מעשה בצורף יהודי
אחד בשוק הצורפים בתוניס, שהיה
כולו מלא יהודים המתפרנסים מיגיע
כפיהם, ויהי היום ויעבור ערבי אחד ובידו
אבטיח אדום בתחילת העונה, תאווה
לעיניים. עמד היהודי ושאלו: למכירה?
כן, ענה הערבי. בכמה? תגיד אתה- ענה
הערבי. בעשרה זוזים? לא. בעשרים?
לא. בשלושים? בחמישים? בשבעים?
במאה? במאתיים? לא. ענה ערבי. פקעה
סבלנותו של היהודי ואמר לו: בכלום
)"בשאי"( אתה מוכן למכור? הערבי
קפץ על המציאה ויען: כן. לקח היהודי
את האבטיח וחילקו לפרוסות ובירך
עליו בכוונה הוא וחבריו בשוק: "בורא
פרי האדמה". והערבי עומד וממתין
ליהודי. "מה רצונך?" תן לי את ה״שאי"
שהבטחת לי.
"מה אתה רוצה?" קיים מוצא שפתיך.
"אבל אני חשבתי שאתה מוותר על
המחיר". מה פתאום? ענה הערבי,
במאתיים זוז לא הסכמתי למכור ואתן
לך בחינם? ! בקיצור, נעשה רעש גדול
בשוק והערבים תפסו את היהודי ה״גנב"
שאכל את יגיע כפיו של הערבי המסכן
ולא שילם לו את המגיע לו, ויביאו אותו
למלך. המלך נבוך למשמע הסיפור המוזר
וישם את היהודי בכלא לזמן מה עד שיצא
משפטו לאורה. חשב המלך וחשב ולא
מצא מוצא. הרהר בלבו: אתנכר יום אחד
ואכנס לרחוב היהודים ואראה במשחקי
הילדים שלהם,
הלא כך כתוב בתורתם: "רק עם חכם
ונבון הגוי הגדול הזה". . . התנכר המלך
וירד לרובע היהודים בשעה שהילדים
יוצאים מבית ספרם. והנה שומע חבורת
ילדים אומרים: הבה נשחק במשחק
ה״שאי" הוא המשפט המפורסם בין
היהודי והערבי. מינו את הפקח שבהם
"גזייל" למלך, וילד אחר שחרחר במקום
הערבי, ואחד במקום היהודי, ושני עדים
ושוטרים וכו'. והמשפט התחיל. שמע
"המלך" את דברי היהודי והערבי,
הרהר רגע ואמר: תביאו מביתו של
היהודי כד חרס ריק. ויובא הכד לפני
המלך. ובכן- פנה המלך לערבי- הכנס
את ידך לעומק הכד וחפון מלא חפניך
ואל תוציא עד שאגיד לך. חפן הערבי
וחפן ולא העלה מאומה. פתאום פונה
אליו המלך ואומר: מה מצאת? "שאי"
ענה הערבי. "ברוך השם! קיבלת את
המגיע לך מהיהודי ועכשיו לכו הביתה".
ענה גזייל החכם.
שמע המלך את המשפט המחוכם הזה
ויגל וישמח לבבו, וביום הנועד קבל עם
ועדה שפט בדיוק כדברי הילד החכם.
מני אז קרב המלך את הילד בימין צדקו,
ולימים היה לגדול חכמי הדור, הוא רבנו
עוזיאל אלחאיך זכרונו לברכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה