהיה צריכים להזריק לדמו של הרב כדי להמיס את הקריש אמור היה למוטט את המערכות כולן התלויות על בלימה. הערכים גבוליים ורכרוכיים ואסור להתל בהם. הרופאים הסכימו להזריק לא יותר מרבע מהכמות הנדרשת. על יותר מכך לא העזו לחשוב. הקריש הסתפק בכמות המופחתת והומס בנס בתוך שעתיים.
"לא האמנתי שנצליח", אומר פרופ' חוסה בגילוי לב, "לא אכתוב על זה מאמר רפואי כי יגידו שאני משקר. הרגשתי שמלאך משמיים עושה איתי את הניתוח. לא יתכן שאדם שעבר פעמיים דום לב ועכשיו אירוע מוח יישאר בחיים עוד דקה אחת. זה לא אירוע טבעי בכלל. מלאך היה איתי אם הוא יצא מזה, אני מאמין שיש אלוקים".
למחרת הניתוח ראש, בבוקרו של יום חמישי י״ז באייר מוחזר הרב לביה״ח שערי צדק, מלווה בצוות רפואי של הדסה עין כרם ששהה בשערי צדק במשך יממה שלמה. בליל שישי. . . כתב הרב חידושי תורה.
הכל בסדר, ברוך השם
הרופאים הירושלמיים מכירים את הרב לא מהחודש האחרון. חלקם בנים למשפחות ספרדיות ירושלמיות שורשיות. אם משכונת הבוכרים, אם משכונת רחביה. שמו של הרב לא זר להם. הם מטפלים בו מתוך תחושת שליחות.
גם הרופאים שאינם מכירים, מצטרפים לצבא המוקירים. איך אפשר שלא. "בלי להסתכל על הסובב, רק השברים שנותרו בצלעות מההחייאה הם כאבי תופת", מתפעם פרופ' דני צבעוני, ראש המחלקה, "אבל הרב לא מתלונן ולא מוציא הגה. אנחנו שואלים אותו 'כבוד הרב יש בעיה'? הוא עונה 'ברוך השם הכל בסדר'. אנחנו יודעים שהכל לא בסדר שהוא בתוך סד של ייסורי תופת".
לימים, כשאי״ה ישוב הרב לביתו, הוא יצטרך לצרף לצבא החסידים הנלהבים שלו גם את הרופאים. ד״ר דני פינק, ד״ר מרין, ד״ר זילברמן. וגם את ד״ר דיב, מנתח לב חזה גוי שיצא לאברכים בשעת ההחייאה ואמר: "עשינו כל מה שאפשר, עכשיו תתפללו לשמים".
הצוות הרפואי מתייחס אל הרב כאל ראש משפחתם. הפמליה הנכבדה הזאת אינה נוטשת את ביה״ח. חולשים על כל הפעילות בקור רוח מופתי. מקבלים החלטות בענייני רפואה, מנווטים את קהל החסידים, משמשים את הרב בחרדת קודש, נחרדים לכל מוצא פיו של האבא הגדול שבארבעים הימים האחרונים טרם הוציא משפתיו פעם אחת את ההגה 'אוי' או את המילה 'כואב'. "הוא לא התלונן אפילו פעם אחת", מתרגש פרופ' ביטרן.
"שמענו את כבוד הרב ממלמל והתקרבנו כדי לשמוע", מספר הרב חיים סוויסה, "שמענו אותו אומר "אם אני ראוי, תדון אותי לכף זכות", או "אם הוא ראוי שלח לו רפואה שלמה". בהזדמנויות אחרות שמעו אותו ממלמל "תקובל ברצון, תקובל ברצון". כשאחד האחים ביקש את סליחתו על טיפול פולשני מכאיב, אמר הרב לרב מוצפי - 'כוונתם לטובה'.
באחד המצבים היותר אנושים, לאחר שאיבד את ההכרה לשש שעות ושב, שאל אותו הבן רבי יוסף: 'מה קרה אבא'. הפטיר לו האב: "אני עדיין באמצע הדין". הבן מבקש לברר אם דעתו של האב מצויה במתרחש ושואל בשם אחד המקורבים 'מה הפירוש במילים 'קו ירוק מחדש חדשים' הנאמר בפיוט בר-יוחאי. הרב מבקש פתק ורושם 'עניתי לו על כך אחרי תפילת מנחה ביום ג' האחרון'.
"נתת לי מהאוכל הזה?" שאל הרב בבעתה את הרב סוויסה, מצביע לעבר חומרי האוכל של הזונדה, אחרי שבת שלמה שבה סירב לאכול.
"לא, לא", הרגיע המקורב הבלתי רגוע בעליל מחומרותיו של הרב לעת הזאת.
הרב נרגע. "כבר פחדתי שפיתו אותך כדי להכריח אותך לתת לי מן החלב עכו״ם הזה משום שמדובר בפיקוח נפש", הפטיר הרב.
בין טיפול לטיפול, התכבד הרב בסנדקאות. הוא התנה זאת בכך שיאפשרו לו לטבול במקווה. כל השכנועים לא עזרו. רק לאחר שביקשו בתחנונים כי יסתפק בנטילת ידיים של החיד״א שערכה כערך המקווה, נכנע והסכים.
חבל על הכסף
האם הרב מודע למצבו על פי המונחים הרפואיים? התעניינתי אצל בני המשפחה.
"הרב מודע לכל פרט. איננו מסתירים ממנו דבר, וזאת על פי בקשתו המפורשת שכללה שני חלקים: ראשית, לא לנקוט בשום פעולה בניגוד להסכמתו. שנית, לא להסתיר כלום". אחרי התייעצויות של בני המשפחה עם הרופאים, יקרא הרב לאחד מבניו ויחקור אותו לדעת בדיוק מה תוכן הדברים שהשמיעו הרופאים.
מעורבותו מתבטאת גם בשאלת המבקרים. הוא מחליט את מי מהמבקרים, גדולי ישראל מן השורה הראשונה, הוא מסוגל לקבל בחדרו ומתי הוא מעדיף לשמוע את פריסת השלום באמצעות שליח. בין העולים לרגל ראשי ישיבת 'פורת יוסף,' דיינים נודעים, אדמו״רים ובראשם כ״ק האדמו״ר מבעלזא שליט״א והרב הראשי הספרדי הגר״ש עמאר שבינו לבין הגר״מ אליהו שוררת קירבה מיוחדת של הערכה הדדית.
בני הבית נזכרים באותו בוקר אפרורי של ניסן תשנ״ג לאחר שהרב סיים את כהונתו כרב ראשי לישראל. גבאי האדמו״ר מבעלזא מגיע לדירת הרב ברחוב כנפי נשרים ואומר שהאדמו״ר ממתין למטה ושואל אם אפשר לעלות לביקור. התשובה היתה חיובית כמובן.
האדמו״ר מבעלזא פותח בשיחה ומבקש לדעת את מחיר דירתו של הרב. לפליאת הרב עונה האדמו״ר שברצונו לרכוש את הבית. הרב תוהה ומסביר שאין בכוונתו למכור. משיב האדמו״ר שהוא יודע כי המדינה עומדת לקחת לו את הדירה שניתנה לו במסגרת תפקידו כרב ראשי ועל כן ברצונו לרכוש את הדירה ולזכות שהרב יגור בה בנחת ובשלווה. רק לאחר ששמע האדמו״ר כי לרב דירה משלו, נחה דעתו.
לאילי הון שבאים מחו״ל לבקר את הרב, הוא רומז בידו בתנועה של תרעומת ידידותית. רושם על פתק, 'חבל על הכסף, יכלו לעשות בו צדקה ליהודי'. יוצא דופן הוא המיליארדר יוסף ספרא שהרב ביקש את ברכתו. 'יש לך זכויות גדולות של החזקת תורה', לוחש הרב.
למחותנו, רבי אברהם דוויד מרבני לונדון שאומר לו "מחותן מה שלומו אנחנו דאוגים", עונה הרב, "בריך רחמנא דיהבינן לארעא ולא לכתפי". לבנו שמבקש שוב לבחון אם הצלילות ממשיכה לנצח את המורפיום, הוא מספר שהוא אוחז בדף י״ב במסכת ברכות לאחר שהתחילה מחדש אחרי הסיום.
הרבו תחינה ובקשה
איך ניתן להגדיר את מצבו נכון לעכשיו? שאלנו את פרופ' ביטרן באישור המשפחה.
"עלינו לעבור את היער ששום זאב לא יתפוס אותנו", מתאר הפרופסור בשפה ציורית משהו, "אנחנו כבר בסוף היער, אבל צריך הרבה תפילה ונסים שלא יצוץ זאב. כי בגיל הזה אין סיכוי בכלל לעבור את הדברים האלה ולשרוד ועוד להישאר בהכרה מלאה ובלא שום שיתוק".
רוב הזמן מונח צינור ההנשמה בפניו. הוצאת הצינור או הכנסתו כרוכים בייסורים. הרב אינו מבטא אותם. באחד הימים, לאחר שהיה גדוש בייסורים ומלא במכאובים והוציאו לו את הצינור, כתב לבנו הרב יוסף: "ואשבור מוטות עולכם ואלך אתכם קוממיות". הבן תהה לפירוש הדברים. הרב חייך והראה על הצינור שהוצא ממנו.
על הכבלים שמסובבים אותו הגיב: "חבלים נפלו לי בנעימים".
"אני באמצע הדין", שח כאמור לבנו הרב יוסף שהתעניין בשלומו.
התעתוע מהתל בנשמות הפורחות כאן כל פעם מחדש. ממש בעת כתיבת השורות הוזעקתי שוב. המצב קריטי. בבואי לביה״ח נתקלתי שוב בקרב שמנהלים על חייו. הוציאו אותנו מהחדר. שוב בקשו להרבות בתפילות ובתחנונים. הרופאים בצעו הנשמה מלאכותית בתחיבת צינורות עד לריאות עצמן. בקרן זווית, דומעת הרבנית.
"תבקשו, תתפללו, תרבו בתהילים, כל כך הרבה נסים קרו בזכות התפילות, שיוסיפו עוד תפילות ונזכה לנס", מפצירים בנו בני המשפחה ומחזקים את הצוות הרפואי שממשיך להילחם למען רפואתו של הרב, נגד כל הסיכויים.
מו״ר הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ״ל כמחנך גדול
סיפורים רבים סופרו, ועוד יסופרו, על מו״ר הרב מרדכי אליהו זצ״ל, מהם ניתן ללמוד על גדולתו הענקית בתורה, מידותיו הנעלות, המופתים הפלאיים שעשה, ועוד. ברצוני לתאר את דמותו מזווית מיוחדת, כפי שאני זכיתי להכירו, כמחנך מיוחד במינו. מכל סיפור ניתן ללמוד ערכים חינוכיים, אותם כל מורה יכול להנחיל לתלמידיו.
כתיבת הספר "קדושים תהיו"
אתחיל במשהו אישי, כיצד החל הקשר שלי עם הרב זצ״ל, ועד היכן הוא הגיע. למדתי בישיבת ההסדר "הר עציון" באלון שבות, שם התחלתי לאסוף חומר הלכתי על איסור ריקודים מעורבים, רחצה מעורבת, בגדי צניעות לנשים וגברים, ועוד. רציתי לפרסם את הדברים עבור הנוער הדתי שהתלבט מאוד בשאלות הנ״ל, אך מעט מאוד נכתב עליהן. בשנת תשל״ז עברתי ללמוד בישיבת "מרכז הרב" שבירושלים, שם המשכתי לאסוף חומר והמשכתי לכתוב את חיבורי, היה ברור לי שללא עזרה והסכמה מרב גדול לא אוכל לפרסם זאת, אך אל מי אפנה? חברים יעצו לי לפנות אל הרב מרדכי אליהו הגר בשכנות לישיבה. באותה העת הוא היה חבר בבית הדין הגדול. ידעתי שהוא עסוק מאוד, בכל זאת החלטתי לנסות את מזלי. בהתרגשות גדולה דפקתי על דלת ביתו, הרב זצ״ל פתח לי במאור פנים. הוא התעניין מי אני ומה אני כותב. הוא הופתע מהנושא, שמעטים העזו לכתוב עליו. הוא לקח את אשר כתבתי והחל לעבור עליו, מחק דברים לא ראויים, תיקן ושיפץ והוסיף לי את מנהגי הספרדים, הכל ללא עיון בספרים. בנוסף לכך, הוא ענה לי על כל שאלותיי שלא מצאתי להן מקור מפורש בספרי ההלכה. הוא ביקש לראות חומר נוסף לכשאכתוב. מספר פעמים הרב זצ״ל הזמין אותי להיפגש איתו בבית הכנסת שלו, "מעשה נסים" בקרית משה, שם ישבנו לבדנו. הוא השיב בסבלנות על כל שאלותיי, תמיד קבלתי את ההרגשה שיש לו את כל הזמן שבעולם עבורי, ואני באותה העת "בן יחיד". מאז שאלתי אותו מאות שאלות, והוא השיב לי על כולן, תמיד תשובות ברורות, חתוכות ומנומקות. מעולם הוא לא אמר לי - לא יודע! ואכן, זכיתי להוציא לאור את ספרי, "קדושים תהיו: הלכות והליכות בחברה ובתנועות הנוער", עם הסכמתו. עזרתו וברכתו עמדו לי, והספר התקבל בברכה בין בני הנוער וגם בין רבנים, מורים, ועוד. בזכותו פרסמתי גם את ספרי השני, "והיה מחניך קדוש: הלכות והליכות בטיול, מחנה קיץ וקייטנה" [בכתיבת שני הספרים הנ״ל סייע לי רבות גם מו״ר הרב שלמה מן-ההר זצ״ל, רבה של שכונת בית וגן]. עד היום, ובכל פעם מחדש, אני מתפעל מהשיעור החינוכי לו זכיתי, לראות כיצד רב כה גדול מקדיש מזמנו היקר לבחור ישיבה צעיר, תוך הבנה יתירה לצורכי הדור ולבעיות המעסיקות את הנוער.
טקס חלוקת סידור וחומש
נמשיך בסיפור "מופת", מופת חינוכי ראשון במעלה, שלא רבים זכו לראותו. למעלה מעשרים שנה זכינו, שתלמידי כיתה א' של בית ספרנו, ממ״ד תורני הר-נוף בירושלים, בו אני משמש כרב בית הספר, קיבלו את הסידור או את החומש מידיו של הרב זצ״ל, בטקס מרגש ורב רושם.
שנה אחת, הגענו לטקס זה ב״היכל שלמה", בית הרבנות הראשית (אז). התלמידים והוריהם נכנסו לבית הכנסת המצוי בקומת הכניסה, והמתינו בהתרגשות רבה לכניסת הראשון לציון הרב הראשי לישראל. עליתי לקומה השלישית, ללשכת הרב זצ״ל, כדי להודיע לראש לשכתו, הרב שמואל זעפרני, שהגענו ואנו מוכנים לקבל את פניו. בהגיעי ללשכה חשכו עיניי. במקום המתינו רבנים רבים, ראשי ישיבות ועוד, שבאו לשאול ולהתייעץ עם הרב זצ״ל. תהיתי בליבי, ברור שהרב זצ״ל יקבל תחילה את כל הרבנים ורק אחר כך הוא ירד אלינו, אך זה ייקח זמן רב והתלמידים הקטנים לא יחזיקו מעמד, מה יהיה? הודעתי על בואנו לראש הלשכה, וברוב ייאושי התכוונתי לרדת, אך לפתע ראש הלשכה יצא והודיע לי: "הרב מייד יורד אליכם"! הייתי מופתע ומאושר, רצתי וירדתי במדרגות והרב זצ״ל ירד במעלית. כמובן התלמידים וההורים קיבלו את פניו בהתרגשות רבה, בעמידה ובשירת "שאו שערים". רבים הצליחו לנשק את ידו. הרב זצ״ל התיישב במקום שהכנתי לו.
פתחתי את הטקס בהודעה להורים ולתלמידים, שהפעם לא אפתח בברכה ובדברי התורה שלי, אלא ברצוני להזמין מייד את הרב זצ״ל כי הוא מאוד ממהר, הואיל ורבנים רבים ממתינים לו. תגובת הרב זצ״ל הייתה מיידית ומפתיעה – "מי אמר לך שאני ממהר"? והוסיף: "דבר אתה קודם"! [תמיד, בכל הטקסים, הוא ביקש שאני אדבר לפניו, ולא הבנתי למה, הרי ברור לי שהוא מיהר. לאחר שנים הבנתי, שבעצם הוא רצה לחנך בכך את התלמידים הרכים - אם הראשון לציון מכבד את רב בית הספר שלכם למרות גילו הצעיר, הרי גם עליכם לנהוג כך! ]. לאחר שהרב זצ״ל סיים לדבר, הוא התיישב במקומו [תמיד הוא דיבר ב״גובה העיניים", כמובן לתלמידים ובו זמנית גם להורים. הוא תיבל את דבריו במדרשים וסיפורים, שריתקו את התלמידים וגם את הוריהם. למדתי ממנו נקודה חינוכית חשובה ביותר - תמיד הוא ביקש מההורים לא לגנוז את הסידור או את החומש הראשון, גם אם הוא יתבלה, אלא לשומרו כדי שהבנים יוכלו להראותו לנכדיהם, כי יש ערך לראשוניות. תמיד הוא שיבח את המנהל (או את המנהלת - בטקס של הבנות), וכן את ההורים על שבחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספרנו התורני, ואיחל לנו הצלחה בכל [ברכותיו עומדות לנו עד היום! ]. שוב התנצלתי בפני התלמידים וההורים, שהפעם עלינו להזדרז, חלוקת החומש על ידי הרב והצילומים יתנהלו במהירות, כי הרב ממהר לשוב ללשכתו. שוב תגובתו הייתה – "מי אמר לך שאני ממהר"?
החלוקה התנהלה בניחותא, כאילו לרב זצ״ל יש את כל הזמן שבעולם. הוא נתן לנו את התחושה שכעת הוא כל כולו שלנו, ושום דבר לא מעסיק אותו. הוא הגיש בסבלנות את החומש לכל תלמיד, ביקש ממנו שינשק אותו, הניח את ידו על ראשו, בירך אותו [לעיתים תוך עצימת עיניים], ולחץ את ידו. הוא המתין בסבלנות עד שכל תלמיד ותלמיד הצטלם איתו למזכרת. [פעמים רבות כאשר בטקס נכח אבא או סבא של תלמיד אותו הכיר הרב זצ״ל, הוא כיבד אותו בזכות להעניק את הסידור לבן או לנכד. גם אותי הוא כיבד בכך]. תמיד, לאחר סיום הטקס, כשהרב פסע בדרכו לעבר היציאה מבית הכנסת, ניגשו אליו גברים, ובעיקר נשים, וביקשו, בעל פה או בכתב, את ברכתו. למרות שהוא מיהר, לא היה אחד שלא זכה לקבל את ברכתו, שניתנה בחום ובחיוך על הפנים. שאלתי את עצמי לאחר כל טקס - מדוע הרב זצ״ל השקיע מזמנו היקר לטקסים אלו, תוך נתינת תחושה שיש לו את כל הזמן שבעולם? נדמה לי, שהוא הבין היטב שיש להשקיע בצעירי הצאן, כך הוא הכין וחינך את הדור הבא. קשה לתאר ולהסביר, מה תלמיד בכיתה א' מקבל לכל החיים, מחוויה כל כך מרגשת ובל תימחה, בראותו את הופעתו האצילית והמרשימה של הרב זצ״ל בגלימה והכובע המיוחד של הראשון לציון.
כאשר הרב זצ״ל סיים את תפקידו כרב ראשי, הוא המשיך לחלק לנו את הסידור או את החומש בבית הכנסת שלו, "היכל יעקב" בשכונת "קרית משה". בכ' באדר א' תשס״ח, עמדו תלמידנו, מתלמוד תורה "נחלה" ממ״ד הר-נוף, לקבל את הסידור מהרב זצ״ל. יום לפני החלוקה, הודיעה לי מזכירתו בטלפון, שהרבנית, ששמרה מאוד על בריאות הרב זצ״ל, הודיעה לה שהטקס יתקיים מחר כמתוכנן. למחרת בבוקר הגעתי לבית הכנסת לפני כולם, כדי להכינו כראוי לטקס. עליתי ללשכת הרב זצ״ל, ולתדהמתי הרבה המזכירה מבשרת לי, שהרבנית הודיעה לה זה עתה בצער, שהרב לא מרגיש טוב, לכן הוא לא יוכל להגיע. נדהמתי, לא ידעתי מה לעשות. איך אודיע על כך למנהל, לתלמידים ולהורים, ומי יחלק את הסידורים במקומו! ?
התלמידים הגיעו בזמן לבית הכנסת, ההתרגשות של התלמידים והוריהם הייתה רבה. הם התיישבו במקומות והמתינו לכניסת הרב זצ״ל. בלית ברירה עליתי על הבימה שלפני ארון הקודש, והודעתי בצער, שלפני רבע שעה קיבלנו הודעה, שהרב לא יגיע עקב מצב בריאותו, האכזבה הייתה גדולה. שינינו את כל התוכנית. פתחנו בהופעה ובשירה של התלמידים. לפתע אני רואה דרך החלונות את הרב זצ״ל! אני לא מאמין למראה עיניי. הודעתי מייד, שהבלתי יאומן מתרחש, הרב זצ״ל בכל זאת מגיע, ואני פשוט לא מבין ויודע כיצד התרחש ה״מופת" הזה. ההתרגשות של כולנו הייתה עצומה. גם הפעם הוא ביקש שאדבר לפניו. למרות חולשתו, הוא עלה על הבימה, וכהרגלו דיבר ובירך את התלמידים והוריהם. כהרגלו הוא חילק את הסידור תוך מתן יחס אישי לכל תלמיד, והמתין בסבלנות שכל אחד יצטלם איתו למזכרת. לא יכולתי לעלות בדעתי, שזו הפעם האחרונה שאנו זוכים לטקס מיוחד זה. בשביעי של פסח הרב זצ״ל אושפז! כנראה, שהיינו בית הספר האחרון שזכה לטקס מיוחד ומרגש זה. לאחר בירור, נודע לי, שאחד האבות שהיה לו קשר קרוב אל הרב זצ״ל, הרב אבי ברמן מנכ״ל ה-o. u. בארץ, התקשר למשפחה ובירר אם בכל זאת יש אפשרות שהרב יגיע. ואכן, לאחר הסכמתו של הרב זצ״ל ואישורה של הרבנית, הוא הגיע בכל זאת. שוב למדתי על גדולתו והבנתו החינוכית. הרב זצ״ל לא רצה לאכזב את התלמידים, שחיכו כל כך הרבה זמן לטקס מיוחד ומרגש זה. אציין, שהרב חילק סידור או חומש גם לבנות, וזאת מתוך הערכה לתפקידן כאמהות לעתיד והיותן המחנכות של הדור הבא. המחזורים הבאים כבר לא זכו למעמד המיוחד הזה, ועבורנו זה לא היה אותו טקס כמו בכל שנה - העיקר היה חסר מן הספר. אנו מרגישים היום, שברכותיו של הרב זצ״ל עומדות לנו בהצלחתנו החינוכית עם תלמידנו. באמת היינו כיתומים, כולנו מרגישים כבניו ונכדיו. בע״ה נחנך את תלמידנו לאור גדולתו בתורה ומידותיו המיוחדות.
ביקור בתערוכה לרגל שנת ה-70 לייסוד הרבנות הראשית
בשנת תש״ן הכנו בבית ספרנו, ממ״ד תורני הר-נוף, תערוכה גדולה על הרבנות הראשית ועל עשרת הרבנים הראשיים שהיו עד אותה העת, לכבוד שנת ה-70 לייסודה. הזמנתי את הרב זצ״ל, שהיה אז הרב הראשי, לבוא לבקר בתערוכה, להפתעתי הוא הסכים מייד למרות עיסוקיו הרבים. ואכן, בי״ב באייר הוא הגיע לביקור, יחד עם ראש לשכתו, הרב שמואל זעפרני. הביקור היה מרגש במיוחד, מראשיתו ועד סופו. מאות תלמידי בית הספר, לבושים בחולצות לבנות, עמדו ברחבת בית הספר וקיבלו את פניו בשירת "שאו שערים". הרב זצ״ל התרגש מאוד. הוא נעמד ליד המיקרופון שהכנו בחצר, ובירך בחן את כל התלמידים. התלמידים חזרו לכתות, והרב זצ״ל נכנס לבקר בתערוכה. הוא גילה בה עניין רב, והתעכב על פריטים רבים. בסיום הביקור בתערוכה הוא הביע הערכה גדולה לתערוכה, ופנה אלי: "אני מבקש שתערוכה זו תעבור בכל הארץ, כדי שבני הנוער והציבור ידעו משהו על הרבנות הראשית", ואכן כך עשיתי. לאחר מכן הוא נכנס לחדר המורים, לשיחה קצרה עם ההנהלה. הוא שאל: "מה חסר לכם?" המנהל השיב לו: "בית הספר שלנו הוא נפרד לבנים ובנות, אך משרד החינוך אינו מכיר בצורך שבכך, לכן ההורים מממנים את ההפרדה הזו, וזה נטל כבד מאוד". הרב זצ״ל השיב: "אל דאגה אני אכתוב על כך לשר החינוך, יצחק נבון". ואכן, הוא הבטיח וגם קיים. כעבור זמן קיבלנו מכתב ממשרד החינוך, בו התבשרנו שההפרדה אושרה.
הביקור לא הסתיים בכך. הרב זצ״ל ירד לקומה התחתונה, שם המתינו לו תלמידי כתות ה'-ח' לשיחה קצרה ולשאלות ותשובות. הוא התייחס בשיא הרצינות לכל שאלה ושאלה. לאחר מכן עברנו לאגף הבנות, גם שם הוא נתן שיחה קצרה וענה על השאלות של התלמידות. אחת מהתלמידות שאלה - מדוע האבא לא מברך "ברוך שפטרנו" בעת הגיע ביתו לגיל מצוות, כשם שהוא מברך על בנו בהיותו בר-מצווה? הופתעתי משאלה זו, שאף פעם לא חשבתי עליה, הייתי סקרן מאוד לשמוע כיצד הרב זצ״ל ישיב לה על שאלה מפתיעה זו. הרב זצ״ל ענה לה בטוב טעם ובחוכמה רבה. לא ידעתי באותה העת, שאותה בת שלחה מכתב ללשכתו, וביקשה ממנו שיענה לה בכתב על אותה שאלה, בנימוק שבעוד חודש יש לה בת-מצווה וברצונה להקריא את תשובתו בדרשתה. כדי לשמחה הרב זצ״ל נענה לבקשתה ברצון. כיצד נודע לי הדבר? כאשר התחלתי לערוך את הספר "שו״ת הרב הראשי" [כפי שאספר להלן], לפתע נתקלתי במכתב מפתיע זה, ובתשובת הרב זצ״ל. כמובן הכנסתי את התשובה לספר [היא מופיעה בכרך של שנת תש״ן-תשנ״ג סי' נ״ח]. מתשובה זו למדתי, שהרב זצ״ל התייחס ברצינות לתלמידה בכיתה ו' כמו לרב ראשי של עיר גדולה או לראש ישיבה גדול או לראש הממשלה.
חנוכת הבית
בי״ג בשבט תשנ״ג חנכנו את אגף הבנות של בית הספר הממ״ד התורני בהר-נוף. אורח הכבוד היה הרב זצ״ל. ההתרגשות של הצוות והתלמידות לקראת בואו הייתה גדולה. הרב קבע את המזוזה בפתח בית הספר, ולאחר מכן חתם על "אמנת ירושלים", לכבוד 25 שנה לאיחודה במלחמת ששת הימים. לאחר דברי ברכה קצרים, הוא העביר הרצאה נהדרת שעסקה בתפקידה של האישה בעם ישראל. אחת מהנכדות של הרב זצ״ל הגישה לו שי בשם בית הספר [הנכדה השנייה חלתה באותו היום], הוא היה נרגש מאוד לקבלה. המורה לאומנות הכינה כשי, תמונה מעוטרת בה נכתב משפט אחד שהרב אמר בנאום שלו בעת הכתרתו לראשון לציון, בב' בתמוז תשמ״ג בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי: ". . . על ראשי העם ללכת ממקום למקום כשמואל הרמתי בשעתו, ולהפיץ את המאור שבתורה לעם, להשקותם מים התורה והיראה, לאחד ולחבר את כל חלקי העם בארץ ובגולה להיות כאיש אחד וכאחים לכל דבר." טקס זה התקיים כחודש וחצי לפני שהרב זצ״ל סיים את תפקידו כרב הראשי לישראל. ואכן, עד יום מותו, הוא הגשים בעצמו בצורה המופלאה ביותר, את אשר דרש מראשי העם - הפצת תורה בכל אתר ופעילות לאחדות העם. באותה תמונה כתבנו לרב זצ״ל ברכה בלשון חז״ל (תענית ה' ע״ב): "אילן אילן במה אברכך? . . . יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך!" ואכן, הרב זצ״ל זכה שברכה זו התקיימה במלואה. תמונה זו הייתה תלויה בסלון בביתו של הרב זצ״ל זמן רב.
שיעור חינוך בחצי דקה
אני משמש גם כרב אולפנת "חורב" בירושלים. זכינו שהרב זצ״ל הגיע אלינו מספר פעמים, או לפני ראש השנה או לפני חג הפסח. שנה אחת הוא הגיע ל״ערב התעוררות" שהתקיים בלילה שלפני יום הכיפורים. מתוך המדרשים והסיפורים הרבים, שווה את ליבי סיפור אחד בעל מסר חינוכי אדיר. שנה אחת יצא הרב זצ״ל, עוד לפני שהיה רב מפורסם, לשוק ארבעת המינים. ליד דוכן הלולבים הוא ראה אברכים הבודקים בעיון את ראשי הלולבים, תוך נגיעה בעלה העליון בידיים, מתוך רצון למצוא לולב כשר למהדרין. קשה היה לו להתאפק, הוא פנה אליהם ואמר: "אתם גזלנים"! הם נדהמו. לתמיהתם על מה ולמה הם זכו לתואר מפוקפק זה, הוא השיב - "בפתיחת העלה העליון פסלתם את הלולב, ובכך גרמתם נזק ממוני למוכר." למדתי מהרב זצ״ל לימוד גדול - חשוב מאוד להדר במצוות, אך לא על חשבון הזולת! ביקרו האחרון אצלנו היה לפני חג הפסח. השיחה הייתה נפלאה, כרגיל מתובלת במדרשי חז״ל, הלכות וסיפורים שריתקו למעלה משש מאות תלמידות, מכיתה ז' ועד כיתה י״ב. הרב זצ״ל סיים את שיחתו ורצה לרדת מהבימה, אך עצרתי בעדו. רציתי להביע בפניו הערכה על שיחתו, ולהודות לו בפני כל התלמידות, על שהתפנה מכל עיסוקיו הרבים שלפני החג ונאות לבוא אלינו. איחלתי לו ולנו, "שנזכה לאכול השנה מהפסחים ומהזבחים". והוספתי, שאם מחר ייבנה בית המקדש, ככהן יהיה עלי להקריב את קורבן הפסח, אמנם איני בקיא מספיק בהלכותיו, אך איני מוטרד מכך, כי כל שאלה וספק שיתעוררו לנו, נוכל לשאול מייד את הרב מרדכי אליהו. הרב זצ״ל שמע זאת, ניגש חזרה למיקרופון, ואמר בפני כל התלמידות: "הרב כ״ץ אתה טועה, לא אני אפסוק לכם! כאשר ייבנה בית המקדש ויבוא המשיח במהרה בימינו, יקומו לתחייה משה ואהרון, והם יפסקו לכם!". איזו ענווה, אם הכבוד לא מגיע לו, הוא יברח ממנו. היה זה "שיעור חינוך" המדהים ביותר שזכיתי לשמוע, אומנם הוא ארך פחות מחצי דקה, אך היה בו מסר נפלא לכל החיים.
שו״ת הרב הראשי
בשנת תשס״ח פנה אלי בנו של הרב זצ״ל, שלמה, בבקשה: כחוקר הרבנות הראשית, וכאחד מעורכי הספר "הרבנות הראשית: שבעים שנה לייסודה", וכמי שזכה ליחס מיוחד מהרב זצ״ל, הוא מבקש שאקבל על עצמי לערוך ספר חדש ומיוחד במינו. הרב זצ״ל, בהיותו רב ראשי, כתב אלפי תשובות בהלכה, קצרות וארוכות, חלקן עם מקורות ונימוקים וכאלה בלי, לתלמידים, לתלמידות, למורים, לרבנים, לראשי ישיבות ולסתם "עמך", מהארץ ומהעולם כולו. התשובות מצויות בקלסרים, המונחים כ״אבן שאין לה הופכין". בקשתו הייתה, שאשב עם הרב זצ״ל, ואעבור איתו על כל התשובות, כדי שהרב זצ״ל יתקן ויוסיף מקורות ונימוקים, כאילו הוא כותב את התשובות היום. ברגע הראשון סירבתי - מי אני שאגע בדברים של הרב זצ״ל? ! ביקשתי שהות למחשבה, אך כעבור זמן קצר הודעתי לבנו שאני מוכן לקבל את המשימה, וזאת מתוך מחשבה, שבכך אוכל להחזיר לרב זצ״ל, ולו במעט, על כל מה שאני חב לו, על עזרתו בכתיבת ספריי בהלכה, ועל כל השנים בהם הוא חילק לתלמידיי את הסידור או את החומש. ואכן, הגעתי לבית הרב זצ״ל לתחילת העבודה המשותפת. התקבלתי בחביבות רבה ע״י הרב זצ״ל והרבנית שתחיה לאורך ימים טובים. התיישבנו בחדרו הקטן העמוס באלפי ספרים. בפגישות הראשונות נכחה גם נכדתו, שהייתה אחראית על עריכת השאלות, וגם בני, שהיה אחראי על סידור הדפים, ותיוק התשובות המתוקנות בקלסר. לאחר מכן היו לי פגישות רבות ביחידות עם הרב זצ״ל, בהן ראיתי את גאוניותו, ואת מידותיו המיוחדות. הוא עבר על כל תשובה, ובכתב ידו הוסיף ותיקן מה שנראה לו. כשסיים, הושיט לי את התשובה המעודכנת, ואמר: "קרא, האם זה מובן כעת?", קראתי ונהניתי. לעיתים השבתי – "סליחה, לא כל כך. אני רוצה שאת השו״ת הזה, בניגוד לספרי שו״ת אחרים, יקראו ויבינו גם תלמידיי ותלמידותיי, לכן האם הרב מוכן להוסיף מספר מילים להבהרה וכן מקורות נוספים"? הרב זצ״ל הסכים מייד! הוספתי ושאלתי שאלות להבהרה ולתוספת העניין. הרב זצ״ל, בסבלנות רבה ובענווה גדולה, התייחס בכבוד רב לכל הערה ובקשה שלי.
פעם אחת ביקשתי שיוסיף מקור לאחת ההלכות שכתב. הרב זצ״ל ביקש ממני לתת לו את הספר שנמצא מאחורי גבי. הסתובבתי לאחור וראיתי רק סידורים. הרב זצ״ל ראה מייד את המבוכה שלי, ואמר: "מאחורי הסידורים, בצד ימין נמצא הספר, קח אותו", וציין לי היכן לפותחו, כמובן המקור היה מדויק להפליא. מבני הוא ביקש שיביא לו מסכתות מהש״ס, שולחן ערוך, משנה ברורה, ועוד. תוך דקות הצטברו ספרים רבים על שולחנו. תוך שניות הרב זצ״ל מצא כל מקור כדי לצטטו במדויק. ראיתי גאונות אמיתית.
אחת הפגישות נקבעה לשעה 19: 00, הגעתי 5 דקות לפני הזמן, והתיישבתי על כסא ממול לדלת דירת הרב זצ״ל. בדקה ל-19: 00 נפתחה לפתע הדלת, הרב זצ״ל, שהיה שקוע בלימודו לא שכח את מועד הפגישה, עמד בפתח והזמין אותי בחביבות רבה להיכנס פנימה. פעם אחת נכנס אל הרב זצ״ל רב חשוב מחוץ לארץ עם ביתו, וביקש את ברכתו לפני חתונתה. הבנתי שהשיחה ביניהם יכולה להיות אישית וביקשתי לצאת מהחדר, אך הרב זצ״ל לא נתן לי, ואמר: "אתה תשב במקומך"! כל העת הוא נתן לי את התחושה שהוא כל כולו שלי, וכרגע אני האורח החשוב ביותר שלו, ולכן אין סיבה שאצא מפני אורח לרגע. מספר פעמים הרבנית הכניסה קפה לרב זצ״ל, אך הוא סירב לשתות, תוך הסבר שכעת הוא עסוק בתורה. פעמים רבות, בין תשובה לתשובה, הוא סיפר לי סיפורים מרתקים על גדולי ישראל ועל ההווי של ירושלים של פעם. אכן, הכנסת האורחים שלו ושל הרבנית הייתה למופת.
אספר רק על תשובה אחת שהרב זצ״ל כתב, האומרת הכל על ייחודו בפסיקת הלכה. בזמנו הוא נשאל ע״י פקיד גבוה במשרד הדתות - האם מותר לתת לשאינם יהודים סכום כסף מקופות הצדקה הקבועות ליד הכותל המערבי? תשובתו הייתה נחרצת - לא! אמרתי לרב זצ״ל: כאשר התשובה שכבה בתוך קלסר במשרד הדתות איש לא ידע עליה, אך כעת אם נפרסם אותה בספר יגידו על הרב שהוא גזען, אולי כדאי לוותר עליה. תגובתו המיידית הייתה - "מה איכפת לי!". הוא הוסיף ונימק את תשובתו - "היהודי שתרם מכספו, התכוון לתת אותו לצורכי הכותל המערבי והדומה לכך, ולא להוצאות רפואיות וכדומה". זה היה לימוד גדול עבורי. הבנתי שאם הרב זצ״ל חושב שזו ההלכה, שום דבר לא יזיז אותו, ולא מעניין אותו מה יגידו בתקשורת, ומה יחשבו עליו וכו'. באחת הפגישות, הרבנית הכניסה אל הרב זצ״ל מספר פעמים בקשות שהרב יאשר שמות לתינוקות שנולדו, לזיווג, ועוד. ביקשתי מהרב זצ״ל שיסביר לי כיצד הוא קובע איזה שם ראוי ואיזה לא, להפתעתי הרבה, מתוך כבוד אלי, הוא הסביר לי זאת בקצרה.
הספקנו לעבור על כל החומר. סיימנו זאת בערב שלפני ליל בדיקת חמץ. אמרתי לרב זצ״ל: סיימנו את "ביעור החמץ", והודיתי לו על כל המאמץ שהשקיע, ואיחלתי לו ולרבנית חג שמח וכשר. לא ידעתי באותה העת, שהייתי, כנראה, אחד מהאחרונים שראו את הרב זצ״ל על רגליו בענייני עבודה וכתיבה. בשביעי של פסח הובהל הרב זצ״ל לבית החולים. כעבור זמן נדפס הספר, "שו״ת הרב הראשי", והרב זצ״ל שמח מאוד לקבלו. על התשובות בכרך השני, לצערי הרב, כבר לא זכיתי לעבור עם הרב זצ״ל, הוא שכב בבית החולים "שערי צדק". כאשר סיימתי את עריכת הספר, הרב זצ״ל שכב בביתו, נכנסתי אליו כדי לשאול את כל השאלות להבהרה שהיו לי, הרב זצ״ל השיב לי בבהירות על כולן. אחת השאלות עסקה בחובה לברך על חכמי ישראל: "ברוך שחלק מחוכמתו ליראיו". שאלתי אותו - על מי בדורנו אפשר לברך ברכה זו בשם ומלכות ללא חשש? הוא השיב לי ללא היסוס - על הרב אברהם שפירא זצ״ל. [ואכן, כחוקר הרבנות הראשית, ביקרתי פעמים רבות ב״היכל שלמה", ראיתי את ההערכה וההערצה שהייתה ביניהם. למרות שלעיתים הייתה ביניהם מחלוקת בנושאים שונים, מעולם היא לא יצאה מחוץ ללשכתם, מעולם לא היו ביניהם מריבות]. כעת אני מכין את הכרך השלישי והרביעי של השו״ת, ולצערי הרב, כבר לא אוכל לשאול אפילו שאלות להבהרה.
אספר עוד "מופת" חינוכי הקשור לספר זה. לפני ראש השנה האחרון לחייו, שעתיים לפני כניסת החג, התקשר לביתי בנו של הרב זצ״ל, שלמה, ומודיע לי – "הרב [ששכב בבית החולים "שערי צדק"], רוצה לדבר איתך". לא האמנתי למשמע אוזני, הטלפון כמעט נפל מידי. הרב זצ״ל בחביבות רבה הודה לי על כל עמלי בהוצאת ספרו, "שו״ת הרב הראשי", בירך אותי ואת בני ביתי לשנה החדשה. התרגשתי מאוד. ביקשתי גם כן לברכו, בירכתיו בברכת כוהנים וברפואה שלימה, שיזכה במהרה לעמוד על רגליו ובע״ה נמשיך בעבודתנו המשותפת בכרך הבא. הרב הודה לי בהתרגשות על ברכותיי. גם הפעם למדתי ממנו לימוד גדול לכל החיים - להיות בן אדם, ולשים לב לפרטים הקטנים גם שעתיים לפני היום הגדול והקדוש! הבנתי מה זה להכיר טובה, ולא משנה מי עשה לך אותה, ומה כמותה או איכותה.
זכיתי להכיר מקרוב אדם ענק ומחנך גדול, שידע בענווה גדולה, להתכופף ולרדת עד לרמה של תלמידים בכיתה א', כדי לרוממם ולהופכם בבוא היום לבני תורה אמיתיים. תמיד ידענו שהוא גדול וקדוש, אך לא ידענו עד כמה. כבר כעת אנו חשים בחסרונו ומתגעגעים אליו. מי ייתן לנו תמורתו. יהי זכרו ברוך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה