כיפה להשכיר *ר*
בעמק יפה בין כרמים ושדות
ישנה גבעה ועליה 4 אשקוביות
ומי גרים שם?
באשקובית הראשונה
גרים רונן ורננה
המוזיקה בביתם מתנגנת בקולי קולות
כבר קשה להם ללכת מרוב ריקודים בחתונות
באשקובית מספר שתיים
גרים נוף ושמיים
מיד כשנחתו מהודו שינו את השם
כי עכשיו כשחזרו הם צריכים משהו הולם
באשקובית השלישית
גרים אלישיב ויהודית
כל היום עוסקים הם בדברי תורה
וגם בשעות הקטנות מתפלפלים הם בגמרא
באשקובית הרביעית
גרים אלקנה וצורית
את הילדים שלהם הם מגדלים לבד
כי הם ממש לא מאמינים בממסד!
תמיד רצו תושבי הגבעה להוסיף לה עוד גוון
אך המועצה לא הסכימה להוסיף אפילו קרוואן
ופתאום לאחרונה
הם קיבלו אישורי בניה
כי לפני שראש הממשלה יחליט על עוד פינוי
הם קיבלו עוד אשקובית - ככה, לפיצוי.
כתבו דרי הגבעה שלט,
תקעו מסמר מעבר לדלת,
וקבעו שלט ליד המחסום בקיר:
"דירה להשכיר".
ראשונים הגיעו מיכל ויהונתן
הם ברחו מהעיר בגלל הרעש והבלאגן
הכל אצלם הולך על מי מנוחות
אצלם כבר ב7 עושים כיבוי אורות
ככה הם דתיים מופנמים
אבל כל מצוה עושים לפני ולפנים.
הגיעו מכל קצוות הגבעה השכנים
עמדו מולם וניסו להיות נחמדים;
הנאים החדרים בעיניכם?
- נאים.
הנאה המטבח בעיניכם?
- נאה.
הנאה המסדרון בעיניכם?
- נאה.
אם כן, שבו איתנו.
- לא, לא נשב.
למה?
- השכנים אינם טובים בעינינו
איך נוכל אנחנו אנשי השקט והכבוד
לחיות עם "שַמְחמים" שכל מה שחשוב להם זה לרקוד?
רונן ורננה הפנו את גבם בקול שירה
ומיכל ויהונתן מיהרו להם אל האוטו בחזרה.
הלכו מיכל ויהונתן, הגיעו אית״י ושיל״ת
כל אבן חשובה להם בארץ, כל תל וכל משלט
הם באו לפה לחזק ולהתחזק
גם אם זה אומר לבית להתאזק
הארץ באה קודם, בראש ובראשונה
הם מתכננים לעשות בתקוע את החתונה.
הגיעו מכל קצוות הגבעה השכנים
עמדו מולם וניסו להיות נחמדים;
הנאים החדרים בעיניכם?
- נאים.
הנאה המטבח בעיניכם?
- נאה.
הנאה המסדרון בעיניכם?
- נאה.
אם כן, שבו איתנו.
- לא, לא נשב.
למה?
- השכנים אינם טובים בעינינו
איך נוכל אנחנו המחוברים לאדמה
לגור פה עם זוג שעזב את הארץ לשנה שלמה?
הורידה נוף מהחבל את השרוול
ואמרה לעצמה, שמזל שהם לא גרים פה, מזל!
הלכו אית״י ושיל״ת ובאו אחריהם גיל ומורן
הם היו עייפים כי חזרו מהפאב לא מזמן
אוהבים הם לראות את הסרטים הכי חדשים כמובן בלי כתוביות
ומורן, היא לא מפספסת אף פרק של הדוגמניות
התרבות תופסת בחייהם חלק לא זעיר
הם בכלל הגיעו לגבעה בשביל להכניס בה קצת חיי עיר
הגיעו מכל קצוות הגבעה השכנים
עמדו מולם וניסו להיות נחמדים;
הנאים החדרים בעיניכם?
- נאים.
הנאה המטבח בעיניכם?
- נאה.
הנאה המסדרון בעיניכם?
- נאה.
אם כן, שבו איתנו.
- לא, לא נשב.
למה?
- השכנים אינם טובים בעינינו
איך נוכל אנחנו האריסטוקרטים לגור פה עם שניים
שבאמת מעניין אותם להתווכח על דברים שקרו בימי הביניים
הסתכלו עליהם אלישיב ויהודית במבט של: "מאיפה נפלתם פתאום?"
הגמרא של אז זה האקטואליה של היום!
הלכו גיל ומורן, ובאו ירון ורעות
הוא כלי מעלי והיא אחרי 3 שנים שירות
אמנם הוא בקבע והם לא מתראים הרבה
כי כשהצבא קורא, אז הצבא קורא
אך "הוא עושה בשבילי הכל" היא מודה
והוא מסביר שפקודה היא פקודה.
הגיעו מכל קצוות הגבעה השכנים
עמדו מולם וניסו להיות נחמדים;
הנאים החדרים בעיניכם?
- נאים.
הנאה המטבח בעיניכם?
- נאה.
הנאה המסדרון בעיניכם?
- נאה.
אם כן, שבו איתנו.
- לא, לא נשב.
למה?
- השכנים אינם טובים בעינינו
איך נוכל אנחנו מלח הארץ של הממשל
לשבת עם אנשים שלא סופרים אותם בכלל?
עלו ירון ורעות על הג´יפ מהצבא
והאשקובית נשארה לה יתומה ועזובה
וכך על הגבעה בין האבנים
באים והולכים דיירים חדשים
אם נאה המטבח
אז אינו מרווח
אם נאים החדרים
אז אינם מוארים
ותמיד הם מוצאים בשכנים
פגמים שוליים וקטנים
היי, אתם שם בבית להתעורר
להתחיל לאהוב את השונה והאחר
תתחילו לקחת את זה באופן אישי
אחרת לעולם לא יבנה בית המקדש
השלישי.
ערכו של הזמן
על מנת להבין מהו ערכה של שנה אחת
שאלו תלמיד שנשאר כיתה.
על מנת להבין מהו ערכו של חודש אחד
שאלו אמא שילדה פג.
על מנת להבין מהו ערכו של שבוע אחד
שאלו עורך של עיתון אחד.
על מנת להבין מהו ערכה של שעה אחת
שאלו את האוהבים המחכים לפגישה.
על מנת להבין מהו ערכה של דקה אחת
שאלו את האדם שפספס רכבת.
על מנת להבין מהו ערכה של שניה אחת
שאלו את האדם שניצל מתאונת דרכים.
על מנת להבין מהו ערכה של אלפית השניה
שאלו את הספורטאי שזכה במדליית כסף.
האתמול הוא היסטוריה,
המחר אינו ידוע,
היום הוא מתנה.
לכן באנגלית קוראים לזמן הווה "PRESENT". . .
קבוצה של לומדים באופן קבוע,
היתה נפגשת אחת לשבוע
ימים רבים למדה החבורה בשקיקה,
כל דבר שלימד המרצה שתו החברים בצמא.
באחד הימים נעדר אחד
כמו כולם, גם הוא טיפוס מיוחד.
מיהר המרצה לבדוק את העניין
הוא מאוד קפדן ואינו מבזבז זמן. . .
החבר שנעדר מהלמידה הזמין את המרצה לביתו
כיוון שהבין שהוא מבקש לשוחח איתו
כשנכנס המרצה לביתו של החבר
ראה אח בוער. . .
מתחזק הכוח, מתחזקת האמונה בהצלחה,
וכשעושים משהו יחד ואחד מאיתנו מאבד כוחות
בזכות האש של כולם, הוא יתחמם מהלהבות. . .
אחרי מספר מלים של נימוס
התקרב המרצה אל האח ללא היסוס.
הוא ניגש אל הגחלים והרים אחד
והניח אותו בצד לבד. . .
הגחל שהוזז מחוץ לגחלים והונח מאחור
לאט לאט כבה והפך לאפור
המרצה עצר כאילו מהרהר
והפנה מבטו אל המארח, החבר.
המארח הביט במרצה
ולא ממש הבין מה הוא רוצה.
המרצה ביקש ללכת ובלי אומר ודברים
החזיר את הגחל שכבה לערמת הגחלים הבוערים.
חיש מהר הגחל האפור שכבה
נדבק באודם הלהבה. . .
הסתכל המרצה האורח
על חברו המארח
וביקש להיפרד לשלום
אמר החבר המארח למדתי שיעור חשוב, נפגש באותו המקום. . .
נתינה *ר*
שני ימים יש בארץ ישראל
אחד מימיו מתוקים,
וחיים בו דגים
ירק רב מקשט את גדותיו.
עצים רבים פורשים כנפיהם מעליו
ושולחים את שורשיהם לינוק את מימיו.
הירדן מזרים אל הים הזה מים חיים היורדים מן הגבעות
הציפורים בנו כאן את קיניהם בין ענפי העצים
הכל שמחים על שזכו לשבת במקום זה.
זהו ים כינרת.
אך הירדן ממשיך לזרום דרומה
ונשפך לתוך ים אחר.
שם אין זכר לדגים, וציפורים אינן מצייצות,
ואין שומעים צחוק ילדים
אין הירק מקשט את חופיו
וחיה ועוף אין שותים ממימיו.
זהו ים המלח.
מהו הגורם להבדל הגדול בין שני הימים שאינם רחוקים זה מזה?
אין האשם בירדן, הוא מזרים את מימיו לשני הימים.
הנה, זהו מקור ההבדל:
ים כינרת מקבל את מימי הירדן,
אך אינו שומר אותם לעצמו.
הוא מקבל וגם נותן.
תמורת כל טיפה הזורמת לתוכו
הוא מזרים מתוכו טיפה אחרת.
אך ים המלח אינו מחזיר.
הוא סוגר את מימיו בתאווה של קמצן
הוא אינו מוציא אף טיפה אחת.
ים הכינרת מקבל וגם מחזיר.
ולכן ים חיים הוא.
השני רק מקבל, ולכן קראו לו
ים המוות.
שני ימים יש בארץ ישראל
שני סוגי אנשים יש בעולם.
לפי כל חוקי האווירודינמיקה, ועל פי הדגמה במנהרת אוויר,
הוכח שדבורה אינה יכולה לעוף.
הסיבה לכך היא שמשקלה, מבנה וגודל גופה
באופן יחסי לאורך הכללי של כנפיה אינם מאפשרים לה לעוף.
אבל היות והדבורה אינה מודעת כלל וכלל
לעובדות מדעיות אלו,
ועקשנית היא מאד בדעתה
היא עפה,
ואפילו מייצרת קצת דבש. . .
האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת?"
מה מרגיש אדם היודע שהמוות קרוב? איך מתמודד אדם מאמין עם הרגעים הקשים של הפרידה מהאהובים לו ביותר. . . מהילדים, מהבעל, מהחברים. . . מהעולם הזה? אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות. אחרי חמש שנים שהדברים היו גנוזים אנו מביאים אותם לראשונה בפניכם
יוני לביא, חברים מקשיבים
כשהמכתב הראשון של אורית הגיע לאתר האינטרנט של "חברים מקשיבים" לא היה ברור אפילו האם היא שואלת על בעיה של מישהי אחרת או שמדובר בה עצמה. במשך כשבועיים ולאורך עשרה מכתבים נחשפו חלקי הפאזל אחד לאחד, וגילו על אישיות מיוחדת במינה, שעומדת בניסיון שרק מעטים עומדים בו.
כך היו מילותיה הראשונות אלינו:
"יש לי שאלה שמטרידה אותי מאד. מישהי חולה במחלה קשה התייעצה פעם, האם ראוי, ואיך, ליצור קשר זוגי ולהקים משפחה. מצד אחד יש בחיים ה״רגילים" את כל האופטימיות שבעולם, וזה גם מה שמחזיק על הרגלים ודוחף להתגבר. בעל אוהב, חבר אמיתי לדרך, אחד כזה שידע מראש למה הוא נכנס ועשה זאת מאהבה רבה. היא קבלה את ברכת הדרך מרב מוערך ביותר. אבל עכשיו כבר יש גם ארבע ילדים, וזהו זה, הגיע סוף הדרך. כמו שאומרים היום, היא מתבקשת ל״מדרשה של מעלה". . . הילדים האלו יגדלו בלי אמא, שאהבה אותם מאד ורצתה בהם מאד, ובעל כורחה - זה עניין של ימים - לא תהיה איתם עוד. וזה מה שמטריד - האם זו אהבה או אנוכיות ללדת כשיודעים שהם יגדלו יתומים?
האם אלה נקיפות מצפון של אמא פולניה או בעיה אמיתית של הפער בין הרצונות שלנו והתקווה שלנו שהכול יהיה בסדר, לבין המציאות שאי אפשר להתכחש לה?"
כעבור יום, עוד לפני שהספקנו לענות, היא שלחה לנו שוב:
"שלחתי כבר שאלה אתמול בעניין זה, ואין תגובה, ורציתי לשאול שוב כי זה מטריד את מנוחתי. מישהי שיודעת שהיא חולה מאד - האם ראוי שתלד ילדים? כמובן שהיא רוצה בכך מאד, אבל האם זה לא להביא לעולם יתומים?
השאלה הזאת היא כבר בדיעבד, ובכל זאת - האם זה נחשב אגואיזם לרצות להחזיק ילד קטן על הידיים, או תקווה שכנגד כל הסיכויים ונגד כל תחזיות הרופאים יהיה טוב? ומה עם טובת הילדים?
אני מוכרחה לשוחח על זה עם מישהו.
בבקשה".
הדברים האלו הפתיעו אותנו. לא ידענו אז שמדובר באישה אמיצה שמתמודדת כבר שנים עם מחלת הסרטן. שבעלה נשא אותה לאישה למרות שידע על מחלתה. הוא כה אהב אותה עד שהיה מוכן ללכת יחד איתה באש ובמים. שהביאו יחד לעולם ארבעה ילדים, לצד ההתמודדות הקשה עם המחלה.
בתחילה הצעתי לה להתקשר לקו של "חברים מקשיבים" ולשוחח טלפונית עם אחת המשיבות שלנו. בכל זאת הוספתי לה גם כמה מילים כתובות:
"החיים הם מתנה יקרה שקיבלנו מריבונו של עולם. עלינו להודות על כל רגע מהם ולנצל כל שנייה של חיים בצורה הטובה ביותר. יש שזכו לחיים ארוכים ויש לקצרים. אך המדד העיקרי לחיים מוצלחים אינו משך הזמן. יש שבזבזו את שנותיהם הארוכות, ויש שהספיקו הרבה בזמן הקצר שהיו כאן. השאירו חותם. יש אנשים שנשלחו לכאן על ידי אלוקים לשליחות קצרה ויש לשליחות ארוכה. למה זה כך? איננו יודעים. זהו סוד ה' שנשגב מבינתם של בני אדם. מה שמוטל עלינו זה לנצל את החיים שהוענקו לנו עד תום.
אישה או איש שיודעים שימיהם קצרים, אם יש ביכולתם להקים משפחה עם בן זוג שיהיה מודע למצב שלהם ובכל זאת יבחר להינשא לו - הרי זו מצווה גדולה.
לדעתי אם מבחינה בריאותית יש ביכולתה/ו להביא ילדים לעולם - זו מצווה גדולה וראוי לעשות כן, גם אם יישארו בסופו של דבר בגיל צעיר ללא אחד מההורים. מתנת החיים שהאם תיתן לילדיה כל כך גדולה, עד שעולה על כל קושי שיהיה בזה שיגדלו בלי אמא. הרי יש בינינו הרבה ילדים שאיבדו הורים בתאונה או מחלה, וב״ה חיים וגדלים לתפארת למרות הקושי.
מעבר לזה, יש בהַמְשַכָה של חיים לעולם, שיישארו גם אחרי פטירתה - במובן מסוים הַמְשַכָה של החיים שלה, על ידי ילד, בשר מבשרה.
שנזכה בעז״ה לבשורות טובות ורפואה שלימה לכל חולי עם ישראל, ואם תרצי את מוזמנת לכתוב לי עוד
כל טוב
יוני, חברים מקשיבים
לא חלפו שעות רבות והגיע מכתב שני ממנה:
"תודה על תשובתך. יש לי שאלה נוספת. האם זה נכון להכין את הילדים לפרידה מאמא, לדבר על העולם הבא, או שיש בכך פגם באמונה שהקב״ה יעזור והכול יסתדר? יש פער בין המלחמה הבלתי מתפשרת לחיים, הדורשת לעתים גם הכחשה של סטטיסטיקות או אמונה שאינך נכלל בתוכן, לבין הרצון שהפרידה לא תנחת כרעם ביום בהיר, לעזור להן, להכין אותן לקבל באהבה אם וכאשר כבר אי אפשר יהיה לשנות. נראה לי שהדבר הכי מחמיא לאמא הוא שהיא תהיה כל כך חשובה לילדים שהם יישברו לגמרי כשתלך. אבל מה שמחמיא הוא לא מה שנכון.
מה שנכון לאמא זה להוביל אותם למצב שבו מרגע הפרידה הם יוכלו, בכאב ובאמונה, להמשיך לצעוד לבד.
כמו שאתה ודאי מבין, אשמח לתשובה מהירה. . ."
כתבתי לה חזרה:
"שלום לך. אני מזדהה מאוד עם הקושי לאחוז בשני הקצוות גם יחד. מצד אחד, להמשיך להתפלל, להילחם ולהאמין שעוד יש תקווה (כך גם הדריכונו חז״ל - "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים").
ומצד שני - לא להתעלם מן המציאות, ואם הרופאים אומרים שייתכן שהאמא תאלץ להיפרד מן הילדים בקרוב, יש מקום גם להכין אותם ברמה מסוימת לזה.
מחמאה לאמא ש״הילדים יישברו", היא לא העניין החשוב באמת, כמובן.
הרי בכל מקרה לילדים יהיה קשה מאוד בלי האימא שלהם!
לא צריך להוסיף להם כאב.
כיצד לעשות זאת?
אינני מומחה גדול לעניין, ואולי ראוי לשאול רבנים ואנשי חינוך בנושא כזה. לעניות דעתי המסרים שצריך לשדר הוא שאמא מאוד חולה וצריך להתפלל עליה. שאמא מאוד אוהבת אותם, וגם אם היה תהיה רחוקה מהם היא תשמור עליהם מרחוק. שאבא יישאר לצידם לטפל בהם. שאם אמא תלך זה יהיה למקום טוב יותר יחד עם כל הצדיקים ושיום אחד הם עוד ייפגשו.
בהצלחה רבה וישועת ה' כהרף עין.
אם תרגישי צורך את מוזמנת לכתוב לי עוד או להתקשר אלינו לקו
יוני
וכך היא כתבה בתגובה:
"שוב שלום. סליחה על החזרה אל המדיום הכתוב, ולא אל שיחת הטלפון - לכתוב זה כמו לחשוב, ומותר להרהר, אבל להגיד בקול רם למישהו בטלפון זה דורש מאמץ מסוג אחר, שאין לי את הכוחות אליו. . .
ייתכן שצריך לתת לילדים תשובות אחרות בנוגע לשאלה "למה". כמבוגרים אנחנו יודעים שאין לעשות את חשבונו של מקום. האם התשובה לילדים יכולה להיות כזו? או שהם צריכים תשובה בנוסח "אמא צדיקה והקב״ה רוצה אותה לידו", כשאמא יודעת שהיא ממש לא צדיקה. . . "
כעבור כמה דקות היא שלחה תוספת:
"שלום יוני.
עוד דבר - אני מצטערת שלא הבעתי את תודתי האמיתית על האוזן הקשבת, ועל כך שאתה נמצא שם בעת כזאת. אני מודה ונרגשת. העולם הזה נפלא בזכות אנשים כמוך. אני מודה לך מאד על התייחסותך המהירה והתומכת. לו היית יודע כמה חשובה נוכחותך ברגעים של סערת נפש.
ועוד שאלה, כנראה אחרונה, כי נראה לי שאת האחרות אתקשה לשאול. במצב כזה יש לא רק ילדים, אלא בראש ובראשונה בעל אהוב, חבר נעורים, המושיט יד עוזרת ולב תומך בכל צעד. הוא צריך להתחתן שוב ולא להישאר בודד. אם קשה לו לשמוע על כך בעל פה, האם נכון להשאיר לו מכתב, בכתב יד, ובו בקשה מסוג כזה? זה תובעני מדי?
לפעמים נגמר הכוח. . .
אורית"
הדברים האחרונים ממש הדהימו אותי. אישה צעירה ששוכבת על ערש דווי, חולה ומיוסרת כשהמוות קרוב, ומה שהיא חושבת עליו זה לדאוג לבעלה שיתחתן אחר כך שוב. כתבתי לה חזרה:
"אורית יקרה.
שמחתי לגלות סוף סוף את שמה של האישה האמיצה שאני מתכתב איתה. שלחי לי בבקשה את שמך המלא ואת שם אמך, ואתפלל עלייך בעז״ה וגם אעביר לאחרים.
בני כמה הילדים שלך? רוצה לספר לי עליהם?
לגבי מה ששאלת מה לומר לילדים על השאלה 'למה?' - לדעתי במקרה כמו זה אין צורך ואין טעם בלנסות להסביר לילדים למה. גם אנחנו, המבוגרים, לא יודעים למה, ואנחנו משתדלים להמשיך לחיות למרות השאלה הזו ואיתה. לא צריך לספק לילדים שקרים או תשובות ילדותיות שעם הזמן בעצמם ייווכחו שאינן מספקות. אפשר לומר להם שלא הכול אנחנו מבינים ולא הכול אנחנו יודעים. יחד עם זה לומר ולהדגיש שאמא הולכת למקום טוב יותר, ותהיה שם יחד עם כל הצדיקים, עם אברהם אבינו ושרה אמנו, עם משה רבינו וכו', יחד עם סבא וסבתא או קרובים שנפטרו (אם הילד מכיר אותם) וכדו', וכן שאמא תמיד אוהבת אותם ותשמור עליהם מרחוק, ושאם יהיו טובים וצדיקים היא תדע וזה ישמח אותה.
לגבי שאלתך על הבעל. אני מלא התפעלות על כך שבמצב הזה את חושבת על בעלך ועל העתיד שלו. אשריו שיש לו אישה כמוך! אין מילים בפי. אני מסכים עם מה שכתבת שלא טוב לאדם להישאר בודד (וגם לילדים טוב וחשוב שתהיה להם אמא). אם קשה לו לשמוע את זה בעל פה (זה מובן מאד, בעיקר עכשיו, כשאת עוד לידו), להשאיר מכתב או צוואה שתיקרא עוד איזה זמן זה רעיון טוב. תוכלי לכתוב שם שישמח אותך לדעת שהוא ימשיך את החיים שלו, וינסה לבנות אותם מחדש. זה לא יהיה קל אבל את סומכת עליו שהוא ימצא את הכוחות לצעוד קדימה, למצוא אישה טובה שתהיה גם אמא שתגדל את הילדים שלכם ולהמשיך לחיות בשמחה ועם כל הכוחות. הנחמה שלך תהיה לדעת שכל הבניין שהתחלת לבנות ממשיך לפרוח ולצמוח, הבית שהקמת, הילדים שהבאת לעולם, הבעל שנישאת לו, ממשיכים לחיות ולהתקדם ושומרים בליבם את כל מה שנתת להם ולימדת אותם.
אם תרצי את מוזמנת להמשיך לכתוב לי, ואם תרצי לדבר בטלפון - בשמחה (מצורף המספר שלי).
מעריך מאוד, מתפלל ומקווה לישועה
יוני"
למחרת הטלפון שלי צלצל. מבעד לשפופרת שמעתי קול רך. רועד וחלש מצד אחד, אך עם נימה של כוח עצור ועקשנות, מצד שני. היא לא האריכה בדבריה: "זאת אני, אורית", היא אמרה.
שמחתי מאוד על ההזדמנות לשוחח ישירות. רציתי להאריך יותר בשיחה, לשמוע ממנה על עצמה, על המשפחה ועל ההתמודדות, אבל היא קיצרה בדבריה.
"רציתי רק להגיד לך תודה רבה על הדברים. זה מאד עוזר לי". הצעתי לה להתקשר שוב כשתרצה לדבר עוד ובזה הסתיימה השיחה.
כעבור יום היא כתבה לי:
"יוני שלום. חשבתי היום שכבר לא יהיה לי כוח לקום אל המחשב, וניסיתי לדבר בטלפון. מסתבר שזה לא פשוט. כנראה שלכתוב קל יותר. האמת היא שזו שוב שאלה בדיעבד, כיון שההחלטה כבר נעשתה. אני חושבת שנכון יותר להיות בימים האלה בבית ולא בבית החולים. אין לי מה לחפש שם יותר. האיכות של הימים הקרובים חשובה לי ביותר.
תודה שוב
אורית"
הבנתי מהדברים שהיא החליטה לעזוב את בית החולים כדי לבלות את הימים האחרונים בבית, בחיק המשפחה.
כתבתי לה חזרה:
"אורית יקרה.
ממש התרגשתי לשמוע את קולך אתמול, ואני מאוד מעריך את זה שהתקשרת. הייתי שמח לדבר איתך יותר, בטלפון. אני בטוח שזה לא קל בשבילך, אבל אם רק תהיי מוכנה מאוד הייתי רוצה, ואולי אוכל לעזור יותר.
כתבת לי שאת נמצאת בבית. אם באמת בבית החולים לא יוכלו להקל עלייך ולשפר במשהו את המצב, אז אני מבין לגמרי את הרצון שלך להיות בבית, שם נעים וההרגשה טובה יותר.
אני מקווה שהשיבה לבית תתרום להרגשה ולמצב הרוח שלך.
יוני"
שלחתי לאורית מכתב נוסף והצעתי לה לשוחח בטלפון עם איזה רב גדול כדי לשמוע ממנו דברי חיזוק ואמונה ברגעים האלו. אמרתי לה שתגיד כל שם שתרצה, ואני אשתדל לתאם ביניהם.
אורית, בכל אופן, לא התקשרה אלי שוב. אך כשקראתי את מכתבה הבא עמדו דמעות בעיניי:
"יוני יקר שלום.
אני מניחה שתסלח לי על הכינוי "יקר", ותקבל אותו כמחמאה. העובדה שיש לי ברגעים האלה מישהו מחוץ למעגל הסובב לומר לו דברים שאינני יכולה לומר לאנשים סביבי, יקרה לי ביותר.
לא, לא התקשרתי אליך שוב. קשה לי לדבר הרבה, זהו מאמץ גדול, ואני שומרת את הכוחות לשיחות שצריך לעשות עכשיו.
כמו השיחה שהייתה לנו בערב שבת. ביקשתי מבעלי שלא ילך לבית הכנסת, ושנתפלל כולנו יחד קבלת שבת. החלום שלי היה לעשות את זה על שפת הים, אבל לכך, כמו שאמרתי, נדרשים כוחות שכבר אינם. למרות שבעלי מקפיד על שלש תפילות במניין, ישבנו עם ארבעת הילדים על המרפסת והתפללנו. ואז שאלה הגדולה (בת 6 וחצי) אם גם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת. . . הסברתי לה שזו זריחה מסוג אחר, שהיא תבוא כשיזרח אור חדש על כל עם ישראל. היא אמרה שדווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה הכי חזקים והכי יפים. ביקשתי ממנה שבערבי השבת הבאים, כשהיא תדליק את הנרות במקומי, שתזכור את היופי של הצבעים האלה, ושתדע שאני שם, שולחת אליה את שבת המלכה.
וזהו הכאב הגדול. הגעגוע.
אני יודעת שלא אלווה אותה לכיתה א' ביום הלימודים הראשון שלה. זה שלחופה שלה לא אגיע, כבר ידעתי מזמן. לא חשבתי כל כך רחוק. אבל לפחות כיתה א'. . .
והשנייה, החכמה, שכבר בגיל חמש יודעת לקרוא ודואגת לעטוף את כולנו בחום.
והשלישי, טוב הלב שמוכן תמיד לוותר ורוצה לעזור בכל דבר.
והקטנה אפילו לא תזכור אותי. בת שנה. כל כך רציתי לראות אותה מתחילה ללכת.
האיש האהוב שנשא אותי לאישה למרות שידע על מחלתי, ישן עכשיו לצידי, ונשימתו כבדה. כמה הרבה מוטל על כתפיו, וכמה עוד יהיה עליו לשאת. את כל יופיו של העולם הייתי מעניקה לו, לו רק יכולתי. כבר שנה, מאז התגברה המחלה, שהוא ישן "בנעלי בית". הוא זה שקם לתת בקבוק, להרים מוצץ, לסדר שמיכה שנפלה. כשהוא היה יוצא למילואים, הוא תמיד צחק עלי ואמר, שאולי הוא מתאמן להיות חייל, אבל בו זמנית אני מתאמנת להיות אלמנה. . .
אז עכשיו, אמרתי לו, אני עושה לו אימונים. לא של חודש, של שנה, ולא למלחמה קצרה, אלא לכל החיים.
אלמן מצטיין.
לא השתגעתי, יוני. ההומור פשוט עוזר. אי אפשר לקחת את החיים ברצינות תהומית כל כך, כי הכאב יהיה בלתי אפשרי. כך המצאנו לנו ביחד את הכינוי "נרקומנית", בגלל כל הטיפולים וחמרי ההרגעה, "מדרשה של מעלה" במקום ישיבה של מעלה (סוף סוף הרי זכיתי להיות מן הבוגרות הראשונות של המדרשות לבנות, מהפכה בקנה מידה עולמי, אבל על כך בפעם אחרת. אם תהיה).
אני רוצה לספר לך משהו. ביקשתי מהאחים שלי ומההורים שנצא ערב אחד למסעדה רק אנחנו, בלי בני זוג וילדים, לערב של צחוקים כמו פעם, כשהיינו קטנים. אמא שלי הבינה, לאבא היה קשה מאד. האחים שלי תפסו את הרעיון. אומנם זה התבצע בסוף ליד השולחן בבית הוריי, ולא במסעדה, אבל זה היה עדיף. והאוכל של אמא. . . נכנסנו לראש. הצקנו אחד לשני כמו שהיינו עושים בתיכון. רבנו תור מי לערוך את השולחן והם אמרו שתורי, כי אחר כך הם יצטרכו לעשות במקומי כל החיים. . . האחים שלי הוציאו את האופרטה שהם כתבו לי לבת מצווה, והדמעות שהיו לנו בעיניים היו באמת מצחוק.
באותו לילה ישנתי בלי תרופות לראשונה מזה הרבה זמן.
שאלת אותי אם ארצה לשוחח עם אחד הרבנים החשובים שאת שמותיהם מנית בפני. תודה רבה, אבל לא. תסלח לי אם אומר לך שזה נשמע לי קצת נוצרי. אני לא עושה עכשיו וידוי על חטאי. חטאי גלויים וידועים, ועמידתי דלה וריקה.
אינני זקוקה לנחמה.
אני הולכת לעולם שכולו טוב.
כאב הגעגוע גדול, אבל הדרך ברורה.
לא ממש נראה לי שאבלה בגן עדן, יש לי מינוס בבנק המצוות, אבל אני יודעת שבדרך, לפחות, אעבור ליד כסא הכבוד. שם אתפוס באדרתו ואבקש שאת כל האושר שנתן לי בתמצית, בחיים אינטנסיביים, מלאים וקצרים, יפרוש לאהובים עלי, ולכל עם ישראל, לקצת יותר תשלומים.
כמו שאתה מבין לא כתבתי הפעם כדי לשאול.
תודה על שהיית שם כשנזקקתי לך.
אורית"
___________________
"אורית יקרה.
"דווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה חזקים והכי יפים", אמרה הבת המקסימה שלך (איך קוראים לה?). כשסיימתי לקרוא את המכתב שלך, אורית, לא יכולתי שלא להסתנוור מהצבעים היפהפיים שלך. מהמבט המפוכח גם ברגעים האלו, מהיכולת להישאר עם הראש מעל המים ולהתעקש לשמוח ולחיות (יש לך הומור מיוחד במינו, את יודעת?), ומהדאגה הגדולה והרגישות לאנשים היקרים לך. אני מתאר לעצמי שיש אנשים שבמצב כמו שלך מאבדים את העשתונות, שוקעים בדיכאון ונתונים רק בעצמם, כשגל של רחמים עצמיים שוטף אותם. ואת כל כך לא כזאת! אולי תגלי לי את, מאיפה הכוחות, התבונה, הרצון לחיות עד הסוף כל רגע של חיים? מה נותן לך את הכוח להמשיך הלאה, להיאחז בחיים ולהעריך את מה שיש?
כתבת שהקושי הגדול ביותר זה הגעגוע. אני מתאר לעצמי שזה באמת לא קל, במיוחד לאדם רגיש ואכפתי כמוך.
נדמה לי שאחד הדברים שיכולים לעזור לנו להתמודד עם התחושות האלו, זו הידיעה שהפרידה הזו היא זמנית בלבד. "לנצח אחי אזכור אותך תמיד, וניפגש בסוף אתה יודע. . .", אמרו מילות השיר הידוע, ולי זה הזכיר סיפור אחד, שאני מעתיק לך אותו כאן: "הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר' אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.
היא ניגשה לקבר של ר' אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה:
"אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".
האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור. . ."
מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה".
זה הסיפור, אורית, ולי הוא נתן הרבה בהתייחסות לנושא של המוות.
בכלל, אנחנו כאנשים מאמינים משקיפים על המוות ממקום אחר לגמרי. אנחנו יודעים שהחיים לא התחילו כשנולדנו ולא מסתיימים כשנמות. לבוגרת מדרשה אני מרשה לעצמי לצטט את המשפט הידוע של הרב קוק זצ״ל באורות הקודש: "המוות הוא חזיון שווא. טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם". המשפט הזה נכתב לפני כמאה שנה, אבל העוצמה הנצחית שלו מהדהדת עד היום. שמעתי פעם מישהו שאמר שכשתינוק נולד הוא בוכה וכולם שמחים. לעומת זאת, כשאדם נפטר, כולם בוכים, אבל הוא. . . שמח. הנשמה שלנו יורדת לעולם לזמן קצוב, קצר או ארוך, כל אחד כלפי מה שראוי לו, והיא ממשיכה הלאה במסעה לעולם שכולו טוב. עבוּרה, דווקא הירידה לתוך מחשכי העולם הזה, היא הצד הקשה והכואב, והיא. . . בוכה. המעבר לשלב הבא, "התגברות החיים ותעצומתם", בלשונו של הרב קוק, היא הדבר המשמח באמת בשבילה, ואז היא - צוחקת. "עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון". אני יודע שזה לא מבטל את הקושי ואת הצער על הגעגוע (ובכלל, מי שאני, מהמקום שאני נמצא בו, שאעז לבוא ולהגיד לך דברים) אבל נדמה לי שהוא קצת מקהה אותו. ומה את חושבת?
אורית יקרה, הרשי לי להגיד לך עוד משהו. אנחנו מסתובבים בעולם הזה מלאי שאלות וקושיות על אלפי דברים שקורים. לנו באופן אישי, ובעולם בכלל. "למה זה מגיע לנו? למה אי אפשר אחרת? מה פתאום מתרחשים דברים כאלו?". השאלות הללו מנקרות בראשנו ללא הרף. הבעיה הגדולה היא שהן מחלישות אותנו, פוגעות בשמחת החיים ובזרימתם, ולפעמים מייסרות יותר מאשר הצרות עצמן.
העולם הבא קרוי "עולם שכולו טוב". אולי אחד הדברים הטובים שבו הוא ששם אין כבר שאלות יותר. הכול מתפוגג כמו בקסם, ופתאום הכול ברור ופשוט. ברגע אחד מפציע מבט בהיר ומבינים את הכול ממש. ואז ברור לנו שפשוט כך צריך להיות ולא יכול להיות אחרת.
שמעתי פעם ממישהו משל להמחשת העניין. כולם מכירים את הסיפור אַחֵי יוסף. הם ירדו למצרים, בסך הכול כדי לקנות אוכל להחיות את נפש ילדיהם ברעב ופתאום המושל המצרי מגלה בהם "התעניינות יתר". הוא נטפל אליהם על לא עוול בכפם, הם מואשמים בריגול, מוצאים את כספם באמתחתם, אחיהם אחד נאסר, המושל דורש שיביאו את האח הקטן, הם דואגים לאב הזקן שעלול לא לעמוד בכל זה ולמות. האחים הולכים מתוסכלים וממורמרים, וגדושים בשאלות וטענות כלפי ריבונו של עולם. "מה זאת עשה אלוקים לנו?", הם מקשים בכאב, 'מה פתאום זה קורה? מה הוא נטפל אלינו? ולמה זה מגיע לנו'.
אלא שעשרות סימני השאלה נעלמים נמוגים ברגע מדהים אחד. שתי מילים בלבד אמר להם המושל המצרי ופתאום, בשנייה אחת, נפלו כל האסימונים. הכול היה מובן פתאום: "אני יוסף! העוד אבי חי?"
גם אנחנו כשנגיע לעולם האמת ונשמע ונחזה באופן הממשי ביותר במילים 'אני ה'', ייפתרו לנו ברגע כל השאלות שעכשיו כל כך מכאיבות לנו. על עצמנו ועל מה שקורה בעולם.
הרבה אנשים, ואני בתוכם, מתקשים להבין למשל על מה באה עלינו כל ה״התנתקות" הזו שאנו נמצאים באמצע המאבק כנגדה. למה דווקא האנשים הכי צדיקים ועם מסירות הנפש הגדולה של גוש קטיף, צריכים לספוג על בשרם את העוול הנוראי הזה. מה טוב בזה בכלל ומה יצא מזה לעם ישראל. אלו שאלות גדולות. עכשיו אנחנו יכולים רק להעלות השערות וספקולציות של בני אנוש קרוצי חומר בעלי מבט חלקי על העולם. מסקרן אותנו מאוד להבין באמת את הסיבה לכל הדברים הגדולים והקטנים שמתרחשים. הטובים, אך בעיקר הרעים שקיימים בעולם. כרגע אנחנו נשארים בסימן שאלה. יום אחד הכול יהיה ברור.
רק דבר אחד חשוב אני רוצה לבקש ממך. גם כשתהיי במקום אחר בו הכול מובן וברור, קרובה לקב״ה ומשקיפה על הכול מן המבט של העולם העליון, לא תשכחי להמשיך ולהתפלל ולבקש גם על אלו שנמצאים כאן עלי אדמות, שמתייסרים בשאלות ובניסיונות, שהקב״ה יישלח להם הארה להבין קצת יותר מה שקורה כאן, וכוחות להתמודד גם עם הדברים הלא ברורים ולא ידועים.
לסיום, עוד דבר אחד - הצעתי לך, אורית, לשוחח עם רב גדול. אני לא מבין מדוע קישרת את זה ל״מנהג נוצרי". נראה לי שבזמנים כאלו, כשנמצאים ב״רגע של אמת", טוב לשמוע דברים מאדם גדול שיש לו מבט מרומם וגבוה יותר, שיכול גם קצת להאיר לנו את הדרך ואת הסיבוכים.
בכל אופן, עשי כרצונך, אך זכרי שהצעתי בעינה עומדת. לדעתי זה יוכל לתת לך כוח וחיזוק.
אני נפרד ממך בינתיים, מתוך הרבה הערכה ותפילה
תודה ששיתפת אותי בחייך האישיים ודברים שעברו עלייך ואת מוזמנת לכתוב ולספר לי עוד (איני רוצה להכביד עלייך. רק כמה שתוכלי)
יוני"
כשניגשתי לשלוח לה את המכתב גיליתי במחשב שכבר המתין לי מכתב ממנה:
"שמעתי את דברי הרב אבינר אמש בעצרת (הערת הכותב: עצרת מתנגדי ההתנתקות שהתקיימה בשדרות). הוא אמר שגם אם לא יהיה גוש קטיף בידינו הא עדיין חלק מארץ ישראל.
זה לא כמו הדיבורים שהיו לפני שבועיים, שאז צעקו כולם "היה לא תהיה". יש כאן, בחכמה רבה, אלמנט של השלמה וקבלה.
צריך לשמור על האמונה גם ברגעים כאלה.
אני חושבת על תוכנית ההתנתקות הפרטית שלי, שבודאי לא נכפתה עלי בהליך דמוקרטי תקין או לא תקין.
אני לא מוכנה שאותי יוציאו מן הבית צועקת ומצווחת ושוברת את כל האמונות שחונכתי עליהן. אז בהתנתקות הפרטית שלי הזמנתי את אהובי לעזור לי לארוז את הבית, לקחת ממנו מזכרות. לא בראש חפוי, בראש מורם. בהרבה כאב על השבר הזה אבל בחוכמה קדימה.
ואתה שבאת להזדהות איתי בקטיף שלי - שרק יהיה לך כוח ואומץ לעזור לאחרים לפרוק את הארגזים שלהם במקום החדש.
אורית"
(לצערי, כאן חסר לי מכתב אחד שכתבתי לה, שנמחק בגלל בעיות טכניות במחשב. תוך כמה שעות היא כבר כתבה לי שוב:)
"יוני שלום.
אני לא באמת יודעת מה מחכה שם, מעבר לפינה. לכן הביטחון בו מדברים כל מיני אנשים על מה שקורה בעיתות כאלה מתמיהה אותי. בעיניי זו לא שאלה של ידיעה, אלא של בחירה. אני בוחרת להאמין שזהו עולם שכולו טוב. מתוך האפשרויות העומדות בפני: לזעוק על ההליכה לתוהו או להשלים עם ההליכה, ולקוות שאפגוש שם את הרי״ף הרא״ש והרמב״ם. אני בוחרת בשנייה. זו שאלה של החלטה.
וההחלטה הזו לא נוגעת רק בי, יש אנשים סביבי שאני צריכה להחליט אם להשאיר אותם עם פצע פעור, רגשי ואמוני, או לתת להם פתח לבנות מחדש אחרי המבול.
עד לפני חודש הצלחתי להשתתף אצלנו בשיעור דף יומי מדי בוקר. תחושת הנצחיות, העובדה שאני לומדת היום את מה שאמרו אביי ורבא לפני 1500 שנה היא משכרת. החיים חזקים מהכול. ושמחת החיים צריכה לקבל גם את מציאותו של המוות.
וכדאי שאנוח. . ."
________________________________
"אורית יקרה.
לאט לאט את חושפת עוד חלק מהפאזל שלך, ומפתיעה אותי כל פעם מחדש. לא הרבה נשים לומדות דף יומי, ועוד פחות מזה, נשים נשואות ואמהות לילדים. זה דבר מיוחד במינו. אני מבין ומזדהה עם התחושה שתיארת על החוויה העצומה של להפוך לחלק מבית המדרש של עם ישראל, כשדורות על דורות של החכמים הגדולים ביותר מצטרפים יחד לברר את דבר ה', ואתה, הקטן, זוכה לקחת בזה חלק, לשאול ולתרץ ואפילו לומר כמה סברות משלך. אני לומד בישיבה כבר כמה שנים וזוכה לעשות את זה רוב היום, ואני ממש שמח על הזכות הזו. אני מקווה שיום אחד, אזכה גם לפגוש את כל אותם האנשים הגדולים שרק זכיתי ללמוד את דבריהם (ואולי גם לקבל תשובות לכמה שאלות שנשארו אצלי פתוחות ללא תשובה תוך כדי הלימוד. . .), אבל זה כבר יהיה במקום אחר. בעולם אחר.
כתבת ש״הבטחון בו מדברים על עיתות כאלה מתמיהה אותי. בעיניי זו לא שאלה של ידיעה, אלא של בחירה. אני בוחרת להאמין שזהו עולם שכולו טוב ".
בדבר אחד אני מסכים איתך, אורית. באמת, להיות בטוחים במה שהולך להיות שם - אי אפשר. מדובר בדבר שהוא מעבר להשגתנו. הרמב״ם כותב אפילו על הנביאים שכנראה הייתה להם איזו השגה במהותו של העולם הבא, שלא דימו אותו כדי "שלא יפחתו אותו בדמיון". זה משהו מעבר ליכולת הַהַכַלָה של הכלים שלנו. יחד עם זה ישנם דברים שאנו יודעים בוודאות על אותו עולם הבא. דברים שהגיעו אלינו במסורת, שמתבררים מספר הספרים ומפנימיות התורה. "האדם לא נברא אלא להתענג על ה', ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא" (מסילת ישרים, הקדמה), "העולם הזה פרוזדור בפני העולם הבא" (מסכת אבות), הם ביטויים שבאים לומר לנו שעם כל זה שאנחנו מרגישים את עצמנו (בדרך כלל) כל כך טוב בעולם הזה, המקום האמיתי שלנו באמת הוא העולם הבא. נעים זמירות ישראל מצליח בדרכו המופלאה בספר תהילותיו להעביר לנו משהו מכיסופיה של הנשמה העורגת אל דודהּ, את ההשתוקקות האדירה של בת המלך (לפי המשל של המדרש) לשוב אל בית אביה. כל הטוב שנוכל להעלות בדעתנו במושגי העולם הזה שלנו, מחווירים כשמדובר בשיבת הנשמה אל מקור חייה. "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה" (מסכת אבות).
אני יכול להכביר במילים לפה ולשם, אורית, אך תמיד אסתובב סחור סחור סביב הדבר הגדול שמילותיי לא מגיעות אליו כלל - העולם הבא. איני יכול להתאפק מלהעתיק לך כאן כמה משפטים מדברי הנשר הגדול, הרמב״ם: "וכמה כמהּ דוד והתאווה לחיי העולם הבא שנאמר לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים כבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כוח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויופייה ועצמה אלא הקב״ה לבדו ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל, אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון. הוא שישעיהו אמר עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו" (הלכות תשובה).
אבל אורית, הציניות לא עוזבת אותך גם כשאת מדברת על המקום הזה, ולא כל כך הבנתי את הביטחון שלך ש״לגן עדן לא אגיע", "יש לי מינוס בבנק המצוות" (באחד המכתבים הקודמים שלך).
את חשבונותיו של הקדוש ברוך הרי איננו יודעים. את ערכם של הייסורים שאת עוברת ושעברת, גם איננו יודעים.
את המשמעות של כל השתדלות שלך עכשיו להמשיך לחיות ולדאוג לאנשים הקרובים אלייך - גם הם נסתרים מאיתנו.
אפילו הרהור תשובה מסוגל לשנות את מצבו של האדם מן הקצה אל הקצה, לימדונו חז״ל.
אז למה הציניות? מנין הביטחון הזה?
אני ממש נאלם דום ומצדיע לך כשאני קורא את ההתייחסות שלך לכל מה שקורה עכשיו. אין לי ספק שאני ועוד הרבה אחרים יכולים ללמוד ממך הרבה. "יש קונה עולמו בשעה אחת" אמר רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, ואני תוהה לעצמי- מי יודע, אולי דווקא עכשיו זאת השעה שלך, ועם כל הקושי "לפום צערא אגרא"? (לפי הצער - השכר. מתוך מסכת אבות)
השעה כבר אחת בלילה עוד מעט ואני חייב לסיים. אני מרשה לעצמי לשאול רק עוד דבר אחד. התלבטתי האם לפתוח את העניין כי הנימה מדברייך הייתה חד משמעית, אבל בכל זאת- האם את בטוחה בדרך אליה את הולכת? האם מבחינה רפואית אין עוד אפשרויות ודברים שניתן לעשות למענך?
אני מקווה שהדברים שלי לא מכבידים עלייך ומכאיבים לך.
היי ברוכה
יוני"
________________________________
"יוני יקר שלום.
אני מבקשת לומר רק את הדברים הבאים: אנא, אל תבלבל בין ציניות לבין הומור. ציניות היא ספקנית ומרירה, הומור הוא תרופה בריאה. אני רחוקה מלהיות צינית. אני ישרה עם עצמי ולא עושה הנחות לשכיב מרע.
אנא, אל תבקש ממני לפרוש בפניך את תולדותיה של מחלתי, את הטיפולים שעברתי, את האיברים מהם כבר נפרדתי, את הייסורים. לא היה זה ממנהגי אף פעם, ולא נראה לי שאשתנה. לא קיים טיפול שידוע לי עליו. הנה אני כותבת שחור על גבי מחשב, ועכשיו בלי הומור: אני עומדת למות ואין מי שיכול לעזור לי, מלבד חסדי שמים.
ואולי זה מה שניסיתי לומר ולא היה כל כך ברור: הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים, ובמה שבידי ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי.
השאלה הראשונה ששאלתי אותך הייתה בדבר ההגינות שיש בהולדת ילדים שיגדלו בלי אמא. בעקבות דבריך ברור לי יותר שלא הייתה לי דרך אחרת, ואולי האחריות האימהית היא החסד שניתן לי משמים, כי אולי היא זו שגורמת לי להחזיק ראש מעל המים.
אנא התפלל עבורי שהכאב לא יהיה גדול מדי.
והושט יד לאחרים.
אורית"
_________________________________________
במשך הימים בהם התכתבתי עם אורית הייתי בודק את האימייל יותר מפעם ביום. לא ידעתי עוד כמה זמן יש לנו לעשות את זה ורציתי לנצל את ההזדמנות המיוחדת הזו להיות בקשר עם בן אדם שמתמודד בגבורה עם ניסיון כל כך קשה ולנסות לחזק ולעודד אותה ככל יכולתי. ראיתי שההתכתבות שלנו חשובה לה (היא תמיד קראה כל מכתב ששלחתי זמן קצר ממש אחרי ששלחתי אותו, וכתבה לי חזרה), ושמחתי על הזכות להועיל במשהו לאדם כזה.
בערב שבת האחרונה חשבתי לשלוח לה דרך האימייל ברכת שבת שלום. כשנזכרתי שעוד לא עשיתי את זה השבת כבר נכנסה. בליל שבת בסעודה הייתי מהורהר. אשתי שאלה על מה אני חושב. אמרתי לה שחשבתי על השבת של אורית.
על זה שכל שבת בשבילה זו אולי השבת האחרונה.
על זה שהיא מנסה לנצל כל נשימה כדי לחיות ולהיות עם האהובים לה.
על זה ש. . . זה כבר היה עצוב מדי בשבילי, אז הפסקתי.
במוצאי שבת כתבתי לה שלמפרע אני רוצה לשלוח לה שבת שלום ואיחולים שה' יישלח לה כוחות ושמחה. לא קיבלתי תשובה.
במשך כמה ימים לא שמעתי ממנה. שלחתי לה כמה מכתבים ולא הייתה תגובה. לא ידעתי האם עדיין יש לה כוח והאם היא מעוניינת לקרוא את המכתבים שלי.
את מכתבי האחרון אליה כתבתי במוצאי שבת:
"אורית יקרה שלום. מה שלומך?
לא אוכל להאריך כעת אבל רציתי לומר רק עוד דבר אחד לגבי הקשר בין ההורים לילדים. כתבת על הילדים היקרים שלך וכמה את רוצה להיות איתם יחד ברגעים הגדולים.
סיפרתי לך על האישה שקיבלה תנחומים על בנה מעל קברו של ר' אריה לוין כשעניין תחיית המתים נגע בליבה. אך חשוב לדעת - הקשר בין הורים לילדים הוא דבר עמוק ופנימי גם מעבר למגבלות המקום והזמן של העולם הזה. העובדה שילד שאומר קדיש או עושה מעשים טובים מצליח לרומם ולהעלות את נשמתם של הוריו שנמצאים בעולם אחר מלמדת על כך שמדובר בקשר נשמות שחוצה גבולות והגדרות. בעת שמחה (חתונה וכדו'), כתוב בספרים, מגיעות נשמות ההורים לשמוח בשמחת בניהם. אל תדאגי. אינך עוזבת את הילדים שלך. ה' בחר בך להביא את החיים שלהן לעולם, ומאז ועד עולם אתן תהיו קשורים בקשר בל ינתק. הדבר נכון גם לגבי החצי השני של נשמתך - בעלך.
קשר נשמות אינו נעצר ואינו מוגבל בגלל בעיות של העולם הזה.
תמיד תהיו קשורים ומאוחדים.
היי ברוכה וחזקה
יוני"
________________________________
באמצע השבוע אשתי ואני ירדנו לגוש קטיף להצטרף למאבק לעזרת אחינו הגיבורים למניעת הגירוש, והצטרפנו לאחד היישובים שם.
ביום חמישי בבוקר הטלפון שלי צלצל. על הקו היה קול לא מוכר של אישה.
"אתה לא מכיר אותי", אמרה, "קוראים לי מיכל. אני גיסה של אורית".
שמחתי ממש. "מה שלום אורית?", שאלתי, "איך היא מרגישה? כבר כמה ימים שהיא לא כותבת לי".
שתיקה השתררה מאחורי הקו.
"אורית איננה. . ."
_________________________________________________
אורית נפטרה בליל שבת האחרון. היא הלכה לישון ולא קמה עוד.
בת שלושים ושלוש הייתה במותה. היא נפטרה אחרי מאבק של שנים ארוכות במחלת הסרטן, בהן הספיקה להתחתן ולהביא לעולם שלוש בנות ובן. השאירה אחריה בעל מסור שנשא אותה לאישה למרות שידע על מחלתה. היא לימדה את המשפחה ואת הסובבים אותה הרבה על גבורה, אמונה והתמודדות.
אחרי מותה מצאו פתק שהשאירה בכתב ידה (בימים האחרונים לחייה היא לא יכלה לדבר יותר ורק כתבה פתקים). בצד אחד היה כתוב מס' הטלפון שלי ובצד השני היו כתובות כמה מילים:
"להתקשר ליוני ולומר לו שאני שם, ב״מדרשה של מעלה", ושפגשתי אותם. . .
כל זמן שהנר דולק. . ."
________________________
בימים לא פשוטים כאלו עבור עם ישראל, כשאנו מתמודדים ועומדים מול שאלות קשות על ההתנתקות, אורית כבר נמצאת במקום בו אין שאלות יותר. אני מאמין שהיא כבר מבינה הכול ומחייכת אלינו מלמעלה.
אני מקווה שהיא תקיים את מה שהבטיחה במכתבה: "אעבור ליד כסא הכבוד. שם אתפוס באדרתו ואבקש שאת כל האושר שנתן לי בתמצית, בחיים אינטנסיביים, מלאים וקצרים, יפרוש לאהובים עלי, ולכל עם ישראל".
אמן.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים, ויהיו הדברים הללו לעילוי נשמתה.
_________________________
נכתב ביישוב נצר חזני שבגוש קטיף, מתוך פיזור הדעת וקשיים, יחד עם אמונה, תפילה ותקווה גדולה.
אחיותיי היקרות. .
אני כותבת אליכן ברגעי האחרונים, בשארית הכוחות שנותרו בי, אני כותבת בדמעות ובדם ליבי השבור והמיוסר. .
כן, אני, רויטל אברהם בת 19 עומדת לפני הסוף, צעירה אבל השערים בפני נסגרים. . אני מרגישה כמו פרח יפה שסוגר את עלו. . גם אני כמותכן חלמתי רבות על הבעל שאחיה איתו, המקצוע שאעסוק ועודד. .
אבל. . אלוקים גזר אחרת, והיום אני יודעת שאם הייתי חיה את חיי אחרת זה לא היה קורה.
נולדתי למשפחה דתית במרכז הארץ. . מיום שעמדתי על דעתי ידעתי שאני ילדה יפה. . מאז שהייתי ילדה בגן הייתי מאוד מושכת תשומת לב בתווי פני המיוחדים, גדלתי בידיעה שנתברכתי ביופי נדיר, ואני לא מגזימה, מנת היופי שקיבלתי היא משהו יוצא דופן במיוחד. הוריי החכמים ניסו תמיד לגמד בעיניי את עצם היותי יפה והשתדלו להמשיך בסדר חיים תקינים ובלי התייחסות מיוחדת, אבל אני שהייתי ילדה חכמה מאוד גדלתי וטיפחתי את היופי הזה יותר ויותר, העידוד מצד החברה גרם לי להבין שביופי אפשר לקנות-חברות, מעמד וכבוד. . עשיתי את זה בכל דרך,
למדתי להבין שיופי כמו שלי צריך לנצל. . דאגתי להיראות טוב, יותר מידי טוב. אהבתי ללבוש בגדים צמודים שיבליטו את גופי. שערי הארוך, המיוחד היה תמיד גורם להתפלאות רבה וכך כל פרט במראי החיצוני נמדד בתשומת לב רבה, איך אפשר לבלוט יותר, להיראות יותר. במיוחד אהבתי לצאת בחצאית צרה וקמרה כשלרגלי מגף ארוך. נהניתי לחוש איך מבטי האנשים נדבקים בי לרגעים ארוכים. . בעוונותיי זה עשה לי טוב!
כשמורותיי לתיכון קלטו את המצב וניסו לשנות היה כבר מאוחר, נמשכתי בחבלי קסם למעגל הזה שנקרא-להראות, להתבלט.
זכרוני מילותיה של מורתי-
"רויטל, קיבלת מתנה נדירה, יופי מיוחד, זה הניסיון שלך.
שמרי עליו מכל משמר יבוא יום וכל היופי הזה יינתן לאדם המתאים".
הייתי מראה שהדברים חודרים לליבי אבל בעצם הם כלל לא נכנסו דרך אוזניי. . הייתי שיכורה מרדיפה אחרי עוד בגד בולט,
ועוד מראה שחצן שיסובב את כולם. . היום אני יודעת בוודאות שהכשלתי מאות ואולי אלפי אנשים בלבוש שלי. . עשיתי זאת בהנאה אמיתית. האיתות הראשון היה בערב אחד. . עמדתי במטבח וטיגנתי חביתה, שערי הארוך היה אסוף וקצבותיו נגעו באש שמתחת למחבת. בתוך שניות הפך שערי ללהבה של אש גדולה ואדמונית. שערי היפה נשרף, אבל אני ניצלתי.
זכורני איך שכבתי בבית החולים בוכה בהיסטריה מרוב צער על שערי השרוף ואבי יושב לצידי מנחם ומרגיע- "רויטל, ה' עשה לנו נס יכולת כולך להישרף. . אנא, תביני זה לטובתך, תשתני והכול מאחורינו".
אבל אני לא שמעתי, היית אז בת 16 ותוך שנתיים גדל שערי והתייפה. . והמעשה, האיתות נשכח מליבי לגמרי. תמיד הייתי אהובה בכיתה אף פעם לא סבלתי מבדידות או כאב. . כל מה שביקשתי ניתן לי מיד, כך עברתי את חיי. בגיל 16 מטבע הדברים גדלתי והתייפיתי, לא יכולתי שלא להתאפר זה כבר הפך להיות חלק מימני באותה התקופה הסתבכתי קצת יותר לעומק, אני לא יכולה לפרט על זה קשה לי מאוד אבל תבינו. . .
שכחתי לספר, הייתה לי סבתא צדיקה שהייתי קשורה אליה מאוד. . היא מאוד כאבה את המצב הרוחני שלי והייתה מנסה בכל דרך לחזק אותי, היא הייתה נותנת לי כסף לקנות בגדים יותר צנועים אבל גם זה לא עזר. . תקופה קצרה אח״כ כשהייתי בת 16 וחציי היא נפטרה. בכיתי עליה נורא. . היא הייתה חלק מהעולם שלי ולא הבנתי איך העולם יכול להמשיך להתקיים בלעדיה. . לאחר תקופה התאוששתי.
אני חייבת לציין שהמוות שלה גרם לי להתחזקות קלה אבל תוך כמה חודשים חזרתי למעשיי ואף הגברתי אותם.
ככל שהגיל התבגר כך נעשיתי יותר שחצנית ובולטת.
ובסוף הגיעה ההתראה השנייה. . באחד הלילות חלמתי על סבתא שלי היא ישבה על אבן ובכתה. .
עמדתי לידה ושאלתי אותה-"סבתא, למה את בוכה? !" היא הצביעה על ראשה ולא אמרה מילה. התעוררתי מזועזעת, ניסיתי להירגע והצלחתי. מעשה זה פרח מזיכרוני עד מהרה וכך גם האיתות השני עבר בלי התייחסות
ואז זה הגיע. . אמנם בהדרגה אבל בעקביות. בהתחלה אלו היו כאבי ראש סטנדרטיים. אמא שלי אמרה שאני עייפה ולומדת קשה ושאקח לי מנוחה, אבל הלב שלי הרגיש אחרת. כעבור חודש לא יכולתי לעמוד מרוב כאבי ראש, היה ניראה לי שמשהו שם עומד להתפוצץ לרסיסים. הדרך למרפאה הייתה מלאת חששות וכך גם הציפייה לתוצאות של הבדיקות המקיפות. כשישבנו אמא ואני בחדרו של הרופא, הפנים שלו אמרו הכול. . "כזו בחורה יפה וכ״כ חולה"- פרצתי בבכי וביקשתי הסברים.
גם אמא בכתה היינו חסרות אונים המציאות עלתה על כל דמיון. . . אני נושאת גידול ממאיר בראש, המוות הוא עניין של זמן. . אני לא זוכרת איך הגענו הביתה באותו יום, אני זוכרת רק הרבה דמעות, כאב וחוסר אונים מוחלט. לפתע נזכרתי בחלום, בסבתא הבוכה ומצביעה על ראשה. אך, אולי אם הייתי מתייחסת לאיתותים הכול היה ניראה היום אחרת. . אבל אני המשכתי במעשיי בלי שום התייחסות. . ביום המחרת הלכנו לבית החולים, בחלומות השחורים ביותר לא האמנתי שהטיפולים האלו כ״כ כואבים זה פשוט מוות הרגשתי ששורפים לי את העצמות את הדם את כל מה שיש לי מבפנים. .
אלוקים הטוב. . אתה טוב ואני לא שמעתי לך, אבא איך התעלמתי מרחמייך הרבים? ! ההמשך עצוב וכואב נורא, קשה לי לכתוב אותו. . שערי היפה, המדהים נשר. תוך מס' חודשים אני נותרתי קירחת, חיוורת וחלשה. כל רופא שטיפל בי ציין באוזניי שיש לי יופי נדיר וזה צבט לי את הלב, ה' נתן לי פיקדון יקר, יופי מיוחד, ואני השתמשתי בו הפוך, במקום לשמור עליו הפקרתי אותו. . . אלוקים!
אני היום בת 19 מיוסרת מהחיים, מלאה כאבים ימיי ספורים המחלה גוברת עליי אני רואה את המוות קרוב, אני רוצה שכל מה שהתייסרתי יהיה כפרה על העוונות שלי. אתן, אחיות שלי אנא מכן הלב שלי שבור וקרוע תשמעו לדברי האחרונים שמרו על צניעותכן מכל משמר, מה יישאר לנו אח״כ, מה, יש דין ויש דיין הוא רואה הכול ויודע הכול. . והכול יבוא במשפט.
אנא מכן, תתחזקנה בצניעות בכל ניסיונות וזה שווה אל תחכו לאיתותים. אנא מכן, בשבילי.
הכרית ספוגה בדמעותיי אני כותבת בשארית הכוח שיש בי אלוקים, אני מבקשת, תאמרנה שההתחזקות הזאת תהיה לרפואתי אני מתחננת, אני רוצה לחיות.
רויטל אברהם.
זה הכוח שלנו בנות ישראל. . הצניעות. . ! !
כמהה חשובה הצניעות. .
רויטל נפטרה כמה זמן אחרי שכתבה את המכתב והצוואה שהשאירה הייתה לפרסם את המכתב שלה ברבים. . . יהי זכרה ברוך. . .
"שתי פתקאות" - סיפור חיים בגוף ראשון
כשלא הולך, אז לא הולך. הסתכלתי בשעון, ומייד הצטערתי על זה. מה זה עוזר לי לדעת שאני מתייבש בטרמפיאדה הזאת איזה שעתיים? לא האמנתי כשראיתי מכונית מאיטה לידי.
"ים המלח", היא צעקה, כשהיא מוציאה את ראשה מחלון המכונית, מנסה להתגבר על הרעש של האוטובוס המתאמץ שלפניה. "בכיף", עניתי, בזמן שאני חושב לעצמי מה אני אוכל לעשות עם מפות סימון שבילים אחד ושניים בים המלח. נסתדר כבר, כרגיל. העיקר שזה רחוק, ושאני יוצא מהחור הזה. ומזמן כבר לא הייתי באיזה נחל מדברי כמו שצריך.
"לאיפה בים המלח?", שאלתי את הזוג הנחמד שישב מקדימה. "לאיפה? למלונות, דרומה. לאיפה אתה רוצה?" חששתי מהשאלה הזאת. עכשיו צריך להחליט. רחף? קומראן? - אין עליי ציוד לגלוש. אולי נעשה את הדרג׳ה שוב? נחל אוג? "משמר", שיהיה. לפחות אני אשב הרבה זמן במזגן. מה עשו לפני המזגן? אוחח, איזה מטומטם אני! הייתי צריך להגיד שאני רוצה לעין בוקק, להמשיך איתם עד המלונות.
שירים ישראלים שקטים התנגנו ברקע. אני, לעומת זאת, הייתי במצברוח לרוק, אז ניצלתי את הזמן להסתכל קצת על הזוג שעצר לי. האשה מריחה כמו חוזרת בתשובה. יושבת יחיפה, מתופפת בידיה על תא הכפפות לפי הקצב. הגבר נוהג בעייפות בנוף העירוני, ונראה די שמח על העובדה שהנוף עומד להשתנות בקרוב. גם אני שמח שהנוף עומד להשתנות. טוב נו, אני שמח מזה שאני הולך להשתנות ביחד עם הנוף. שאני הולך לנסות להשתנות.
סך הכל הם נראים זוג צעיר, ולפי האוטו (מאזדה לנטיס ישנה, שנראה שעבר עליה הרבה), החלטתי שהם מתנחלים, או אולי גרעין תורני או משהו בסגנון. בבחינה קפדנית החלטתי שהם גם מצפים לילד.
צחקתי בלב כשהבנתי כמה שאני יאכנע. אין לך מספיק בעיות משלך שאתה מתחיל להתעסק בחיים של אנשים אחרים? עדיף שתישן משתחשוב שטויות. הכי טוב להקשיב לעצמי. אחרי 2 דקות (אני יודע שהשעון טוען שעברה שעה ורבע, אבל הוא בטוח טועה!) הם העירו אותי, כשהם עוצרים בצד הדרך.
"אני רואה שנוח לך, אבל הגענו למשמר. ודרך אגב, אמרו ברדיו שמחר יהיו שטפונות, אז בלי שטויות, כן?" חייך הנהג. "אל תדאג. עליי לא תשמעו בחדשות", עניתי בחיוך משלי, "תודה רבה לכם! יום טוב!" ירדתי עם התיק הגדול, נזהר שלא לדרוך על אף שקית ולא לבלגן את ערימות הדפים שעל המושבים. לא נזהרתי מספיק, כנראה. בזמן התמרון בין השקיות הגדולות שהיו זרוקות על הרצפה, נתקלתי באחת מהם, נפלתי על אחת מערמות הדפים, שהיא, מצידה, התפזרה בכל האוטו. "וואי, סליחה, אני ממש מצטער, פשוט" - "שטויות, לא נורא", קטעה אותי אשתו של הנהג. "רק בצוקים אל תעשה דברים כאלה. . ." - "אל תדאגי. כבר הבטחתי שעליי לא תשמעו בחדשות, נכון? תודה רבה על הטרמפ, ושוב סליחה!".
זהו. ירדתי. סופסוף חופשי לחשוב כמו בן אדם. כמה חיכיתי לטיול הזה. כמה שהייתי צריך לחשוב על הכל. על הבעיות עם הרב בישיבה. על איפה אני שנה הבאה. על החיים. על המוות. על הנפילות. אחח. . . אלוקים. אם אתה נמצא שם, למה אתה לא עוזר לי? כמה שאני צריך לחשוב על הנפילות. נמאס לי כבר מהנפילות. נמאס לי להרגיש שאני כלום. אפס. אוויר. מיותר. . . בודד. לאף אחד כבר לא איכפת. בייחוד לא לי.
לפחות יהיה לי זמן לחשוב, למרות שאני יודע שלא יהיה לי אומץ לשנות.
הרמתי את התיק, והתכוננתי להתחיל את המסלול. ברגע שהרמתי אותו, שמתי לב לחתיכת דף שדבוקה אליו. אני לא מאמין. כנראה שזה נדבק לתיק שלי כשנפלתי על הדפים בטרמפ. הלוואי שזה לא חשוב. הרי אם אני עכשיו אצא לחפש אותם במלונות, אני כבר בחיים לא אטייל היום. בחיים לא אחשוב. הסתכלתי על הדף. נראה כמו מכתב.
"אהובי היקר". אוקיי, את זה אני לא אקרא. אין ברירה - נתחיל להתגלגל למלונות.
בייאוש הסתובבתי לכיוון הכביש, והתחלתי להתפלל שלפחות תהיה לי 'יד חזקה' ו-'אצבע אלוקים'. כרגיל, אלוקים לא ממש התייחס לתפילות שלי, כי אחרי שעה בערך, הבנתי שגם לעין בוקק אני לא אגיע היום. נגיע למלונות, נחזיר את המכתב, ונתחיל לחפש מקום לישון.
באותו רגע עצרה לידי מכונית קטנה. "כן, למלונות". נכנסתי בשקט, וקיוויתי שהנהג יסע לפחות על מאתיים. וכמובן שמרפי לא איכזב, כי ככל שהתקדמנו, הנהג האט בהדרגה, עד שהיינו צריכים להשלים עם רוע הגזירה. פקק. פקק? באמצע כביש 90? באמצע כלום? בסתם יום חול? תודה אלוקים, גם אני אוהב אותך.
חדשות. הנהג הגביר, כמו כל ישראלי קלאסי. הקריין התחיל לדבר בקולו הרדיופוני, בזמן שאני חשבתי שאין ספק שההבטחה שלי תתקיים, שעליי לא ישמעו בחדשות. אני הרי אפילו לא אטייל היום. "ונעבור לדיווחי התנועה של גלגל״צ. כביש אחד עמוס ממוצא לכיוון ירושלים. כביש תשעים עמוס מאוד באיזור נחל משמר לכיוון מלונות ים המלח, עקב תאונת דרכים. סעו בזהירות". תאונת דרכים. ידעתי. למה עוד יכול להיות פה כל כך עמוס? מזל שההורים שלי לא יודעים איפה אני, הם עוד היו יכולים לדאוג. כאילו שלי זה יקרה.
הנהג, שקודם שמע דיבורים ו-ויכוחים, העביר לגלגל״צ. קצת רוק - כבר אמרתי שזה מה שאני צריך? אבל בטח כשמחכים לשיר יהיו קודם דיווחי תנועה. אני מתחיל לפתח שנאה נסתרת למרפי הזה.
"הרגע הגיעו לאולפן פרטים עדכניים על התאונה המחרידה בכביש תשעים. נהג ממוצא בדואי, כנראה שיכור, התנגש במאזדה לנטיס ישנה, ובה זוג מההתנחלות פני-אל." - מה? לא יכול להיות. הרגשתי את ארוחת הבוקר מטפסת לכיוון הגרון. "האשה, בתחילת חודשי הריונה, מתה במקום" - דמעות מלוחות מטיילות לי על הלחיים. "כוחות ההצלה מצאו את הגבר במצב אנוש, ולאחר מאבק עיקש נאלצו לקבוע את מותו. בבקשה, סעו בזהירות. היו לנו מספיק קורבנות ליום אחד", סיימה השדרנית. לא יכלתי להתאפק יותר. פתחתי את הדלת (מזל שעמדנו בפקק. .), יצאתי החוצה, והקאתי את נשמתי. בכיתי.
לא מצאתי מילים להסביר לנהג. לקחתי את החיק, אמרתי תודה וסליחה, וישבתי בצד הכביש.
אלוקים! למה עשית את זה? למה הרגת אותם? למה השארת אותי? ואם הייתי אומר להם שאני רוצה לעין בוקק, אז מה היה קורה לי? אלוקים! למה אני יותר טוב מהם? אני בטוח שזאת טעות! אני צריך למות, ולא הזוג הטוב הזה. אני הרי מיותר. אפס. כלום. למה השארת אותי? למה? תענה לי! אלוקים!
המכתב. מה אני אעשה איתו? הרי זה מכתב שהיא שלחה לבעלה, ועכשיו? עכשיו הם נשואים בגן - עדן. כמעט פתחתי אותו, וברגע האחרון החלטתי שאני אחפש את המשפחה ואתן להם אותו.
הסתובבתי והתחלתי לתפוס טרמפים למרכז.
------------------------------------
(כעבור שבוע)
מאז שחזרתי אני לא מדבר עם אף אחד. כולם בטוחים שאני חולה, כי אני כל היום בחדר. ההורים דואגים. והמכתב מוחבא עמוק בתוך התיק, בזמן שחיכיתי לרגע שאני אשכח ממנו. כאילו שזה יקרה.
אתמול גיליתי שההורים של הבעל גרים לא רחוק מהבית שלי. החלטתי שהיום אני אקפוץ אליהם, ואביא להם את המכתב.
הגעתי.
"כאן גרים בכיף משפחת בן-דוד", קידם את פניי השלט. בכיף. כן בטח, אני בטוח שהם חיים ממש בכיף. דפקתי בחשש. חבר פתח לי. מסתבר שהגעתי בזמן טוב. באו חברים מהצבא עכשיו, אני אוכל להביא את המכתב ולברוח בשקט.
לא היה קשה לזהות את האמא. אשה מבוגרת, שנראתה לי קצת שברירית. ממש מפתיע.
התקרבתי אליה בשקט, ומסרתי לה את המכתב. התחלתי למלמל "המקום ינחם את. . ." - "רגע בחור." היא קטעה אותי. "אני מכירה אותך? למדת עם מוטי בישיבה? מה זה המכתב הזה?" הבנתי שאני לא אוכל להתחמק. סיפרתי לה הכל. כשהיא הבינה שאני האחרון שראה אותם בחיים, היא בכתה למשך עשר דקות ארוכות. כשהיא התאוששה, היא פתחה את המכתב ביד רועדת, והתחילה לקרוא אותו לאוזניי.
"אהובי היקר,
רצית שאשתף אותך בתחושות שהובילו אותי חזרה אל אלוקים. החלטתי שאני חייבת, לעצמי, להעלות את התחושות על הכתב.
אתה לא מאמין כמה נהנתי. אי אפשר להסביר א זה בכלל. תחושה של אושר, שחרור, כיף, הנאה. אין בעולם דבר שיכול לך. את הכל והכל את. הכל מותר, טוב, ואפילו רצוי. אין 'לא' בעולם כלל.
אבל זה נגמר. ברגע. כל רגע. ברגע שזה מתחיל, זה כבר מזמן נגמר. הייתי שפחה. עבד נרצע לתאוותי. הייתי ריקה, התמלאתי בכלום, והייתי חייבת עוד. ועוד. ועוד.
חשבתי שהייתי הכל, אבל הייתי אפס. אוויר. מיותרת. אף אחד לא שם לב אליי. לאף אחד לא היה איכפת. בייחוד לא לי.
ופתאום, אור גדול. קלישאתי קצת, לא חושב? אבל זו האמת.
התגלגל לידי ספר, ועוד אחד. סיפור הוביל לשיעור, שהוביל מצידו לשבת. טעמתי. הבנתי. אפילו פגשתי אותך. ידעתי סופסוף מה זה לאהוב. להיות אהובה. כבר לא הייתי מיותרת. ידעתי שיש לי תפקיד, שיש לי מקום. ולמרות שנפלתי, שבעטתי, נשכתי ותקפתי, הוא עוד אוהב אותי. פשוט אוהב אותי. איכפת לו. הוא משגיח, מסתכל, מחבק ומנשק. ולא, הוא לא יעזוב לעולם. אפילו שנפלתי שוב, ושוב, ועוד פעם. הוא עדיין מחזיק אותי קרוב אליו. מסביר לי שיש לי ייעוד. שאני עוד יכולה להציל את העולם. הוא אוהב אותי. למרות הכל, ובגלל הכל. הוא אוהב אותי, ואני אותו. ואותך.
סיפרת לי פעם סיפור כה יפה.
מספרים עליו, על ר' זושא מאניפולי, שלעולם בכיסו היו מונחות שתי פתקאות. כאשר לבו גאה בקרבו, הביט באחת, התבונן והבין: "ואנוכי אפר ועפר". ומיד, כדי לא להתייאש, כדי להבין תפקידו, ייעודו ומהותו, הסתכל על הפתקה השנייה. "בשבילי נברא העולם".
האם בכתה. גם אני.
הבנתי.
תודה, אלוקים, ויהי זכרם ברוך.
כוחן של מילים - עידוד
להקה של צפרדעים טיילו להם ביער.
לפתע נפלו שני הצפרדעים לתוך בור עמוק מאוד
כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור.
כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו
"חבריה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים. . . . . . . . . . . אתם נחשבים כבר למתים. . . . . .
חבל לכם בכלל להתאמץ"
לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות
שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה
וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני
דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי. . . . "בחיים לא תצאו מכאן. . ."
אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים. אפסו כוחותיו, הוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור.
הצפרדע השני, לא ויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו
בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור
"חבל על המאמץ. . . . . . . אין לך שם סיכוי בעולם. . . ."
"הפסק את המאמץ. . . . . והסבל שלך, ופשוט תמות"
בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות, הוא קפץ אפילו חזק יותר. . . .
ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק שהצליח לצאת החוצה מהבור.
כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו חבריו הצפרדעים
"איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק. . . ."
בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש. . . . . . . .
הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קיראותיהם הנרגשות כמילות עידוד. . . .
רפי שכב בחדר הניתוחים, מסביבו הרופאים והאחיות שטפלו בו, כשלפתע שמע את הרופאים מדברים ביניהם:
"מאוחר מדי, אין מה לעשות. לסגור וזהו. לבחור הזה יש מקסימום עוד חצי שנה לחיות. מסכן. . .".
הרופאים חשבו שרפי לא שומע, אבל הוא שמע, ועוד איך, והחליט. . .
*
כבר למחרת כשחזר לאשתו וילדיו בקיבוץ לא בזבז את הזמן בטלויזיה, באוכל ובדיבורים סתם, אלא התיישב מיד לסדר את תיקו וחדרו. את כל עבודות המשק היה עושה בזריזות וביעילות על מנת שישאר לו זמן להקדיש לחלום חייו – הפסנתר. תמיד אהב לנגן ולהמציא מנגינות. עכשיו אחרי שהשיג פסנתר שיהיה אצלו בחדר, ולא השתמש בפסנתר בחדר התרבות שהיה בד״כ מקולקל או תפוס, בכל שעה פנויה ישב והלחין – הרי נותרו לו רק מספר חודשים לחיות!
עם הזמן רפי נתגלה כבעל כשרון בלתי רגיל ויצירותיו נשמעו בכל רחבי הארץ ובחו״ל תוך חמישה חודשים וחצי בלבד. . . כשבועיים לפני תום חצי השנה רפי הוזמן לנגן בארה״ב את יצירתו הגדולה. הוא נסע לשם עם אשתו רבקה וחזר יומיים לפני תום חצי השנה, כשהוא חושב לעצמו כמה עצוב שהוא הולך למות עוד מעט, כל כך צעיר, לעזוב את משפחתו ואת כל מה שהספיק לעשות בתקופה כל כך קצרה. . .
עברו שנתיים. רפי הלך לו ברחובות וחשב לעצמו: "עברו שנתיים ואני עוד חי. . .". כמה טוב ששמע את הרופאים מדברים על כך שנותרה לו רק חצי שנה לחיות, כך ניצל את הזמן הקצר שנותר לו. . .
כשהגיע לרמזור ראה שלידו עומד הרופא שניתח אותו. הרופא שמח מאוד לפגוש את רפי, המוסיקאי הנודע שטופל אצלו לפני שנתיים. . .
רפי שאל אותו מדוע אמר שנותרה לו עוד חצי שנה לחיות. הרופא התפלא מאוד ואמר שכנראה ששמע זאת תחת השפעת ההרדמה, כיון שהניתוח שלו היה מאוד פשוט ולא נשקפה שום סכנה לחייו!
באותו יום רפי חזר לקיבוץ מאוחר, לאחר שהסתובב הרבה זמן בקניות. את העבודות במשק הוא עושה לאט לאט, כמו כולם. הפסנתר חזר לחדר התרבות, והוא כבר לא נלהב לחבר יצירות ולעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. הטלוויזיה ממלאת זמן רב מיומו, והוא מגיע עייף לכל מקום ולא נלחץ להספיק יותר מדי, הרי כל החיים עוד לפניו. . .
הכוח של מאור פנים ואכפתיות הוא עצום ורב.
לאחרונה התפרסם סיפור שאירע ליהודי שעבד במעבדה בבניין משרדים ענק בארה״ב.
יום אחד בשעת ערב מאוחרת הוא נתקע בתוך אחד המקררים שבמעבדה ולא הצליח לצאת. לאחר שצעק וצעק הוא הבין שכולם כבר הלכו והיה משוכנע שימצאו את גופתו הקפואה רק בבוקר למחרת.
לאחר שעשה וידוי ואמר 'שמע ישראל', פתאום הגיע השומר של הבניין ופתח את הדלת מבחוץ. אחרי שאותו יהודי נרגע הוא שאל ''איך ידעת שאני פה?''
אמר לו השומר ''לא ידעתי שאתה פה. חיפשתי אותך''
''חיפשת אותי?'' ענה היהודי בתדהמה.
השומר השיב: ''אתה היחיד מבין אלפי עובדי הבניין שאומר לי שלום בכל בוקר והיחיד שבחמש בערב מברך אותי ערב טוב! אף אחד חוץ ממך לא רואה אותי. אני מחכה לשעה חמש כדי לשמוע ממך ברכת שלום, והיום כשהגיעה השעה ולא יצאת - החלטתי לבוא ולראות מה קרה לך. עליתי למעבדה, שמעתי אותך צועק ופתחתי את הדלת''.
בחדר קטן, אפור כתלים,
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב,
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ,
מה ידעו הנכדים אודותי?
נוטל גליון ורושם בראשו:
``אלה תולדות חיי``.
במה אתחיל? כמובן, בילדות. . .
אך היתה לי ילדות רגילה:
דודות ומכות, שריטות, דמעות,
ילדונת שגרנו מולה,
ואבא טרוד ואם עצבנית,
אחות שצועקת עלי.
אה. . . מה יש לכתוב על ילדות שכזאת?
אתחיל מימי נעורי!
ימי נעורי. . . מה יש לכתוב?
בחינות, ציונים, שיעורים,
כל בוקר לקום ולרוץ לכתה.
פצעי הבגרות הדוקרים,
לבטי אהבה ראשונה ומרה
הפחדים שהעיקו עלי. . .
מה יש לכתוב? נעורים רגילים.
אתחיל מימי נשואי.
ימי נשואי. . . ירח דבש שנגמר
והפך לימים של שגרה,
דירה, הלואה, מכונית, הלואה,
מריבות עד לב התקרה,
תינוקת שניה, שעות נוספות,
ולבן- בר מצווה, חתונה.
מה יש לכתוב על אותן השנים?
אתחיל מתקופת הזקנה.
מתי זה החלה תקופת הזקנה? !
כשהודיעו: אתה מפוטר! . . .
והבן והבת חיפשו בית אבות
והבנת - אתה מיותר? . .
או, הפחד הזה בלילות בלי שינה?
שאולי לא תראה עוד אור,
כמו שכנך מימין, וכמו אותה הזקנה,
שלויתי אתמול אל הבור? . . .
בחדר קטן ואפור כתלים
יושב איש זקן וסב.
זוכר חלומות אידיאלים גדולים,
שאותם לא הגשים מימיו. . .
עם בוקר מצאו אותו בחדרו
גחון לשולחן, כמו חי. . .
דף ריק לפניו, למעלה כתוב:
``*אלה תולדות חיי``
אני אסירת תודה-
לבני בן החמש עשרה שמתלונן על פינוי מדיח,
כי זה אומר שהוא בבית ולא מסתובב ברחובות.
למיסים שאני משלמת,
כי זה אומר שיש לי עבודה.
לבלגאן שצריך לסדר אחרי המסיבה,
כי זה אומר שהייתי מוקפת בחברים.
לבגדים שהם קצת הדוקים מידי,
כי זה אומר שיש לי מספיק לאכול.
לצמחים שצריך לטפל,
לחלונות שצריך לנקות
ולמרזבים שצריך לתקן,
כי זה אומר שיש לי בית ומרפסת.
לכל התלונות שאני שומע על הממשלה,
כי זה אומר שיש לנו את חופש הביטוי.
לחנייה שאני מוצא
בקצה המרוחק של מגרש החנייה,
כי זה אומר שאני מסוגל ללכת
ושבורכתי באמצעי תחבורה.
לחשבון הענק שאני צריך לשלם על החימום.
כי זה אומר שחם ונעים לי.
לגברת מאחוריי
ששרה בזיוף נוראי,
כי זה אומר שאני יכולה לשמוע.
לערימת הבגדים שדורשים כביסה וגיהוץ,
כי זה אומר שיש לי מה ללבוש.
לעייפות ולשרירים הכואבים בסוף היום,
כי זה אומר שהייתי מסוגלת לעבוד קשה.
ולצלצול של השעון המעורר
בשעות המוקדמות של הבוקר,
כי זה אומר שאני חיה.
בחדר אחד בבית מלון בירושלים ישבו שני אנשים, אנשים רציניים מאוד, ונחמדים מאד. הערב בא, רוח קיץ נשבה, ושני האנשים הלכו לישון. הם שכבו איש במיטתו, כיבו את האור שליד הראש, אמרו לילה טוב, והיה שקט. רק לרגע, כי אחרי רגע אמר אחד מהם: "המ, סליחה, אבל אני לא יכול לישון ככה, אני חייב לפתוח את החלון".
הוא אכן הלך ופתח את החלון, וחזר לישון. . . לישון הוא לא הצליח. מה שקרה הוא, שאחרי שעה אמר השני: "נעשה יותר מדי קר, צריך לסגור את החלון" והוא קם וסגר אותו. עוד רבע שעה עברה, והראשון אמר: "אוף, איזה חום, חייבים לפתוח" והוא קם וניגש לחלון, ובהחלטיות פתח אותו לרווחה, ובדרכו חזרה למיטתו הוסיף: "עכשיו הרבה יותר טוב, לילה טוב". השקט היה זמני ומתוח. אינני בטוח שעברה רבע שעה שלמה כאשר נשמע קול עצבני וחסר סבלנות: "עם כל הכבוד, כן? אני לא מסוגל לישון כשהחלון פתוח, אני קופא מקור!". והאיש קם, מעיף את שמיכותיו לצדדים, וסגר את החלון וגם נעל אותו שלוש פעמים במנעול. עברו כמה דקות וללא כל מילה קם הראשון, ניגש לחלון ופתח אותו, נושם לרווחה, ואומר: "אח, סוף-סוף קצת אוויר". והוא חזר למיטה, עיניו פקוחות בחושך, מחכה מתוח למה שיקרה הלאה. היה שקט, שהופרע רק על ידי שיעולים של השני, ומשפטים כגון: "ברר, קר. . ." שהוא אמר בלחש עצבני. אחרי עוד רבע שעה הוא אמר בקול רם: "לכל דבר יש גבול, אני לא חייב
לקום חולה בבוקר בגלל אידיוט אחד שישן איתי במקרה בחדר" והוא רץ וזינק אל החלון וסגר אותו. עוד לפני שחזר אל מיטתו אמר הראשון לעצמו בקול ברור, מדגיש כל מילה: "אם הייתי ישן בחדר עם בן - אדם, הכל היה בסדר, אבל יש טיפוסים שאי-אפשר לדבר איתם. ." והוא קיפל את אצבעות רגליו במיטתו והתהפך מצד אל צד עד שלא יכול היה לסבול עוד - והוא קם ופתח את החלון. ככה עברה עוד רבע שעה ועוד רבע שעה, וככל שהלילה התקדם הפכו שני האנשים לאויבים בנפש. ואף אחד מהם לא ישן אפילו דקה, עד שהגיע הבוקר. . . . ובבוקר אור, כשהם ניגשו שוב אל החלון, עייפים ועצבניים, הם ראו משהו מעניין ומעורר מחשבה: בחלון לא הייתה זגוגית. . !
האוטובוס פילס את דרכו באיטיות ברחובות העמוסים של ירושלים.
שתי נשים צעירות העבירו את הזמן בשיחה על מכרה שהתארסה זה עתה.
"בעצם, קצת קשה להבין מה הקשר בין השניים" אמרה האחת לרעותה.
בת שיחה הסכימה בכל ליבה והוסיפה גם משהוא מחכמתה היא:
"היא יותר מדי שקטה בשבילו, הוא נראה עליז, תוסס ומלא שמחת חיים.
איך בדיוק הם ינהלו שיחה ביניהם? הוא בטח ידבר עם עצמו. . .
ובכלל, החיים לימדו אותי שהשקטות הכי מסוכנות!"
"אני מתערבת איתך שהיא למדה חינוך רק בגלל שלא התקבלה למשהו אחר"
"באמת אינני מבינה, אני מופתעת שהמשפחות הסכימו לשידוך הזה"
לפתע הרגישה הדוברת הראשונה טפיחה נמרצת בכתפה.
היא פנתה לאחור והבחינה בפנים הכעוסות של האישה שמאחוריה,
גברת מרשימה בגיל העמידה. .
"צר לי לפלוש לשיחתכן", החלה הגברת המבוגרת בדבריה, "אבל לא יכולתי שלא לשמוע אתכן.
אני רק רוצה לומר לכן עד כמה אני אסירת תודה לשתיכן.
הנה, באמת מנעתן טרגדיה אמיתית בטרם תתרחש."
כל אחת מן המשוחחות ניסתה לזכור במהירות את כל הדברים שנאמרו
ולהבין מה מתוך שיחתן הסתמית היה יכול למנוע טרגדיה.
"אני במקרה אמא של הבחור שדברתן עליו", אמרה האישה המבוגרת,
"ועלי להודות שלמרות שבררנו הרבה על השידוך הזה,
לא היה לי מושג שארוסתו של בני כל כך לא יוצלחית.
אתן צודקות בהחלט, מישהי כמוה אינה מתאימה לבני.
אני שמחה שגיליתי זאת בשלב שבו עדיין אפשר להפסיק את הכל".
דברי האישה צרבו בליבן של שתי הנשים הצעירות שנותרו המומות ובאלם פה.
מה ביכולתן לומר בכדי לתקן את הנזק?
הן כמעט לא ידעו דבר על איש מן הצדדים השותפים לשידוך.
הן פשוט חזרו על דברים שהגיעו לאוזניהן ואפילו דברים אלו היו רק מכלי שני – במקרה הטוב.
בעודן מתחבטות, כל אחת לעצמה, למצוא את המילים שתבטלנה את השפעת דבריהן הקודמים,
עצר האוטובוס באחת התחנות והאישה המבוגרת קמה ממושבה כדי לרדת.
אחת הנשים הצעירות ניסתה לעצור בעדה, ולו לרגע קט, רק כדי לנסות ולומר משהו,
מלה כלשהי, אשר תקל במעט על הנזק.
אך בטרם נגעה ידה במעילה של האישה המבוגרת, פנתה אם החתן אחורנית לרגע,
הביטה ישירות בשתי הנשים הצעירות שעדיין ישבו המומות במקומן ואמרה להן:
"אינני אם החתן. אבל, כידוע לכן, בהחלט יכולתי להיות. . .".
סודו של אח
"לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים". סוד כמוס שמתגלה, צלקת שמסרבת להגליד, והתמודדות מסוג אחר. סיפור מן החיים.
יאיר הגיע לכיתה שלנו לפני שלוש שנים. זה היה סתם יום לימודים רגיל באמצע החורף של כיתה ח', כאשר המחנכת נכנסה פתאום לכיתה באמצע שיעור היסטוריה, ולצידה ילד חדש ולא מוכר. הוא היה רזה, שיערו שחור ומתולתל, ועל פניו הבהירות נסוך חיוך עדין. "כיתה ח'2 אני מבקשת שקט!", היא פנתה אלינו, "תלמידים, תכירו. זהו יאיר, תלמיד חדש בכיתתנו. משפחתו עברה לעיר השבוע, והוא מצטרף לכיתה שלנו. אני מצפה שתתייחסו אליו יפה ותקבלו אותו כראוי".
שלושים ושניים זוגות עיניים סקרניות נתלו בילד החדש שעמד במרכז הכיתה והֵישִיר אלינו מבט. הוא לא היה נראה נבוך או חסר ביטחון, כמו שאולי היינו מצפים מילד זר בכיתה לא מוכרת. הוא עמד שם, רגוע ושליו, וסקר אותנו במבט נבון כשבעיניו הירוקות מנצנץ זיק מיוחד.
להיכנס לתוך כיתה מגובשת, במיוחד באמצע השנה זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. אך יאיר עשה את זה בקלות מעוררת קינאה ממש. הוא פשוט הצטיין בכל דבר. הוא היה תלמיד מבריק, טוב בכדורסל, שנון, יצירתי, טוב לב. בקיצור, טיפוס 'מושלם' כזה. ילד שכל אימא מאחלת לעצמה. היו לו כל הנתונים להפוך במהרה ל׳מלך הכיתה'. כולם נעזרו בסיכומים שלו, נהנו להיות בחברתו ואהבו לשחק איתו. ללא שום מאמץ הוא היה יכול להפוך למסמר החברה.
משום מה הוא כלל לא היה מעוניין בזה.
למרבה הפלא, הוא נמשך לְהִתְחַבֵּר דווקא עם הטיפוסים היותר שוליים ודחויים בכיתה. אתם יודעים, כל ה׳יצורים המוזרים' האלו, אלו שאין להם הרבה חברים, שלא טובים בשום דבר ושאפילו המורים לא מחבבים אותם. דווקא אליהם הוא התחבר. את כל זמנו הוא בילה במחיצתם. למד איתם למבחנים, עזר להם בעבודות והיה מדבר איתם שעות. בשבילם זו הייתה הפתעה גדולה, ובשבילנו - דבר מוזר ותמוה. הילדים הכי דחויים בכיתה פתאום מקבלים כזה יחס מהתלמיד הכי פופולארי ומצליח? משהו פה לא מסתדר! אנחנו, החבר׳ה היותר 'נחשבים', לא הצלחנו להבין. 'בשביל מה הוא צריך את זה? מה הוא מוצא אצל ה׳מסכנים' האלה?' אני חושב שההתנהגות יוצאת הדופן שלו אפילו קצת פגעה במעמדו החברתי. אבל הוא - לא נראה היה שזה מעניין אותו בכלל. כל דאגתו הייתה נתונה לטיפוסים הדחויים והחלשים.
כשהמורים חילקו מבחנים הוא בקושי הציץ במבחן שלו (טוב, ממילא תמיד קיבל בין 95 ל- 100. . .). הוא דחף אותו לתיק כלאחר יד, וכל מה שעִנְיֵין אותו היה האם גם כל אותם תלמידים בעייתיים, שניסה כל כך לעזור להם להתכונן למבחנים, הצליחו גם כן. אני זוכר פעם אחת כשעברתי בהפסקה ליד חדר המורים, האוזניים שלי קלטו שיחה שהתנהלה בפנים: יאיר מדבר עם המורה למתמטיקה ומבקש ממנו, כמעט מתחנן, שלא יוריד איזה ילד להקבצה הנמוכה. הוא דיבר בכל כך התרגשות ואכפתיות כאילו זה היה אח שלו ממש. לא הבנתי מדוע זה כל כך חשוב לו. שיורידו אותו הקבצה, מה זה העסק שלו בכלל? בהזדמנות אחרת כשההנהלה חשבה לזרוק איזה תלמיד חלש מבית הספר, אני זוכר איך ישב בחדר המנהל עד ששכנע אותו לתת לו הזדמנות נוספת ("אני מבטיח לך, המנהל, רק עוד הזדמנות אחת. . . הוא ישתפר, אני בטוח. . . על אחריותי, אתה תראה שהוא יצליח בסוף. . ."). אם מישהו הציע איזו יוזמה לפעילות חברתית שלא כללה כל מיני ילדים 'פחות נחשבים' יאיר התנגד תמיד בתוקף ואמר לנו: "אנחנו כיתה אחת או לא כיתה אחת? איזה מין דבר זה שחלק מְשַתְפִים וחלק לא?' לא כל כך הבנו את ההתעקשות המוזרה שלו ואני בטוח שאם תלמיד אחר היה מתנהג כמותו כבר מזמן הוא היה מאבד את מעמדו ונדחה הצידה יחד עם כל הטיפוסים המסכנים והשוליים. אבל יאיר, הוא היה בעל עוצמה גדולה מִדַי מכדי שיהיה אפשר לדחות אותו או להתעלם מדבריו. אודה על האמת שבסתר ליבי הערכתי אותו על מה שהוא עושה, אבל מעולם לא הבנתי מה מניע אותו לעשות כך.
אך מעבר לכל זה תמיד הייתה לי איזו תחושה פנימית לא מוסברת, שיש בו איזשהו דבר מוזר. למרות שכלפי חוץ היה נראה כנער שמח ועליז, היה משהו עצוב במבט שלו. לפעמים הוא היה שוקע בהרהורים, כשעל פניו ארשת מסתורית שכאילו מכסה על משהו שהוא מנסה להסתיר. הרגשתי שעל אף שהוא איתנו, בעצם הוא לא איתנו באמת. יש איזה סוד גדול שמפריד בינינו.
במשך תקופה ארוכה רציתי לגשת אליו ולנסות להבין פעם אחת ולתמיד מה עומד מאחורי ההתנהגות המוזרה שלו. אך מעולם לא יצא לי לעשות את זה.
השבוע זה קרה סוף סוף.
ביום שני הכיתה שלנו יצאה לסיור לימודי במעבדות האוניברסיטה, במסגרת מגמת ביולוגיה. ידעתי שיאיר לא יחמיץ את הסיור הזה בשום אופן. שיעורי ביולוגיה היו החביבים עליו ביותר. הנושא של הטבע ומערכת החי עניין אותו מאוד, והוא היה צמא לכל דבר חדש בעניין. הדרך לאוניברסיטה הייתה אמורה לקחת כחצי שעה, ותכננתי לתפוס איתו שיחה אישית תוך כדי הליכה.
הופתעתי מאוד כשהוא כלל לא הגיע באותו יום.
למחרת בבוקר ניגשתי אליו בהפסקה שבין השיעור הראשון והשני, וניסיתי לפתוח בשיחה.
"מה נשמע, יאיר? היית חולה אתמול?", שאלתי.
"לא, אני מרגיש מצוין, תודה", ענה בחביבות, "למה אתה שואל?"
"ראיתי שלא הגעת לסיור במעבדה אתמול. חשבתי שאתה מתעניין בדברים האלו. . .", ניסיתי למשוך אותו בדברים.
"האמת היא שמאוד רציתי לבוא, אבל פשוט לא התאפשר לי" ענה בקצרה, ולא הסביר יותר.
פתאום הייתה לי תחושה מוזרה שהוא מנסה להסתיר משהו. "למה לא יכולת? מה הבעיה?", התעקשתי.
במשך שניות ארוכה השתררה שתיקה מעיקה, עד שחשבתי שאמרתי משהו לא בסדר.
יאיר נע על מקומו בחוסר נוחות. נראה היה שהוא מתלבט בתוכו האם לומר לי איזה דבר. הוא הביט ימינה ושמאלה וכשראה שנותרנו רק שנינו לבדנו בכיתה פתח את פיו לענות. הוא דיבר בקול נמוך, ושיחרר מפיו את התשובה באיטיות כאילו כל מילה עולה לו במאמץ רב.
"אתמול היה יום הזיכרון לאחי. עלינו כל המשפחה לקבר שלו". הוא השתהה לרגע, ואז הוסיף "קראו לו שי. הוא היה אחי התאום".
עכשיו היה תורי לשתוק במבוכה.
הדברים הפתיעו אותי מאוד. מעולם לא ידעתי שהיה ליאיר אח תאום. בוודאי שלא ידעתי שהוא נפטר. 'איך? למה? מתי?', השאלות התרוצצו במוחי. יאיר מעולם דיבר על משפחתו. פתאום שמתי לב לכך שאינני יודע דבר על חייו הפרטיים.
"אתה מוכן לספר לי על זה?" שאלתי בזהירות, מקווה שאינני פולש לתחומו האישי ונוגע בנקודות רגישות מדי.
מה שקרה בדקות הבאות הפתיע אותי מאוד.
זה היה כאילו איזה סכר נפרץ, ומים שהיו עצורים זמן רב פורצים בסערה קדימה ושוטפים את כל הנקרה בדרכם. יאיר שלא היה דברן גדול, פתאום דיבר ודיבר, ושטח בפני את הסיפור המלא, את הסוד המסתורי שהסתיר כל השנים.
וכך הוא סיפר:
"זה קרה לפני ארבע שנים. שי ואני היינו אז בכיתה ז'. גרנו באותן שנים בעיר אחרת, ולמדנו בבית הספר המקומי. שי היה אומנם אחי התאום, אך הוא היה שונה ממני מאוד. הוא היה טיפוס 'רוחני' כזה, אחד שחי לו בעולם מִשֶלוֹ. הוא אהב לקרוא ספרים, היה כותב שירים והגיגים, ותמיד שקוע במחשבות ובדמיונות. הוא היה ילד עדין ורגיש ובעל לב זהב, ומעולם לא פגע באיש.
כיוון שהיינו אחים, לא רצו להכניס אותנו לאותה כיתה, ושמו אותנו בכיתות המקבילות. אני הסתדרתי מצוין בכיתה שלי, והייתי מקובל בין הילדים. אך אצל שי המצב היה הפוך לגמרי. לרוע מזלו בכיתה שלו הייתה קבוצה של ילדים שמבחינה חברתית שלטו בכיתה ביד רמה. כל מי שלא היה מוצא חן בעיניהם - היה נדחה לשוליים. מי שניסה להתנגד להם היה עלול למצוא את עצמו מנודה מהחברה. שי, מבחינתם, היה טרף קל. טיפוס שונה קצת, שקל לרדת עליו ולצחוק על חשבונו. הם פשוט התעללו בו. לא שיתפו אותו בשום דבר, לעגו לו ולגלגו על כל דבר שעשה או אמר. הוא הפך להיות שק החבטות של הכיתה. ילדים אחרים פחדו להתחבר איתו כדי לא למצוא את עצמם במצב שלו. נוסף לזה, למרות שהיה אומנם ילד חכם, הצטיינות בלימודים לא הייתה בראש מעייניו. הוא העדיף להשקיע בקריאת ספרים וכתיבת שירים, על פני התכוננות של שעות לכל מבחן. התוצאה הייתה שציוניו בלימודים היו נמוכים, וגם המורים לא כל כך חיבבו אותו. אני, שעקבתי בצער אחרי כל זה מהצד, ניסיתי לעשות מה שיכולתי, אך מה כבר יכולתי לְשַנוֹת?
חייו הפכו לגיהינום. הוא שנא ללכת לבית ספר. הוא היה ילד שתקן, וספג הכול אל תוכו בלי להתלונן. אפילו להורים לא סיפר דבר. הם גילו בעצמם חלק מן הסיפור, רק כשחזר יום אחד מבית הספר כשפניו חבולות לאחר שכמה תלמידים היכו אותו. הם ניסו להתערב ולדבר עם המנהל שיעשה משהו בעניין, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כששום דבר לא עזר הם דרשו להעביר אותו לכיתה שלי. המנהל סירב. "לא שמים שני אחים בכיתה אחת. זה עלול לגרום לבעיות חברתיות ולימודיות", הוא התעקש. ואני ראיתי לנגד עיני איך אחי האהוב הולך ודועך. כבודו העצמי מושפל עד עפר וכל אישיותו נרמסת על ידי כמה ילדים אכזריים, שיכול להיות שבעצמם לא היו מודעים למשמעות של מה שהם עושים".
יאיר עצר לרגע את סיפורו ונשם נשימה עמוקה, כאילו מנסה לאסוף כוחות בשביל המילים הבאות. הוא עצם את עיניו מנסה להתרכז, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. פניו היו מיוסרות כאילו הדברים קורים ממש עכשיו. לאחר כמה שניות של שקט, המשיך בסיפורו:
"בסוף השנה השכבה יצאה לטיול במדבר יהודה. באותו בוקר כשהתארגנו ליציאה מהבית שי פנה אל אימא שלנו ואמר לה שהוא לא רוצה לצאת לטיול. אימא ניסתה לעודד אותו: "למה לא, חמוד? אני בטוחה שתהנה שם. אתה הרי כל כך אוהב לטייל בטבע". אני הבנתי לליבו. כשאין לימודים ושיעורים, יש לתלמידים האחרים יותר פנאי להקניט אותו ולהציק לו. שי ניסה להתעקש עוד קצת, אך לבסוף נכנע ויצאנו שנינו לטיול. אני הלכתי עם הכיתה שלי שצעדה קדימה, והוא עם הכיתה שלו מאחור. שי צעד בסוף הטור, משתדל להתרחק מהילדים האחרים ולהתייחד עם מחשבותיו. הוא אהב מאוד את הטבע. הנוף והיופי שסביבו תמיד עוררו אצלו השראה שסייעה לו בכתיבת השירים שלו. הוא לקח איתו את המחברת שלו. המחברת האישית, שם היה כותב את כל סודותיו הכמוסים, הגיגיו והשירים שחיבר.
הטיול התנהל לו לאיטו וקבוצת הילדים השתרכה על פני מרחק גדול, כשמדי פעם עוצרים למנוחה ולצמצום פערים. זה קרה באחת העצירות, כאשר, כמו תמיד, שי הגיע אחרון. רוב הכיתה הייתה מכונסת במעגל סביב המדריך שאמר כמה דברי הסבר על מה שרואים מסביב. שי הגיע לאיטו והצטרף בשקט אל המעגל. אחד הילדים לא היה יכול להתאפק וזרק לעברו: "שוב העצלן הזה מגיע בסוף. . . תיזהר שלא תרחף יותר מדי, שי. שלא תיפול בטעות מאיזה צוק". כל הילדים פרצו בצחוק. שי שליבו ספג עוד חץ מורעל, נשך את שפתיו, השפיל את ראשו ולא אמר דבר. הוא התיישב על איזו אבן בצד, שלף את מחברתו מהתיק, וניסה להתרכז במה שכתוב לפניו. אני לא הייתי נוכח באותו אירוע כיוון שהכיתה שלי צעדה כמה מאות מטרים קדימה. את כל מה שהתרחש שמעתי אחר כך מאחד התלמידים שהיו שם".
יאיר עצר לרגע בשטף דיבורו. עיניו היו רטובות. דמעה רותחת חצתה את פניו והמליחה את שפתיו שהיו יבשות ורועדות. אגרופיו היו קמוצים ומצחו היה חרוש קמטים. ניכר היה שסערה מתחוללת בקרבו. דקה של דומייה חלפה לפני שהמשיך בסיפורו: "בועז, מי שהיה נחשב ל׳מלך הכיתה', טיפוס קשה ושחצן, שהיה אחד מראשי המתעללים באחי, ניגש אל שי וחטף מידיו את המחברת. הוא נעמד על גבי איזה סלע, ואמר בקול מתקתק: "נו, אז מה יש לנו כאן? . . ." כל העיניים הופנו אליו, נהנות מההצגה שמתחוללת לפניהם חינם אין כסף. שי ניסה לקחת מידו את המחברת, אך בועז היה חזק ממנו. הוא פתח את המחברת ואמר: "מעניין מאוד. אני רואה שנהיית לנו משורר, אה?" שי התחנן לפניו: "בבקשה, תחזיר לי המחברת שלי. כתובים שם דברים אישיים". אך בועז התעלם מתחינותיו. הוא התחיל לקרוא כמה שורות מהכתוב שם, כשכל הילדים מגחכים, ושי עומד שם חסר אונים כשכולו חיוור ורועד. המורָה והמדריך צפו במחזה מן הצד ולא עשו דבר. כעבור כמה שניות של התעללות אכזרית כנראה שנמאס לבועז, והוא זרק את המחברת אל האדמה. שי התנפל עליה כעל אוצר יקר ואימץ אותה אל חזהו, כשדמעותיו מכתימות את שמו שהיה רשום על הכריכה בכתב ידו העדין. המדריך הכריז בקול: "קדימה תלמידים, ממשיכים הלאה במסלול", וכולם לקחו את תיקיהם והחלו בצעידה זריזה קדימה.
כולם חוץ מאחד.
כעבור דקה אחת בלבד נשמעה צרחה שפילחה את האוויר.
זו הייתה המורה צילה שהלכה בסוף טור התלמידים. הקול שלה הגיע עד לכיתה שלי שצעדה במרחק של כמה מאות מטרים קדימה. "תזעיקו חובש, מהר, הוא נפל".
עשרות תלמידים פנו לאחור והחלו לרוץ למקום האירוע. לצידו של השביל השתרע לו מדרון תלול שבקצהו פעורה תהום עמוקה. גם אני רצתי לשם כמו כולם. כיוון שהלכתי בתחילת המסלול הגעתי חזרה רק בין האחרונים. כשרק התקרבתי המדריך ניגש אלי ולפת אותי בשתי ידיו הגדולות: "עצור, יאיר, אל תסתכל למטה". לא הבנתי למה הוא עצר דווקא אותי. עברו כמה שניות עד שההכרה האיומה החלה לחדור למוחי – זה היה שי שנפל. . .
נכנסתי להיסטריה. התחלתי להשתולל ובקושי רב הצליחו להרגיע אותי. ברקע קלטו אוזניי את קולה של המורָה צילה, נסערת אף היא 'אני לא מבינה. הוא הלך לידי בצד השביל. לרגע אחד סובבתי את ראשי והוא כבר לא היה שם. כנראה סטה מהשביל בטעות והחליק למטה. . .'.
לכוחות החילוץ וההצלה שהגיעו למקום כעבור חצי שעה לא נותר הרבה מה לעשות. אי אפשר להישאר חי מנפילה כזו. . ."
יאיר עצר בסיפורו, הוציא מטפחת מכיסו ומחה את פניו שהיו רטובות מזיעה ומדמעות. למרות הקושי לספר ולהיזכר בדברים נדמה היה שהוקל לו במקצת. כאילו אבן כבדה הוסרה מעל ליבו.
"למחרת התקיימה ההלוויה ולאחריה השִבעה. אנשים רבים באו לנחם את ההורים על האסון הנורא. לאבד ילד קטן, עדיין לא בן שלוש עשרה, זה דבר בלתי נתפס ממש.
כעבור שלושה ימים המנהל והמורָה ישבו בסלון שלנו, כשמסביבם כמה מתלמידי הכיתה, ביניהם גם בועז ואחרים, מאלו שהציקו לאחי.
"אין מילים בפי", אמר המנהל, "הוא היה ילד כל כך טוב. כמה חבל, למות פתאום בתאונה כזו. זה רק מלמד אותנו עד כמה חשוב להקפיד על תקנות הבטיחות בטיולים. זה ממש פיקוח נפש".
אני ישבתי שם בצד. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. הלב שלי היה מלא על גדותיו. קמתי ממקומי ונעמדתי במרכז הסלון. כל העיניים הופנו אלי. "זו לא הייתה תאונה, אדוני המנהל", לא יכולתי להבליג יותר, "זו הייתה התאבדות, או אולי יותר נכון לומר רצח. . ."
שקט מקפיא השתרר בחדר. כמה מן הילדים היושבים שם התכווצו במקומם.
אבא עצר אותי מייד "תפסיק, יאיר. מה עובר עליך?" אימא התנצלה לפני הנוכחים "זה קשה לו מאוד, אתם מבינים. שי הוא אחיו התאום. הם היו מאוד קשורים" "אסתי, קחי אותו בבקשה לחדר", היא ביקשה מאחותי הגדולה".
יאיר קם ממקום מושבו וניגש באיטיות אל החלון. בפתאומיות הסתובב אלי ופניו בוערות. קולו היה שבור:
"שיגידו מה שיגידו. אני יודע. זו לא הייתה תאונה! השביל היה מספיק רחב, ושי ידע לשים לב לדרך. הוא לא החליק בטעות. הוא פשוט רצה לעצור את ההשפלה הזו, אתה מבין? כמה כבר ילד קטן יכול לספוג? ילדים חסרי רגישות שפכו את דמו ורמסו את כבודו עד עפר. הצוקים רק סיימו את מה שהם התחילו. . ."
הצלצול לתחילת השיעור השני קטע את הדברים.
תלמידים אחדים החלו להיכנס חזרה לכיתה. יאיר התקרב אלי וסיים את סיפורו בזריזות. "לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. שמחתי כל כך שכעבור כמה חודשים המשפחה נאלצה לעבור מקום מגורים כיוון שאבי החליף מקום עבודה, ואז עברתי לבית הספר הזה".
הכיתה כבר החלה להתמלא והשיעור עמד להתחיל. יאיר פנה לעבר מקומו וחתם את דבריו בשאלה: "רצית לשאול משהו נוסף?"
נזכרתי בסיבת השיחה שלנו.
שתקתי.
עכשיו הכול מובן.
"כאמא לשני בנים פעילים מאוד, בני שבע ושנה, אני לפעמים חוששת מכך שהם יהרסו
את הבית המעוצב שלי. הם משחקים, ופה ושם הם מפילים מנורה שמאוד יקרה לי, והורסים
את הסידורים המוקפדים שלי.
אבל אני זוכרת את מה שלמדתי מחמותי רובי. רובי היא אמא לשישה ילדים, וסבתא ושלושה עשר נכדים.
היא התגלמות העדינות, הסבלנות ואהבה. יום אחד התכנסו כל הילדים והנכדים כרגיל בביתה של רובי.
חודש קודם לכן קנתה רובי שטיח לבן חדש, אחרי שחייתה 25 שנה עם "אותו שטיח ישן". היא שמחה מאוד מהמראה שהשטיח העניק לבית. גיסי, ארני, חילק את המתנות לכל האחיינים -דבש מהכוורת שלו.
הם היו נרגשים. אבל אז קרה משהו. שיינה בת העשר שפכה את הדבש שלה על השטיח החדש של סבתא,
ודשדשה בו עד המדרגות החוצה הביתה. שיינה רצה למטבח, סבתא רובי חבקה אותה.
"סבתא", שיינה אמרה "שפכתי דבש על השטיח החדש שלך". סבתא רובי כרעה לידה, הסתכלה בעיניה היפות של שיינה ואמרה, "אל תדאגי מתוקה נמצא לך עוד דבש"{לין רוברטסון}
יאיר לפיד
האיש ההוא- שאני שונא- העומד בהפגנות עם שלט: "מוות לערבים",
הוא בעצם אותו בנאדם שאני אוהב- המגיש מימיה לשבוי מפני שגם הוא בנאדם.
והאיש ההוא- שאני שונא- שצובע את שמו על פסל בוינה,
הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב- שמלווה לי 50$ דולר באתונה,
רק בגלל שאני ישראלי.
והאיש ההוא- שאני שונא- שבשם ערכים דתיים, שהוא אפילו לא מבין,
תובע זכות על הפרת והחידקל,
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שעומד לידי ביום הכיפורים
ומראה לי בסבלנות אין קץ את הקטעים הנכונים.
והאיש ההוא- שאני שונא- שדוחף אותי בתור לאוטובוס וזיעתו נדבקת אלי,
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שמבזבז יום שלם רק
בשביל להחזיר הביתה
את הילד של השכנים שאיבד את דרכו.
והאיש ההוא- שאני שונא- שקורא לי "אחי" למרות שהוא לא,
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שאם ארצה או לא ארצה- הוא אחי.
כי זה מה שיש, ואתה חלק ממשהו ומעבר לכל ההבדלים, והצעקות, והעניינים,
המשהו הזה לא נורא כל כך ואם תרצה או לא תרצה המשהו הזה הוא גם אתה.
רבי מנחם מנדל מקוצק
אם אני אני
כי אתה אתה,
ואתה אתה
כי אני אני,
אז אני לא אני
ואתה לא אתה.
אבל אם אני אני
כי אני אני,
ואתה אתה
כי אתה אתה,
אז אני אני
ואתה אתה.
אין עט - אין כתיבה,
אין כתיבה - אין למידה,
אין למידה - נכשל P=
נכשל - אין תעודה,
אין תעודה - אין עבודה,
אין עבודה - אין כסף,
אין כסף - אין אוכל,
אין אוכל - אתה מורעב,
אתה מורעב - אתה נהיה מכוער,
אתה נהיה מכוער - אין אהבה,
אין אהבה - אין נישואים,
אין נישואים - אין ילדים,
אין ילדים - בודד,
בודד - דיכאון,
דיכאון - מחלה,
מחלה - מוות!
מסקנה: אל תאבדו את העט שלכם (;
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה