מסגריה קטנה בלבנדה

ערב ראש השנה, תשפ״ג

מסגריה קטנה בלבנדה. מאת, אריה טל

נזקקתי לעבודת ריתוך קטנה לציר שנשבר בארון המטבח. נסעתי לדרום תל אביב לחפש בעל מקצוע, אולי יתמזל מזלי ואמצא איזו מסגריה קטנה ומסגר עם ידיים של פעם שיוכל לתקן את החלק. אחרת, אאלץ להזמין נגר שימליץ להחליף חצי מטבח וידרוש תשלום בהתאם. אצלנו, בערים המתחדשות, כבר אין מסגריות ובעלי מלאכה מסוג זה, במקומם נבנו מתחמי "הייטק" מפלצתיים, האנגרים ענקיים מגודרים ומנוכרים ובסביבתם אינך רואה אפילו איש אחד לרפואה שאותו תוכל לשאול מה עושים בתוך מחסני הענק האלה, ובטח לא תמצא שם מסגר.

רכוב על אופני, הסתובבתי לאיטי ברחובות המוזנחים של דרום תל אביב, מדווש באיטיות בין משרצי נרקומנים, נזהר שלא להחליק לתוך שלולית מי ביוב מצחינים הקולחים וזורמים מבור בשולי המדרכה. הגעתי לרחוב "לבנדה", שני מטרים מתחנת האוטובוסים המרכזית המזוהמת והמוזנחת, הנקראת עדיין "החדשה". והנה ראה זה פלא, ממש לנגד עיני, חנות ישנה מאובקת ושחורה כפיח וכתובות גרפיטי ססגוניות מעטרות את קירותיה החיצוניים, מסגריה קטנה של פעם, וזה הרי בדיוק מה שחיפשתי.

עצרתי את אופני בשולי המדרכה, דילגתי מעל שתי מדרגות נמוכות ועמדתי בכניסה לחנות נבוך ומהסס, אוחז בשתי ידי שני חלקים שבורים של מתקן תליה לסירים, מצפה לאיזו נזיפה או תגובת "עזוב, לא מתעסק בשטויות כאלה. .". הצצתי פנימה וכאילו עמד שם הזמן מלכת. גרוטאות ברזל, מוטות מעוקלים, זוויות וצינורות חלודים. מלחציים ומכשירי חיתוך וריתוך עמדו שוממים כחבורה של זקנים בלים באים בימים שידעו ימים יפים יותר, מעלים אבק וחלודה, כפופים ומיואשים ללא שימוש, מחכים ליום בו ימכרו לאיזה "אלטע-זאכן" מזדמן שיסכים לתת כמה פרוטות תמורת שווי משקלם.

איש מבוגר עמד שם בפנים, נשען כפוף על שולחן עבודה גדול ושוחח בטלפון אותו אחז בימינו, לבש בגדי פועל, אפורים ישנים ומוכתמים בשמן. המתנתי שיתפנה. לבסוף, הפנה מבטו ועשה סימן בידו השמאלית הפנויה, מעין תנועת סיבוב, כאומר, "מה רצונך"?

הרמתי והצגתי לראווה את שני החלקים ללא מילים, "את שני אלה צריך לחבר"! הצמדתי אותם זה לזה להמחשה. הוא הסתכל לרגע, נראה שהבין מה עליו לעשות. ניגש אלי, לקח את החלקים מידי, הניחם על השולחן המאובק, סובב בורג ענק של מלחצת יד והידק לשולחן את אחד החלקים, משך מהמדף צבת ברזל ארוכה, הפעיל רתכת רעשנית הצמיד את החלקים זה לזה והתחיל במלאכת ההלחמה ללא שהות, כאיש מקצוע מיומן. נראה כאילו ידע מראש על בואי וחיכה לי. ובמשך כל הזמן הזה, הטלפון הנייד היה עדיין מטרטר בידו והוא שקוע בשיחה. . .

רגע, ומה עם המחיר? התכופפתי והרמתי מהרצפה פיסת נייר רמוסה, הנחתיה על השולחן המאובק ורשמתי בעיפרון כהה שמצאתי שם, "כמה"? ? חושש שמא יפתיע אותי לאחר מעשה עם דרישת תשלום מופרזת. . .

הוא נפנה אלי, ריכז מבטו לרגע בפתק, וכשהבין, רשם בידו השמאלית "ארבעים", ומבלי לחכות לתשובה או להביט בבוהן שלי שהתרוממה לסימן הסכמה, המשיך במרץ לדפוק וליישר, ידו האחת אוחזת בצבת והשנייה מכה בפטיש והטלפון מזמזם ומזמזם בין הכתף לראשו הכפוף קמעה הצידה והוא עונה בנחת ומרוכז בשיחתו ובעבודתו בעת ובעונה אחת. התחלתי להסתובב על עומדי במרחב הזעיר שנותר לי במרכז החנות הקטנטנה, על דלת אמותי. מביט סקרן ומשתאה ואומר לעצמי, 'ישתבח שמו לעד', כמה הרבה היסטוריה יש כאן, הקירות ממש מדברים, כל חפץ מזכיר נשכחות. על המדף, מונחת עגלת תינוק עם קפיצים משנות השישים, חסרה גלגל אחד. בפינה עמודי מתכת של ארון ספרים שהיה נפוץ בסלונים של פעם וערימת סורגים על הרצפה ומעקי ברזל חלודים שהחלה הרכבתם ולא הסתיימה, ובאחת הפינות שלט מצהיב עם הכיתוב "מסגריית הסדן".

משה אחי, היה ודאי אוהב את זה, הרהרתי ביני לביני, זו בעצם תמונת ילדותינו. כילדים הסתובבנו ברחובות האלה וראינו מסגרים, צבעים, סנדלרים, חשמלאים וכל מיני בעלי מלאכה שונים ומשונים שישבו להם בחנויותיהם הקטנטנות העמוסות במכשירים פשוטים וחלקי חילוף. חיכו במשך שעות ללקוחות, גבו שכר ראוי עבור עמלם ושמחו בחלקם ואף היו מאירי פנים למרות דלותם. ואילו היום, במקום בעלי מקצוע עם משמעות, יש יועצים, סוכנים מתווכים וספסרים היושבים במשרדים מפוארים וממתינים לקורבנות, תמיד קצרים בזמן ונוקבים בסכומי אלפים, ומנסים לפשוט את עורך עוד לפני ששמעו מה מבוקשך.

סדן ברזל היה מוצב באחת הפינות ומשך את תשומת ליבי. ענק, אימתני, עמד שם מבויש. ממתין למישהו שימשוך אותו מרבצו ויפליא בו מכותיו, ישמיע שוב את הרעש מחריש האוזניים האהוב עליו, ראיתי זאת לא פעם בילדותי, כיצד פועל גברתן, הולם בפטיש כבד על משטח הפלדה המיוחד הזה עם הקרן העצומה המזדקרת בקצהו. מחזיק באמצעות צבת פיסת ברזל חמה ואדומה מלהט הנלחמת מלחמה אבודה על צורתה. ניצוצות ניתזו לכל עבר והיא עמדה במרייה עד שנכנעה לבסוף ונמעכה כחמאה רכה, וכמעשה קסם שינתה צורתה והתמסרה תחת מכותיו לתבנית חדשה כחרס ביד היוצר. אחר כך הטבילו אותה בעודה לוהטת בחצי חבית עם מים צוננים שרחשו והתלהטו בין רגע, וכשהתפזר ענן האדים, חזרה היא לקשיותה בלבושה החדש. היו ימים, בהם הלמות הפטיש הכבד על הסדן הזה הניצב בפינה נשמעה למרחוק, אולי הגיעה אפילו עד לבית ילדותינו הישן שהיה מרוחק רק כמה רחובות מכאן.

בינתיים כמעט וסיים המסגר את מלאכתו, השחיז במשחזת יד בדל עקשן של חומר ריתוך שנדבק אל שולי ההלחמה והניח את החפץ המתוקן על השולחן. סוף סוף סיים גם את שיחת הטלפון והתפנה אלי כשחיוך רחב על פניו.

"על מה אתה מסתכל, על הסדן הזה? אה, זה אולי בן מאה וחמישים שנה", אמר והביט בו בערגה והמתין לראות את תגובתי. "ואתה ודאי זכית לעבוד בו"? שאלתי. מסתכל בעיניו הטובות. מצא חן בעיני האיש הזה למן הרגע הראשון בו ראיתיו. "כן, ענה, אני ואבי וגם סבי ז״ל, כולם היו מסגרים. כשהייתי צעיר, היתה עבודה רבה. הינו מוציאים את כלי העבודה הגדולים האלה לחצר ועובדים במרץ תחת השמש הקופחת, מזיעים ושרים בקול, מרכיבים ובונים סורגי ברזל וגדרות ומעקים מבוקר עד ערב, בשמחה רבה".

"מאה וחמישים שנה? שאלתי בתמיהה. הרי עוד לא היו כאן הרחוב הזה והחנויות האלה"? "אה כן, ענה. "את הסדן הזה הביאו מירושלים, מהמסגריה של סבי. שם החל הכל. אנחנו ירושלמים" הוסיף. "ואתה עובד כאן במקום הזה מאז ילדותך"? שאלתי בסקרנות.

"בוא, בוא נשב, אני רואה שאתה מתעניין, סוף סוף יש כאן עם מי לדבר. . .", משך כיסא פלסטיק ממורטט וניגב במטלית את הלכלוך מעליו. ואני חשבתי לעצמי, "איפה יש עוד אנשים כאלה", התיישבתי לידו בהנאה גלויה והוא החל לספר את סיפורו:

הוא נולד בירושלים כמה שנים לפני קום המדינה. אביו וסבו פתחו שם מסגריה, העסק קרטע וכשהיה בגיל עשר בערך החליטה משפחתו לעבור למרכז הארץ, לחולון. אולם, המצב הכלכלי שלא היה מזהיר בבית הישן, החמיר עוד יותר במקום החדש, כסף לרכישת מסגריה חדשה לא היה להם, וגם עבודה לא מצא אביו, כך, עד שמשפחתו רעבה ממש ללחם והוא חש על בשרו את המצב הקשה של עוני ודלות. כשלא יכול היה לסבול זאת עוד, בגיל שלוש עשרה לערך, החליט לעשות מעשה. הוא נסע לבדו לתל אביב והסתובב באזורי התעשייה הישנים של דרום העיר, נכנס לחנויות ושאל בעלי מלאכה האם יסכימו לקבלו לעבודה. כמובן שאיש לא העלה בדעתו להעסיק ילד קטן וצנום. כך הסתובב כל היום עד שהגיע לעת ערב לרחוב הזה, "לבנדה". במרחק כמה חנויות מכאן היתה באותה עת מסגריה גדולה ומשוכללת ובגלל הרקע המשפחתי שלו, חשב לעצמו שיוכל להשתלב בעבודה הזו. . . הוא נכנס פנימה והסתובב בין הפועלים העסוקים והמכונות הרועשות, עד שמנהל העבודה עצר אותו וכששמע את מבוקשו, העווה פניו וגרש אותו החוצה מיד. עצוב ומיואש התיישב ברחוב על מרצפת בטון והתפרץ בבכי מר.

לפתע, הופיע משום מקום אדם, היה לבוש היטב, לא בגדי עבודה מוכתמים, אלא חליפת מנהלים ועניבה וכובע יוקרתי לבש האיש. כשראה אותו ממרר בבכי אחז בידו ושאל. "למה אתה בוכה ילד? בוא איתי פנימה, שתה מים ותירגע!" נכנסו למסגרייה והתישבו במשרדו המפואר, שם סיפר לו האיש שהוא בעל המקום ושאל לרצונו? כאשר שמע את מבוקשו, חייך בטוב לב ואמר, "אתה כל כך חלש ובשביל לעבוד כאן צריך גוף חזק וכוח בידיים. וחוץ מזה, אתה עדיין צעיר וצריך ללמוד. . .". "אבל למשפחה שלי אין מה לאכול בבית, יש לי שלושה אחים ואבי מיואש", כמעט צעק הילד. והאיש ההוא שאל שאלות והתעניין, ולפתע אורו פניו. "בוא נעשה עסק, אמר. אתה תלך כל בוקר ללמוד בבית הספר ולאחר סיום הלימודים ושיעורי הבית תגיע לכאן. המכונות כבר לא יעבדו ותוכל לנקות ולסדר את המקום ולהכינו לקראת יום המחרת. תמורת זה אתן לך שכר", אמר וחייך בטוב לב והילד הסכים מיד.

כך החל לעבוד במרץ ובמסירות ומיד התחבב על כולם וכבר עבר חודש. יום אחד קרא לו המנהל למשרדו ובחיוך רחב מסר לידו מעטפה עם שטרות ואמר לו, "זה שכר עבודתך". מבלי לראות כמה יש בפנים, רץ הביתה שמח וטוב לב, התפרץ הביתה ורוקן את תכולת המעטפה על שולחן האוכל במטבח, גאה ומאושר קרא לאימו ואמר לה, "קחי זה בשבילכם".

אימו ראתה את ערימת השטרות, נרתעה לרגע לאחור ופרצה בצעקות רמות, "קח את זה מפה ולך, אינני רוצה בן גנב, עדיף שנמות ברעב ולא תגנוב כסף מאחרים".

בינתיים הגיע האב והצטרף למהומה, אך הוא התעשת מהר, "לא יכול להיות שבננו יגנוב", פסק. "בוא ספר לנו איך השגת את הכסף". . . והבן סיפר את הסיפור הזה והם האמינו לו וביקשו לראות ולהכיר את המנהל הנדיב. בינתיים התמלא המקרר באוכל והבית בשמחה.

כעבור כמה ימים, הגיע האיש לביתם, לבוש בחליפה מחויטת, נכנס לדירה הקטנה והתיישב כגביר ליד השולחן הקטן. אימו ואביו קיבלוהו במאור פנים והיו נרגשים ואסירי תודה. הילד ישב לצד המנהל מיטיבו, בטוח שמח ומאושר עם חיוך גדול של אושר על פניו.

פתח האיש ואמר, בארשת רצינית וללא הכנות. "עליתי ארצה לפני כמה שנים, אני ניצול שואה, ודאי התרשמתם כבר, שהפרוטה מצויה בכיסי. יש לי עשרה פועלים ומפעל ובית מפואר ביישוב היוקרתי "סביון" ואדמות ונכסים רבים. אך הנני ערירי, אשתי מבוגרת וילדים אין לנו. הילד הזה נבון ונחמד ושבה את ליבי. בינתיים ילדכם עובד אצלי כפועל בשכר, אך אם תסכימו, אאמץ אותו לבן ומובטח לכם שלא יחסר לו דבר וגם לכם לא יהיו דאגות פרנסה לעולם". כולם היו עדיין המומים, בזוית העין ראה הילד את אביו מהנהן קלות בראשו.

אבל הם לא הספיקו לשוחח ולדון בפרטים וללחוץ ידיים להשלמת העסקה. הוא פרץ בבכי כבד, "מה פתאום, לא רוצה לעזוב את הבית הזה, אני רוצה להישאר עם המשפחה שלי, כאן מקומי" צעק בחרדה ובקול שבור ורץ החוצה. אובד עצות הסתובב נרדף ברחובות עד שמצא מקלט בחדר מדרגות מרוחק והתחבא בו. מאוחר בלילה חזר הביתה והתגנב למיטה.

למחרת, לאחר בית הספר, הגיע לעבודה כרגיל, נכנס בהיסוס למסגריה, מצפה לנזיפה או גרוע מכך לגירוש מהמקום, אך להפתעתו כלום לא קרה, המנהל התעלם מהאירוע המביך והמשיך כאילו לא היו דברים מעולם.

עברו עוד שנתיים, המשפחה התקיימה ממשכורתו הצנועה ועדיין הורגש מחסור בבית. יום אחד סיים את עבודתו לפנות ערב ויצא לרחוב. בדרכו, ממש במקום הזה על דופן החנות הזו, הבחין בשלט קטן - "החנות למכירה" וצץ במוחו רעיון. הוא חזר מיד למפעל, נרגש התייצב בפני המנהל והציע לו בנימוס לרכוש את החנות כדי שאביו יוכל לפתוח עסק קטן לפרנסתו. בתמורה, הוסיף ואמר, חצי ממשכורתו תישאר בידי המנהל כדמי שכירות עבור החנות. . . המנהל הביט בו, חייך ואמר, "המשכורת שלך לא תספיק לכך, והחנות יקרה מידי", כך אמר והשתתק, ונראה מהורהר.

כעבור כחודש, הופיע לפתע המנהל בשנית וללא התראה בבית הוריו. הוא התיישב והוציא מכיסו מעטפה חומה וגדולה ואמר לאביו, "יש לך ילד זהב ואני רוצה לתת לכם מתנה". אחר כך, פרש מסמך בפניהם מסמך, עליו היו מוטבעות חותמות רשמיות ונכתב בו שהחנות נרכשה ונרשמה על שמו של האב ובעצם ניתנת למשפחה במתנה. כולם התחבקו והתנשקו ולשמחתם לא היה גבול.

למחרת החל האב החרוץ לשפץ ולסדר את המקום, הוא הביא מירושלים את כל המכשירים שעמדו שם שנים ללא שימוש, גם את הסדן הענק שנרכש כמה שנים קודם לכן ועמד ללא שימוש, הסיע אחר כבוד והציבו כאן בפתח, והמסגריה נקראה "מסגריית הסדן". תקופת שפע כלכלי החלה במשפחה, האב וארבעת בניו עבדו במקום והתפרנסו בכבוד במשך עשרות שנים מעמל כפם בעסק שהלך ושגשג. האב עבד במקום הזה עד ליום מותו וכמובן, לפני מותו, הוריש את העסק לבנו שהמשיך לעבוד ולהתפרנס ממנו עד לעצם היום הזה. . .

עצרתי את הדובר, נרגש ודומע ומסדיר נשימה וגם ההוא התרגש מסיפורו עד דמעות, הביט בי ואמר, "לא סיפרתי את הסיפור הזה להרבה אנשים, אבל עכשיו ודאי תבין את הסיבה שבגללה אני ממשיך להגיע לכאן יום יום באהבה ובשמחה, למרות שכפי שנכחת, כמעט ואין כאן עבודה. עוד מעט אחגוג שמונים שנה וכבר עברו יותר מששים וחמש שנים מאז היום בו ישבתי ממש כאן ליד החנות הסמוכה הסתכלתי לשמים ומררתי בבכי, אותו היום בו נפתחו שערי שמים ונשמעה תפילתי במרומים והשתנה גורלי".

הדיבור נעתק מפי, הרגשתי שהאיש הזה כבר התחבר לי לנשמה. ישבנו כמה דקות והבטנו החוצה דוממים, אחר כך שילמתי ולקחתי את החלק המתוקן ופניתי בכבדות לצאת מהמקום.

לפני שירדתי במדרגה האחרונה, פניתי לאחור ושאלתי, "ובירושלים, איפה התגוררתם"?

"ברחוב "המדרגות", ענה, "זו סמטה קטנה ב׳נחלאות', שם נולדתי וגדלתי עד גיל עשר". אמר והוסיף: "בילדותי נהגתי ללכת עם אבי וסבי להתפלל בבית הכנסת "עדס" המפורסם הסמוך לביתנו, זה היה תמיד 'המקום'!"

"היי, איזה צרוף מקרים", אמרתי, "גם אבי ז״ל נולד בנחלאות, וגם הוא התפלל ב״עדס" עם סבי שלמה טוויל ז״ל שהתגורר באותו זמן לא רחוק מבית הכנסת וניהל במשך שנים רבות את המקום. עד היום קבוע שם על הקיר, לוח המנציח את פועולו". "מעניין", אמר. "אכן שמעתי שם זה ואולי הכירו הורינו זה את זה, אך אינני זוכר פרטים רבים, הייתי קטן מידי לפני שעזבנו את המקום". .

"ומה שמך אתה"? שאלתי לבסוף. "נעים מאוד, שמי שאול, שאול ששון", השיב. "מוצא משפחתנו מהעיר חאלב שבסוריה, אולי אתה מכיר מישהו ממשפחת ששון"? שאל בלא לצפות לתשובה. . .

"ודאי", קפצתי ממקומי כנשוך נחש, מפיל את כיסא הפלסטיק לאחורי. "מכיר ועוד איך מכיר! כי אימי ז״ל, צאצאית למשפחת ששון! ! וגם 'עץ יוחסין' שענפיו וגזעו מתועדים מלפני כ – 250 שנה יש בידי! . והיא עלתה ארצה בצעירותה, שנים רבות לפני קום המדינה, מהעיר חאלב שבסוריה"! !

"אז בעצם אנחנו קרובי משפחה! ", צעקנו שנינו כמעט ביחד והתחבקנו, בוכים שמחים ומאושרים כשני אחים אובדים שנפגשו. . .

;