החוזה מלובלין. געוואלד. החוזה מלובלין, הלב רועד. הלב רועד. . .
כולנו יודעים שמזמן חורבן בית המקדש לא הייתה חבריא קדישא כזו כמו בלובלין. הרבי מלובלין אמר על עצמו שיש לו את הנשמה של אליהו הנביא. רק אין לו נבואה ממש מכיוון שהוא בחוץ-לארץ.
היו לו חמשת אלפים חסידים, בעלי רוח הקודש.
היו לו גם אלפים אלפים חסידים יהודים פשוטים.
שאלו פעם את רבי נפתלי מרופשיץ:
מדוע לא הבאתם את המשיח?
והוא אמר:
אגיד לכם את האמת. היה כל כך טוב ששכחנו להביא אותו.
כמובן זו לא האמת ממש, אבל כך הוא אמר.
אנחנו יודעים שהרבי מלובלין רצה להביא את המשיח כל הזמן, אבל הרבי מרופשיץ היה אומר לפעמים מילתא דבדיחותא.
כשהחוזה מלובלין היה צריך סַפָּר, אז היה ממש פחד. שמא יהודי שהוא לא קדוש יגע בראשו הקדוש של החוזה מלובלין, וזה יכאב לו כמו אש, כמו שמישהו שורף אותו.
בערב יום טוב, כשהחוזה מלובלין היה צריך להסתפר, אז כל הספרים הלכו למקווה, אמרו תהלים ועשו תשובה. לא יאומן. והלוואי שאחד מהם יזכה לעשות את העבודה, לנגוע בראשו של החוזה מלובלין.
פעם בערב חג אמר החוזה: אני צריך להסתפר.
כל הספרים הלכו למקווה, בוכים בדמעות שליש, עושים תשובה.
בכל פעם שמישהו מהספרים נכנס ורק נוגע בראשו של החוזה מלובלין, הוא ממש כאילו נשרף. הוא אומר: אוי, אוי, אוי. . .
והחוזה אמר: רבותי, תביאו לי סַפָּר. . . מוכרחים.
אז מה אפשר לעשות. הלכו לרחוב וחיפשו סַפָּר.
פתאום הם ראו - כמו שאומרים בלשוננו - איזה היפי, נחמד, עם שערות ארוכות. רואים עליו שהוא אינו מי יודע מה. . . רואים שהוא לא בא מהמקווה.
ויש לו שלט שכתוב עליו: מרפא ברחוב, סַפָּר ברחוב.
והם שואלים אותו: אתה מוכן לעלות למעלה, לעשות תספורת לרבנו הקדוש?
- כמובן, מדוע לא? !
רואים עליו שהוא יהודי שלא יודע כלום. אבל הוא כנראה יהודי תמים. "תמים היה בדורותיו".
החוזה מלובלין היה בבחינת משיח. "והריחו ביראת ה'". ברגע שהסַפָּר נכנס, ממש הרגישו שהחוזה מלובלין מתמוגג, מתמוגג.
הוא אמר כל הזמן: או, או, או. . . או, או, או. . .
בכל פעם שהספר נגע באצבעותיו בראשו של הרבי הוא היה אומר: או, או, או. . . או, או, או. . .
אחרי שהוא גמר את העבודה, הרבי ברך אותו. והחסידים רצו לדעת מי הוא.
אז נכנסו איתו לאיזה קרעטשמע [בית מזיגה], וכמובן, נתנו לו "ארבע כוסות", ומשום "ספק ספיקא" נתנו לו עוד פעם "ארבע כוסות", עד שהוא היה קצת מבוסם.
ואז שאלו אותו: ובכן, סַפָּר נחמד, מי אתה?
הוא פתח את החולצה שלו, וראו על הגב שלו צלקות נוראות. ממש כמעט אי אפשר היה להסתכל.
הם שאלו אותו: איפה קיבלת צלקות נוראות כאלו?
וכך הוא סיפר להם:
אתם יודעים, אני מסתובב מעיר לעיר ומכפר לכפר. אני גר ברחוב. פעם באתי לאיזה כפר נידח, וראיתי, נעבעך, יהודי אחד, והמשטרה עומדת עליו. ושבעה ילדים ואשתו בוכים עד לב השמים. משהו קרה שם בכפר, מישהו גנב או רצח, וכמובן, באותם הימים - היהודי הראשון שרואים אומרים שהוא עשה את זה. . .
הם שפטו אותו למאה מכות עם שוט.
והספר ממשיך: אני רופא. אני יודע. אני מסתכל על היהודי ואני יודע שאחרי עשרים וחמש מכות הוא מת.
וחשבתי לעצמי: אני אין לי אישה, אין לי ילדים. וניגשתי למשטרה ואמרתי: אתם טעיתם, אני עשיתי את זה. . .
תיכף הם אמרו לו: תסלח לנו, טעינו, ולקחו אותי.
והתחילו להכות אותי מכות רצח.
לצערי, לא ידעתי שאני גם כן לא כל כך גיבור.
כשהגעתי לארבעים ותשעה מכות, ידעתי שאני מת. . .
ואמרתי: רבונו של עולם, הייליגער טאטע אין הימל (= אבא קדוש שכשמים), לא לכבודי, לא לכבודי אני מקבל מכות. אני מקבל מכות רק לכבודך. . .
אני לא מכיר את היהודי הזה. אני עושה את זה לכבוד עם ישראל. אני עושה את זה כדי להציל יהודי שיש לו ילדים, שיישאר בחיים.
רבונו של עולם, רחם עלי שלא אמות. . .
איכשהו אני עוד חי. ואלו הצלקות. . .
עם ישראל מקודש בשתי קדושות:
הקדושה של החוזה מלובלין,
והקדושה של הסַפָּר, שמוכן לקבל מכות בשביל יהודי אחר. . .
איזו ארץ קדושה יש לנו.
יש לנו הרבה צדיקים ששומרים תורה ומצוות ולומדים יומם ולילה,
אך יש לנו גם דור של סַפָּרִים. החיילים הקדושים. נעבעך, עם כל הצלקות שלהם, עם כל המסירות נפש שלהם.
(יחד כולם קדושה, הרב שלמה קרליבך, ירושלים תשס״ג עמודים 64 – 68)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה