היה רב אחד שקבל על הדברים, והיה אומר: מה אתם מחדשים חידושים שלא נמצאו ולא נשמעו? ואמרתי לו, הרי נמצא דוגמתו בשו״ע לגבי דם ניקוף ודם מרצה. והנה, אדם שהולך ברחוב וקיבל מכה ויצא לו ממנה דם, מייד מתרעמים על גורמי הנזק, ומאשימים את זה שהניח את הזכוכית או את הברזל ברשות הרבים וכד', ואין נכון לעשות כן, אלא עלינו "לנצל" הזדמנות זו ו״לקפוץ" ולומר שזה ייחשב כדם קרבן ודם ניקוף.
ומעשה היה, בזמנו של הרה״ג חכם אברהם ענתבי הראשון זצ״ל, בסַפָּר אחד שעבד בערב סוכות עד שעה מאוחרת, וכשבא לביתו אמרה לו אשתו: 'מדוע באת כל כך מאוחר הרי אפילו לא בנית סוכה', וזירזה אותו מייד לבנות סוכה. אמר לה הספר: 'בואי ונבנה ביחד את הסוכה', וכן עשו. והנה כשחתך את הסכך, נחתך ונפצע כמה פעמים, וכעס על אשתו ואמר לה שזה "בגללה". אמרה לו אשתו: 'אל תכעס, במקום זה, תאמר על כל מכה ופצע שהם במקום דם קרבן', ומנתה על כל מכה ומכה קרבן אחר, עד שאמרה את כל הקרבנות. והנה הגיע אדם זקן לביתו וביקש לאכול דבר מה, ואמר לו הספר שאין לו מה לתת לו לאכול, ואם רצונו לאכול, שילך לרה״ג חכם אברהם ענתבי. הספר לא הספיק ללכת לבית הכנסת והתפלל ביחידות בביתו את תפילת ליל החג. ולאחר זמן, הגיע חכם אברהם ענתבי בעצמו לאותו ספר, ואמר לו: 'היה אצלך זקן אחד'? אמר לו הספר: 'כן, ושלחתי אותו אל כבודו'. אמר לו הרב: 'טיפש אתה, הרי היה זה אברהם אבינו האושפיזא קדישא הראשון שבא בזכות כל המכות והפציעות שנפצעת ואמרת על כל אחד ואחד שזה כנגד קרבן אחר'. מכאן ילמד כל אדם כמה חשוב עניין זה לומר על כל פגיעה שזה כנגד קרבנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה