סיפור נחמד לט״ו בשבט ולכל השנה
בשנת 1954, החליט בן גוריון שכדאי מאוד לגדל תמרים בארץ ישראל.
ולשם כך התעניין לדעת מהיכן ניתן לייבא חוטרים של עצי תמר על מנת לשתול אותם באדמת ארץ ישראל ולפתח את ענף התמרים בארץ.
יודעי דבר גילו לו, שהמקור הטוב ביותר לייבוא חוטרי תמר, נמצא בעיראק.
בן גוריון, הטיל את המשימה על שירותי הביטחון דאז, שהגיעו לפרס, שבאותה תקופה היתה ידידתנו.
חוטרי התמרים היו בעירק,
כך שבעזרת סירות הצליחו אנשי הביטחון שלנו להשיט את התמרים מהצד העיראקי של המפרץ הפרסי, לנמל חורמשחאר שבצידו הפרסי של הנהר (איזה מבצע! !) שם שכרו אונייה שנשאה דגל איטלקי ושמסמכי הנסיעה שלה היו לאירופה.
על האוניה העמיסו אלפי חוטרים של עצי תמר מסוגים שונים ורק לאחר חציית תעלת סואץ, הודיעו לקברניט האונייה על שינוי יעד הנסיעה - לישראל.
כמובן שהיתה מהומה בעקבות ידיעה זו, אך לבסוף הגיעה האנייה לנמל חיפה.
בנמל לאחר שהתברר כי לא עלה בדעתם של אנשי הביטחון לברר את שמות זני התמרים (בכל זאת, הם לא היו חקלאים) והחוטרים היו בערבוביה,
הוחלט להביא מומחה שיערוך מיון לפי זנים.
לנמל חיפה הגיע מומחה בעל שם, מאל עריש שבסיני, הידועה בגידולי התמרים שלה והוא מיין: חלאווי, שעיר, חדראווי. . . (לפני ששמעתי את הסיפור הזה לא ידעתי שקיימים כל כך הרבה סוגי תמר).
בסוף תהליך המיון לפי שמות, נשארה קבוצת תמרים, שאותו מומחה לא ידע את שמה.
כששאלו אותו, ענה בערבית:
"הדא מג׳הול"! !
שזה בעברית: "זה לא ידוע"! !
ומאז ועד היום, נקרא שמו של התמר "הלא ידוע" בישראל ובעולם כולו - תמר מג׳הול.
והוא טעים ויפה
מי היה מאמין שמאחורי התמר הזה מסתתר סיפור כזה מקסים ומעלה חיוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה