"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" (כ״ב, ג')
"שהזריזין מקדימין למצות, שנאמר 'וישכם אברהם בבקר ויחבש'" וגו' (יומא כ״ח ע״ב)
הצדיק הירושלמי המפורסם, בעל החסד הגדול, רבם של האסירים, הרב רבי אריה לוין זצ״ל, היה דואג לכל צרכי האסירים היהודים שנידונו למאסר על ידי הבריטים בזמן המנדט. הוא היה מבקר אותם בקביעות, מעודד את רוחם ועוזר להם גם בגשמיות וגם ברוחניות. היה מתפלל איתם, אומר להם דברי תורה ומקרבם לאביהם שבשמים. הוא היה בבחינת אברהם אבינו שנוטל שכר כנגד כולם בזכות זריזותו.
סיפר מרן הרב זצ״ל: שעות הכניסה למגרש הרוסים לשם ביקור האסירים היו נוקשות מאוד. פעם אחת יצא רבי אריה לוין זצ״ל לביקור במגרש הרוסים ובדרכו פגשה אותו אלמנה בוכיה שהתחננה לעזרה. אין בידיה מזון לעצמה ולילדיה, סיפרה לו, וכבר אפסה ממנה כל תקווה. ר' אריה עודד את רוחה והפנה אותה לחנות המכולת ולחנות הירקות השכונתיות. הוא אמר לה בפסקנות שתיקח ככל הנצרך לה בהקפה ותאמר לבעל החנות כי רבי אריה שלחהּ והוא ישלם לו לאחר מכן. האלמנה סירבה. אף שאמרו לה רבים שתעשה כן, היה נימוקה עימה כי בעלי החנויות לא יתנו לה אם תגיע לבדה. היא הפצירה בר' אריה שיבוא עמה אל בעל המכולת והירקן וכן אל חנות הבשר כדי שיסכימו לתת לה. ר' אריה הסכים, וסבב עמה בין החנויות עד שהשלימה די מחסורה.
בינתיים התאחרה השעה, ר' אריה הגיע למגרש הרוסים באיחור של חמש דקות והשוטר הבריטי שעמד בשער הראשי כבר סירב להכניסו. ר' אריה ביקש ממנו שיקרא לקצין הממונה, בטענה שאיחורו הוא משום שהוא כבר זקן ועייף, ואף ביקש ולנוח – אך גם הקצין סירב להכניסו. למרות התנצלויותיו כי עיכבוהו באותו יום, הם עמדו בסירובם. ר' אריה העלה בפניהם שוב את מצוקת האסירים המחכים לו, אך הקצין נשאר עומד בקשיחותו.
ר' אריה, כמובן, לא התייאש. מעברו השני של מגרש הרוסים היה רחוב בשם "סנט פאולוס", שממנו היתה כניסה צרה לרכבים, מוקפת גדר תיל, ומעליה מגדל וזקיף. כשהקיף ר' אריה את המגרש לחפש כניסה אחרת הוא הבחין בגדר התיל. מאחר ור' אריה היה נמוך קומה וקטן-מידות, החליט לקפוץ דרך גדר התיל ולהיכנס לבית הסוהר לבקר את האסירים. הוא לא הרים את ראשו ולא שם לב למעלה לראות האם יש זקיף במגדל, אלא קפץ מיד. במהלך הקפיצה הסתבך ובגדיו נאחזו בגדר התיל, והוא נעצר ללא יכולת לעבור. הזקיף זינק לעברו, כיוון אליו את נשקו והפעיל את האזעקה. לקולהּ של האזקה נאספו השוטרים במהירות אל המקום וביניהם גם הקצין הקשוח.
רבי אריה היה בטוח כי מה שנותר בידיו כעת הוא רק לקרוא "שמע ישראל", שכן אם בדרך המלך לא נתנוהו להיכנס, מי יודע מה יעוללו לו עתה כשנתפס בנסיון הפריצה. אולם באופן פלאי, הקצין שהגיע עצר את השוטרים והעמידם על מקומם כי הנושא בטיפולו האישי ואוי למי שיעז לגעת ברב לרעה. הקצין בעצמו שחרר את בגדיו של ר' אריה מקוצי גדר התיל, והכניסו פנימה אחר כבוד לתוך בית הסוהר. הוא שאל את ר' אריה ליעדו, והרב פירט לו את שמות האסירים שהוא רוצה לבקר. השוטרים והסוהרים הופתעו כשהקצין הכריז שהוא באופן אישי ילווה את הרב לאורך כל ביקורו.
ר' אריה נכנס אל תא האסירים, ישב ודיבר איתם כדרכו, אך בלבו קינן עדיין החשש: שמא עתיד הוא להיפרע על מעשיו בסוף הביקור. כשסיים ר' אריה את ביקורו, ליווהו הקצין אל השער. כשעמדו שניהם על מפתן בית הסוהר, ביקש הקצין ללוות את ר' אריה לביתו. הרב סירב, אך הקצין התעקש ואף הציע לקחתו ברכב המשטרתי. ר' אריה שב וסירב כיוון שפחד פן הקצין ייקח אותו ברכב חזרה לתוככי בית הסוהר. לבסוף ליווה אותו הקצין עד לרחוב יפו. כשעמדו להיפרד, העז ר' אריה לשאול את הקצין לפשר התנהגותו. "כשרציתי להיכנס בדרך המלך, דרך השער, באיחור של חמש דקות, לא הרשית לי. אם כן, מדוע כשעברתי על החוק וקפצתי מעל הגדר, לא רק שלא הענשת אותי, אלא אף גוננת עליי מידי שאר השוטרים? מה עוד שליווית אותי לאורך כל הביקור וגם בדרכי חזרה. מה גרם לך לשנות את דעתך ולעשות כן?" שאלו ר' אריה.
הקצין שתק לרגע, והשיבו: "כאשר הגעת אל השער הראשי, סברתי שהרב הוא פקיד או שליח שבא לקיים את תפקידו בלבד, אך כשראיתי שאתה הרב מזנק במסירות נפש מעל גדר התיל כדי להיכנס ולדבר עם האסירים, הבנתי שהרב אינו פקיד, אלא הוא עושה זאת מתוך הלב ועם הרבה מסירות נפש. לכן, הרגשתי חובה מוסרית לשמור עליך ולכבד אותך בהתאם".
כשר' אריה זצ״ל היה מספר את המעשה, הוא היה מדגיש את המוסר שבדבר כי זריזות זו של מצווה היא בבחינת "וישכם אברהם בבקר" וכשעושים את המצווה בזריזות, זה מוכיח את המסירות למצווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה