היה בחור שנולד בשבועות, וקראו לו ישראל דוד, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ועל שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה.
הבחור הזה היה תלמיד ישיבה מדהים וכשרוני, ממש עילוי בתורה ובמידות. בזמנים שהוא היה צריך להתפרק נפשית היתה לו מחברת שהוא היה מצייר בה דיוקנאות של הבחורים.
אחד הרמים בישיבה היה אדם קצת בעייתי שכל הזמן היה נטפל אליו ומציק לו, ויום אחד הוא פרץ את הדלת לארון שלו לקח את המחברת של הציורים, כינס את כל בחורי הישיבה וירד עליו בצורה ממש חזקה, שאין לו מקום בישיבה הזאת, ושהוא מתעסק עם שטויות ועוד ועוד. . .
הבחור ממש התרסק, הלך הביתה בוכה ומאותו יום לא הסכים לדרוך בישיבה, איבד את כל החשק ללמוד תורה והתדרדר עוד ועוד עד שהגיע למצב שהוא יושב ברחובות תל אביב ומצייר אנשים בלי קשר קלוש ליהדות. . .
יום אחד מגיע מישהו הרב קרליבך לרחוב הזה, עוצר לידו, מסתכל לו בעיניים ואומר לו:
"הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?"
הבחור מספר שהוא הרגיש כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי, ושל החיים הוא רק חיכה לפגוש אדם כזה.
הרב התיישב לידו, התבונן בו שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?"
[מעכשיו הסיפור בגוף ראשון]
"כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי הוא ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו.
ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך. . . אם לא איכפת לך". . .
היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "אין לי משהו מיוחד לספר".
אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי".
בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין.
מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת.
כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.
כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי:
יש יהודים שלומדים תורה, ויש יהודים של מגילת רות.
המשיח לא יכול לבוא מיהודי שלומד תורה, המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח.
המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר.
"היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות".
"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות".
"אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים שלומדים תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות".
"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.
"אתה יודע", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו.
דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר. . . הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות. . .
יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה.
לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו".
אחרי המפגש הזה, ישראל דוד חזר הביתה, הוא חזר - 'יהודי של מגילת רות'.
יהודי שדבק בה' למרות שדחו אותו, למרות הקשיים ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה