הבעש״ט מגלה את מעלת הפשוטים
נהוג היה אצל רבי ישראל בעל שם טוב, שהאורחים הבאים אליו, סועדים רק שתי סעודות משלושת סעודות השבת, כי סעודה אחת מיועדת רק לתלמידיו הקבועים.
היה זה באחת משבתות הקיץ בשנת תקי״ג- תקט״ו. אל הבעש״ט הגיעו הרבה אורחים ובהם אנשים פשוטים בעלי מוכסין, עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סנדלרים, חייטים, נוטעי כרמים וגנות, מגדלי בהמות ועופות, סוחרי שוק וכדומה. הבעל שם טוב הראה להם קירוב גדול בסעודת ליל שבת קודש. לאחד נתן בכוסו מעט מהיין שנשאר בכוסו מהקידוש, לשני נתן את כוסו המיוחד שיקדש עליו, לאחדים נתן פרוסת לחם מהחלות שבירך עליהן ברכת המוציא ולאחדים נתן דגים ובשר מקערתו. ועוד קירובים שונים שהפליאו את תלמידיו ה״חבריא קדישא".
האורחים ביודעם שלסעודה השניה אין להם רשות להכנס לשולחנו של הבעל שם טוב, משום שמיוחדת היא רק לתלמידיו הקבועים - התקבצו בבית הכנסת אחרי אכלם סעודת שבת, ולהיותם אנשים פשוטים שלא ידעו מאומה רק אמירה בעברית של חומש ותהלים- התחיל כל אחד ואחד מהם לומר תהלים.
כשישב הבעל שם טוב לשולחנו בסעודה השניה, סידר את תלמידיו איש איש על מקומו בסדר מסודר כרגיל אצלו שהכל יהיה בסדר מעולה, החל לומר תורה וה״חבריא קדישא" התענגו בנועם אלקי.
-הסדר היה שהיו מזמרים בשיר ובניגונים שונים, ובראות ה״חבריא קדישא" שמורם ורבם רוחו טובה עליו- היתה שמחתם ועליצות נפשם גדולה בחדוה ובטוב לבב על כל הטוב והחסד שעשה אתם בורא העולם שזיכם להיות מתלמידיו של הבעל שם טוב.
בעת ישבם כך מסביב לשולחנו של מורם ורבם, הרהרו אחדים מה״חבריא קדישא" שעתה הוא טוב מאד, לא כן כשמתקבצים האנשים הפשוטים שאינם מבינים כלל מה שרבם אומר, ושאלה החלה לנקר במוחם, מדוע מורם ורבם מקרב את האנשים הפשוטים האלה בקירובים נעלים ונשגבים כאלה, לתת להם מיינו בכוסותיהם, ומה גם לתת את כוסו המיוחד לאחד מהאנשים הפשוטים?
עודם טרודים במחשבותיהם, ראו שפני מורם ורבם נעשו רציניות והוא יושב בדביקות גדולה, ומתוך דביקותו אמר:
"שלום שלום לרחוק ולקרוב, ואמרו רז״ל "מקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים (גמורים) אינן עומדין שם"(ברכות לד, ב.), ודקדק את הנוסח "צדיקים" וביאר שישנן שתי דרכים בעבודת ה', עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה, ועבודתם של האנשים הפשוטים היא בדרגא של בעלי תשובה להיותם בהכנעה ושפלות בעצמם, כעין חרטה על העבר וקבלה על להבא".
בגמרו תורתו זו, התחילו לנגן שירים וניגונים שונים. התלמידים מה״חבריא קדישא" שהרהרו קודם על הקירוב הגדול שמורם ורבם מראה לאורחיו האנשים הפשוטים- הבינו שהבעל שם טוב הרגיש במחשבתם והרהורם ולכן אמר תורה זו, בה ביאר מעלת עבודתם של האנשים הפשוטים, שהיא במעלה נפלאה כעין מעלת עבודתם של בעלי תשובה על מעלת עבודת הצדיקים הגמורים.
הבעל שם טוב היה בדביקות וכאשר סיימו לנגן, פתח את עיניו הקדושות, הסתכל בפניהם של תלמידיו בהסתכלות מרובה, ואמר שכל אחד מהם יתן יד ימינו על כתף חברו היושב לידו באופן שכל התלמידים היושבים סביב השולחן יהיו משולבים אלו עם אלו כמו שישבו משני עברי השולחן הקדוש והטהור.
הבעל שם טוב ישב בראש השולחן ואמר לתלמידיו לנגן איזה ניגונים כשהם יושבים משולבים, וככלותם לנגן ציוה להם שיעצמו את עיניהם ולא יפתחון עד אשר יצוה להם. וישם את ידיו הקדושות, יד ימינו על כתף התלמיד שישב מימינו ויד שמאלו על כתף התלמיד שישב משמאלו.
לפתע, שמעו התלמידים שיר וזמרה נעימה ועריבה, בלולה בקול תחנונים המחריד את הנפש.
זה מזמר ואומר: ריבונו של עולם "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים"(תהלים יב, ז.)
וזה מזמר ואומר: איי ריבונו של עולם "בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי"(תהלים כו, ב.)
זה שר ואומר: אבא רחימאי "חנני אלקים חנני כי בך חסיה נפשי ובצל כנפיך אחסה עד יעבור הוות"(תהלים נז, ב.); וזה שר ואומר: איי געוואלד אבי שבשמים "יקום אלקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו"(תהלים סח, ב.)
זה צועק בקול מר ואומר: הוי הוי אבא רחימאי "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלקי"(תהלים פד, ד.)
וזה צועק בקול תחנונים ואומר: אבי אהובי רחימאי "שובנו אלקי ישענו והפר כעסך עמנו"(תהלים פה, ה.)
ה״חבריא קדישא" בשמעם קול השיר והזמרה של אמירת תהלים- זחלו ורעדו. אם כי עיניהם הקדושות עצומות, הנה דמעותיהן ניגרות מעצמן ולבם שבור ורצוץ מקול תחנוני בעלי השיר והזמרה, וכל אחד מהם מתברך בלבבו שיעזרהו השי״ת שיזכה לעבוד את ה' בכעין זה.
הבעל שם טוב הסיר ידיו הקדושות מעל כתפי שני התלמידים אשר ישבו מימינו ומשמאלו ואטם אזניהם מלשמוע עוד את קול השירה והזמרה באמירת תהלים כבתחילה. ויצו לתלמידיו לפתוח עיניהם ולנגן ניגונים שונים.
כששמעתי את השיר והזמרה של אמירת מזמורי תהלים - סיפר רבי דובער הרב המגיד ממזריטש לתלמידו רבנו הזקן - היה לי כעין השתפכות הנפש וגעגועים גדולים באהבה בתענוגים אשר כמוהו לא זכיתי עד אז. ואף נעלי רטובות היו מזיעה ודמעות של תשובה פנימית מעומקא דלבא.
כשפסק הבעל שם טוב לנגן נשתתקו כל ה״חבריא קדישא" וכעבור משך זמן שהיה בו בדביקות עצומה פתח עיני קדשו ואמר:
"השיר והזמרה אשר שמעתם, הוא השיר והזמרה של אנשים פשוטים האומרים תהלים בתמימות מקרב ולב עמוק באמונה פשוטה. ואתם תלמידי קדושי עליון הביטו וראו- ומה אנחנו שאין אנו אלא שפת אמת, כי הגוף אינו אמת ורק הנשמה היא אמת, בכל זאת הנה גם אנחנו מכירים את האמת, מרגישים אותה ומתרגשים ממנה בהתפעלות עצומה, כל שכן וקל וחומר השם יתברך ויתעלה שהוא אמת לאמיתו, מכיר את האמת של אמירת תהלים של אנשים פשוטים".
ואכן דרך זו של קירוב האנשים הפשוטים, הוריש הבעל שם טוב לתלמידיו ולתלמידי תלמידיו מנהיגי תנועת החסידות לדורותיהם עד דורנו אנו, הנותנת פריה הטוב ברוממותו וחיזוקו של העם הפשוט ושעזרה רבות ליציבותו של חוט השדרה של המוני העם בהשלמת תעודתם האמיתית עלי ארץ.
אוצר סיפורי חב״ד חלק א' עמ' 21
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה