לפני שנים ישב בירושלים אדמו״ר, שבבית הכנסת שלו היה ילד בן שמונה שתמיד עזר, ובייחוד בשבתות. הוא היה מכין הכל לסעודה שלישית. שבת אחת הלך הילד הזה הלך להתפלל שחרית של שבת בכותל, ובדרך ראה 'נפוליאון' של זהב. באותם ימים המטבע הזה היה סכום אדיר שהספיק לפרנס משפחה שלמה במשך חודש! הילד שמח שכעת יוכל לגרום לאמא ואבא להיות מאושרים עד הגג! אך הילד גם ידע שזה מוקצה, ואסור להרים את המטבע בשבת, מה הוא יכול לעשות? חשב וחשב, ובסוף החליט להניח את הרגל על המטבע ולעמוד כך עד מוצאי שבת. נפוליאון של זהב זה לא צחוק. . . עבר שם בחור ערבי אחד וראה את הילד עומד בצורה קצת מוזרה. אחרי שעה הוא שוב עבר שם, וראה אותו עומד בדיוק באותה התנוחה, וכך עוד כמה פעמים. הוא שאל את הילד "הכל בסדר? אתה מרגיש טוב? קיבלת שיתוק?". "הכל בסדר" ענה הילד, "אני רק נח". והערבי אומר לו "אז תנוח בישיבה". "לא, ככה נוח לי".
הוא המשיך לשאול עד שבסוף הילד אמר לו: "אגיד לך את האמת, יש נפוליאון של זהב מתחת לרגל שלי, ואני שומר עליו". הערבי לא חשב פעמיים, דחף את הילד כדי לראות והילד הזיז את הרגל. הערבי ראה את הנפוליאון ומיד חטף אותו לעצמו וברח. הילד הקטן הגיע שבור לגמרי הביתה. ריבונו של עולם, רציתי כל כך לשמח את אבא ואמא, למה לקחת לי את זה? בליבו גמלה החלטה: אם ככה אתה מתנהג אלי, אני לא הולך היום לא למנחה ולא לסעודה שלישית!
אחרי מנחה כולם הגיעו לסעודה שלישית, אבל השולחן לא היה ערוך ושום לא דבר היה מוכן. הרבי שאל איפה הילד, אולי קרה לו משהו. הוא שלח את ה׳שמש' אליו הביתה, והילד סיפר לו בדמעות את כל הסיפור. . . השמש חזר לדווח לרבי, והרבי שלח אותו חזרה לקרוא לילד, והפעם הבטחה בפיו - במוצאי שבת הרבי יתן לו נפוליאון של זהב. כששמע זאת הילד הוא רץ לבית הכנסת, ערך שולחן וציפה בכיליון עיניים למוצאי שבת. מיד בסיום ההבדלה קרא לו הרבי לחדרו. הרבי הוציא מהמגירה נפוליאון של זהב, הניח על השולחן ואמר: "זה שלך!" הילד ניגש לקחת, אך הרבי עצר בעדו ואמר לו "רגע רגע. מה אתה נותן לי בתמורה?" הילד הסתכל עליו במבוכה. מה אני כבר יכול לתת לרבי? הרבי הביט בו ואמר: "אני רוצה שתמורת הנפוליאון שאתן לך, אתה תיתן לי את המצווה שעשית - שלא לקחת את המטבע כי זה אסור בשבת. נפוליאון תמורת המצווה שבגללה הפסדת נפוליאון. אם אתה רוצה לקנות, אתה צריך לשלם משהו; אי אפשר לקבל הכל".
הילד הקטן בן השמונה הביט ברבי ושאל: "רבי, המצווה הזאת כל כך שווה?" והרבי ענה לו "האמת היא שהמצווה שווה יותר מנפוליאון, אבל זה מה שאני יכול להרשות לעצמי לשלם". הילד נעמד, נעץ מבט חזק ברבי ואמר: "רבי! המצווה הזאת היא לא למכירה! קח את הנפוליאון שלך - אני נשאר עם המצווה שלי". ואז - הרבי נתן לו את הנפוליאון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה