זוג הורים המומים ומזועזעים הגיעו אל הבבא סאלי בספרם לו, כי בנם המשרת בצבא ניתק עמם קשר ולא קבלו ממנו אף אות חיים והם חוששים לגורלו. הביט בהם הצדיק במבטו המלטף ובקש כוס משקה, ברך ולגם ממנו מעט, ובעודו אוחז בכוס קרא בקול: לחיים! ! !
והוסיף: ונקה לא ינקה. . . איש לא הבין את כוונת הרב. הרב פנה אל האב ועודדו במילים חמות: הסירו דאגה מלבכם, הבן בריא ושלם וישוב לביתכם תוך זמן קצר. שמחו בני המשפחה לשמע הבטחה מפורשת זו של הרב והלכו. חלפו הימים ועדיין אין שום סימן, אך ההורים לא איבדו תקוה והאמינו בדברי הרב בכל ליבם. היתה זו שעת בוקר מוקדמת לאחר שבוע המתנה, נשמעה נקישה על הדלת ובפתח - מאובק ויגע עמד בנם האבוד.
את מסיבת ההודיה חגגו אצל הצדיק, ואז שאלו הרב: בני, איזו מצוה קיימת שהגנה עליך? נבוך החייל והשיב: איני יודע, יהודי פשוט אני, מתפלל במנין, שומר שבת וזהיר במצוות. שמח הצדיק לשמוע, אך לא הרפה והמשיך: אך איזו מצוה נוספת קבלת על עצמך? התלבט החייל אם יגלה סודו, ולבסוף אמר: קבלתי על עצמי שבכל ערב שבת אנקה את בית הכנסת שעל יד ביתנו. אף אחד אינו יודע על זה מלבד הגבאי. אורו פניו של הצדיק, ניכר על הענווה שלא היה עוד מי שיודע על זה חוץ מהגבאי, וחזר ואמר: "ונקה לא ינקה" מי שקיבל על עצמו לנקות את בית הכנסת, "לא ינקה" - לא ינוקו אלה שזממנו להרע לו. ולישועות כאלו זוכים רק ע״י אמונה אמיתית בבורא עולם. (ספר הסליחות עמ’ נ״ב)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה